הרב הירש ופרטי המצוות

בשיעור שעבר ראינו שהרב הירש דוחה הסברים פרקטיים או היגייניים לטעמי המצוות, כמו גם הסברים המצביעים על ההקשר ההיסטורי. הוא מבקר גם הסברים שמתעלמים מפרטי המצוות או מהבהרתן בתורה שבעל פה. בשיעור זה נעבור מהסקירה הכללית לדוגמאות קונקרטיות לשיטה זו.

'טעמי המצוות' ממלאים תפקיד מרכזי בפרשנותו של הרב הירש על התורה, בספרו 'חורב', ובחיבור ארוך שהוא כתב על "המצוות כסמלים". בחיבור זה הוא מסביר מגוון מצוות: ברית מילה, ציצית, תפילין ומשכן. ההבדל בין גישתו של הרב הירש לגישתו של הרמב"ם עולה בחדות מדיון זה.

הרמב"ם מסביר שמצוות תפילין וציצית שייכות לקטגורית המצוות שמזכירות לנו להכיר באל, לאהוב אותו ולירוא ממנו (מורה נבוכים ג', מ"ד). הוא רואה בברית המילה מצווה שמטרתה להחליש את התשוקה המינית ולספק אות גשמי לזהותו היהודית של האדם (מורה נבוכים ג', מ"ט). שאלות כמו מדוע אנו חייבים למול את התינוק במהלך היום, או מדוע אנו מניחים תפילין של יד לפני תפילין של ראש, אינן מעניינות את הרמב"ם כלל. יתר על כן, כפי שראינו בשיעור הקודם, הרמב"ם כותב כי אל לנו לחפש טעמים לפרטי המצוות (מורה נבוכים ג', כ"ו).

בניגוד לכך, הרב הירש מתעקש שהסבר ראוי חייב להתייחס גם לפרטים. לפי הבנתו, תפילין של יד מסמלות הקדשה של מעשינו לא-ל, בשעה שתפילין של ראש מסמלות את הקדשת מחשבותינו. אנו מניחים תפילין על ידינו תחילה, כדי להראות שביהדות פעולות דתיות משמעותיות יותר מתהייה פילוסופית. כבר נתקלנו בשיעורים קודמים בקדימות המעשים כעניין חשוב בהגותו של הרב הירש.

פרטים טכניים לכאורה מלמדים מסרים חשובים. ארבע הפרשיות בתורה שמזכירות את מצוות תפילין מרכיבות את הטקסט המצוי בתוך בית התפילין. כל הארבע מונחות באותו חלל בתפילין של יד, אך הן מופרדות לארבעה חללים בתפילין של ראש. משתמע מכך, כותב הרב הירש, כי מחשבותינו מכילות מגוון רעיונות מובחנים וחשובים, אך חובה עלינו לאחד אותן בחיים תכליתיים של פרקטיקה יהודית. אנו שמים את הפרשיות ב'בתי' התפילין כי 'בית' מסמל יציבות וקביעות. ה'בתים' חייבים להיות מרובעים שכן בשעה שהטבע יכול לייצר עצמים עגולים, רק האדם הנקרא לתפקידו על ידי התפילין יכול לייצר פריטים מרובעים.

התורה אומרת במפורש שהציצית מזכירה לנו לציית למצוות. הרב הירש מצביע על כך שהאנושות אימצה לבוש כתוצאה מחטא אדם הראשון. לפיכך, הלבוש הוא תזכורת הולמת לקיים את דבר ה'. חוטי הציצית ממזגים את הלבן, שמסמל אוניברסליזם, עם התכלת, שמייצגת את הפרטיקולריזם היהודי. בכל קבוצת פתילים יש קטע קשור וקטע שתלוי ללא קשירה, וזאת כסמל לכך שהתורה מרסנת את האנושי, אך בה בעת גם מאפשרת לחופש האנושי לפרוח.

ברית המילה מלמדת על מאזן דומה. פעולת החיתוך מייצגת ריסון של הגופניות והתשוקה. עם זאת, ה'פריעה' שמקלפת את העור מסמלת את היכולת לשחרר את הגופניות באופן מתועל וחיובי. הרב הירש חוזר כאן לעוד אחד מהרעיונות החביבים עליו – היהדות דורשת את קידוש הגופני ולא את ביטולו.

היום מייצג את העת לפעילות אנושית, יצירתיות ואופטימיות. הלילה מסמל פסיביות אנושית, תלות וחוסר אונים. לדעת הרב הירש היהדות מדגישה את הראשונות על פני האחרונות. לפיכך, חייבים הבנים להיכנס לבריתו של אברהם אבינו במשך היום. מאותה סיבה סדר הקורבנות במקדש כולו חייב להתרחש במהלך היום. אם נמול או נקריב קורבנות בלילה, מישהו עלול להבין מכך שהיהדות היא דתו של האדם השחוח המכיר בכוחותיו האפלים של היקום. הסבר זה הולם את דעתו האופטימית של הרב הירש לגבי האנושות, שראינו באחד מהשיעורים הקודמים.

הרב הירש דוחה את האפשרות שהתורה שוללת מילה בלילה כדי להבטיח שתהיה תאורה טובה בעת ביצוע הליך עדין זה. הוא מתווכח גם עם הרעיון שאנו מחכים ליום השמיני כדי להבטיח את בריאות התינוק. כפי שהוזכר, הרב הירש דוחה הסברים פרקטיים לטעמי המצוות.

סוגית המילה מראה גם את האופן שבו הרב הירש משתמש בפרטים כדי להוכיח את נכונות הגישה הכללית. הגמרא במסכת שבת (קל"ה, ב') דנה במקרה שבו שפחה שאינה יהודייה נרכשת יחד עם בנה התינוק. תינוק זה נימול ביום הרכישה גם אם הוא נולד באותו יום עצמו. אם בחירת היום אמורה לשקף דאגות בריאותיות, לעולם לא אמור להיות מקרה שבו המילה תתרחש לפני היום השמיני. הרב הירש מסביר שהמספר שבע מסמל את העולם השלם שאלוהים ברא בשבעה ימים, ואילו המספר שמונה מייצג את המאמץ היהודי להביא את האנושות לדרגה גבוהה יותר של שלמות. מכיוון שרעיון זה מתייחסת למאמץ יהודי דווקא, הוא אינו רלוונטי למילת בנה של אם שאינה יהודייה.

פרשנותו של הרב הירש על התורה משתמשת אף היא בפרטים כדי להוכיח את טעמי המצוות האמיתיים. אם הלוואה בריבית היא פרקטיקה לא מוסרית שמנצלת את קורבנותיה, האיסור אמור לחול רק על המלווה ולא על הלווה. אך התורה שבעל פה מורה שגם הלווה עובר על הציווי המקראי. כיצד ייתכן שקורבנו של מעשה בלתי מוסרי יחשב לחוטא? יתר על כן, מאחר ומעשים לא מוסריים אסורים גם כשהם מכוונים כלפי שכנינו הלא-יהודים, כיצד ייתכן שהתורה מרשה לקחת ריבית מגוי? הרב הירש מסיק מכך שהלוואה בריבית לכשעצמה היא מוסרית, שכן החזקה בכסף לפרק זמן מסוים הינה אכן בעלת ערך כספי בפני עצמה. התורה אוסרת מעשה זה כי המלווה והלווה אמורים להבין שכל הרכוש שייך מהותית לה', וה' רוצה שיהודים ילוו כסף לאחיהם בלי לדרוש ריבית (ראה שמות כ"ה, ל"ו ודברים כ"ג, ב').

בפרק כ"ה בספר ויקרא התורה מזכירה את איסור ההלוואה בריבית בקטע שעוסק גם בחוקי השמיטה והיובל. שתי מצוות אלו מהוות הכרה בבעלות האלוהית על כל הרכוש, וסמיכותן לחוקי ההלוואה בריבית תומכת בפרשנותו של הרב הירש. עולה מכך שהרב הירש נותן לנו שתי מתודות שהופכות את הסברת המצוות לספקולטיבית פחות. אנו נסמכים על פרטי המצוות כדי לבחון את התאוריות שלנו; ואנו גם יכולים להסיק מסקנות על הטעמים מהמקום שבו התורה בוחרת למקם מצוות מסוימות.

האיסור לערבב חלב ובשר מובחן משאר האיסורים הקשורים למאכלות אסורים, שלגביהם התורה רומזת כי אכילתם תטמא את נשמותינו. התורה אוסרת אפילו על פעולת בישול בשר בחלב או על הפקת הנאה כספית מתערובת כזו, אף כי במקרים אלו ברור שהאדם אינו צורך מזון אסור. הרב הירש מציע שאיסור בשר בחלב קרוב יותר לאיסורי כלאיים ושעטנז, מצוות שעניינן כיבוד ההבחנות שהאל קבע בעולמו (שמות כ"ג, י"ט).

שיעורי המצוות יכולים אף הם לחשוף את תכליתן המהותית של המצוות. חלק מהמתנות הניתנות לכוהנים על ידי שאר העם מיועד בבירור לתמוך במנהיגים הדתיים ששבטם לא קיבל נחלה בארץ ישראל. דוגמה לכך היא תרומת המעשר שהלויים נותנים לכוהנים, שכמותה מוגדרת מראש כעשירית מהמעשר שהלויים קיבלו מהישראלים. עם זאת, במתנות אחרות, כגון 'תרומה' או 'ראשית הגז' אין כמות מינימלית מוגדרת, ולא ייתכן שמטרתן היא לספק לכוהנים תמיכה חומרית ממשית. הרב הירש גורס כי כל אחת ממצות אלו מעבירה מסר סמלי. מתן צמר גזוז לכוהנים מזכיר לנו את החוב שאנו חבים להם אף שהם אינם תורמים לחברה באופן חומרי (דברים י"ח, ד'). התרומה מלמדת את הכוהנים לנהל חיים מקודשים גם בבתיהם הפרטיים ולא רק במקדש (ויקרא כ"ב, ט').

הבדלים בפרטיהן של מצוות מקבילות-לכאורה מתגלים כרבי-משמעות אף הם. מדוע פסח מסתיים ב'עצרת' ביום השביעי, ואילו סוכות נמשך שבעה ימים ומלווה ב'עצרת' נפרדת ביום השמיני? הרב הירש מסביר שימי 'עצרת'' אינם מלמדים מסרים דתיים חדשים, אלא מאפשרים הפנמה של המסרים מימי החג הקודמים. הם מהווים זמן לעצור ולבחון את מה שלמדנו עד כה. היום השביעי של פסח מסייע לנו להעמיק את הערכתנו לרעיונות הגלומים בחג הפסח. שמיני עצרת, מצד שני, הוא זמן להרהר על כל מה שלמדנו במהלך לוח השנה העברי כולו. מכיוון שפסח מייצג את החג הראשון שבו עולים לרגל, סופו של חג הסוכות מביא את מעגל החגים השנתי לסופו. ביום שאחריו האדם מתבונן אחורה על כל החגים ולא רק על סוכות, לכן וזהו יום מובחן שממוקם אחרי היום השביעי של סוכות (ויקרא כ"ג, ל"ו).

הניתוח שהרב הירש מציע לאיסור מלאכה בשבת (שמות ל"ה, ב') הוא דק הבחנה במיוחד. ההגדרה ההלכתית של מלאכה אינה קשורה לכמות או מאמץ, שכן כתיבת שתי אותיות מהווה מלאכה אסורה, בשעה שנשיאת ספה כבדה ברחבי הבית אינה אסורה. הרב הירש מסביר שהתורה אוסרת מלאכה יצרנית. יהודים פועלים באופן יצירתי ויצרני במשך שישה ימים, אך ביום השביעי אנו חדלים מלשנות את העולם שסביבנו מתוך הכרה בכך שה' הוא בורא העולם ובעליו. כתיבת שתי אותיות משנה את העולם הטבעי, בשעה שהזזת חפצים כבדים אינה עושה זאת.

כמה מאבות המלאכה האסורים מציבים בעיה בפני תאוריה זו. לכידת בעלי חיים ועימור (קיבוץ פירות קרקע ממקום גידולם) נראים אף הם כהזזה של עצמים ממקום למקום, ולא כשינוי יצרני שלהם. הרב הירש מסביר ששני אבות מלאכה אלו כרוכים בלקיחת דבר שהיה חופשי והכפפתו לשליטה אנושית. אף כי שום שינוי פיזי אינו מתרחש, פעולות אלו מנוגדות לרעיון המרכזי של השבת. בשבת אנו מודים בבעלות הא-לוהית על העולם, לא מחזקים את השליטה האנושית בו.

לבסוף, איסור טלטול מציב בעיה. העברת חפץ מבית פרטי לרשות הרבים אינה משנה את העצם ואינה מבטאת בעלות אנושית. הרב הירש אומר כי היחס בין הציבורי לפרטי מסמל את המימד החברתי. בשבת איננו מודים רק בסמכות האלוהית בכל הנוגע לסדר הטבעי אלא גם לגבי התחום החברתי. אנו מבטאים זאת באמצעות הימנעות מהעברה בין רשויות פרטיות וקהילתיות.

הערכה

הניסיון למצוא משמעות בכל פרט הלכתי עלול, לעיתים, להוביל להסברים מאולצים ולא משכנעים. מצד שני, קשה לקבל את התפיסה האלטרנטיבית לפיה קבוצה גדולה של פרטים הלכתיים אינם משקפים דבר, מעבר לצורך השרירותי לתת זהות ותוכן למצוות. הרב הירש ראוי להערכה על מאמציו לספק הסברים משמעותיים לרבים מהפרטים. לדעתי חלק מהסבריו משכנעים למדי. יתר על כן, השימוש שלו בפרטים כדי לבדוק את מידת הדיוק של הסברים אפשריים שונים הופך את המפעל כולו למדויק ומדעי יותר.

עד כמה מפעל זה חיוני?

הרב הירש כותב שמצוות התורה הן חוק מחייב גם אם לא הצלחנו לגלות את הסיבה אפילו של אחת מהן, וקיום המצוות אינו תלוי בשום דרך שהיא בתוצאות חקירת טעמיהן (אגרות צפון, איגרת שמונה עשרה, הערה ארבע). אם היינו מתבוננים בהערה זו במבודד, היינו עשויים להפחית מחשיבות הניסיון להציע טעמים למצוות. עם זאת, ציטוטים אחרים משנים את התמונה, ובכללם המשפט הבא בקטע הנזכר: "רק החוקים מסוג ה'עדות', שתכליתם להביא לידי הכרה וחיי-רגש – אם לא תקדיש להם חקירה כזאת, יישארו במהותם חסרי שלימות." כאן הרב הירש טוען כי קיום מצוות מאחת מששת הקטגוריות (על חלוקת המצוות של הרב הירש דיברנו בשיעור הקודם) נותר לוקה בחסר בהעדר חקירה של הסיבות הסמליות מאחוריהן. כשאנו זוכרים כי קטגוריה זו כוללת את מצוות ציצית, תפילין, מילה וכל החגים, חשיבות מפעל גילוי טעמי המצוות גדלה בעינינו.

חלקים מהאיגרת השבע עשרה ב"אגרות צפון" רואים בהעדר הערכה לטעמי המצוות את אחת מהסיבות לחולי הרוחני המודרני הפוקד את הקהילה היהודית: "אם קיימת כבר ידיעה על כך (-על המצוות) מבחינה חיצונית – מה מעט יודעים כאן מבחינתן הפנימית?" "והמצוות אינן נזכרות כאן (-בספרי לימוד היהדות) אלא מתוך תקצירים לשם קיומן בחיי המעשה, אך בלי מושג ורוח". איגרת שמונה עשרה מדברת על דור של יהודים "שירש את היהדות הבלתי-מובנה כ'מצות אנשים מלומדה', נטולת הרוח, ונשאה בידו כחנוט קדוש, שלא יעורר חלילה את הרוח". הרב הירש מבקר יהדות המורכבת רק מהדרכות פרקטיות בלי רגישות למשמעותו ורוחו של החוק. קיום טכני של המצוות (להוציא את ה'עדות') אינו תלוי בידיעת טעמיהן, אך יהדות חיה ומוצקה יותר אכן תלויה בה.