דילוג לתוכן העיקרי

הקטרת הקטורת ביום הכיפורים

קובץ טקסט

א.     פתיחה

לאחר קביעת ייעוד השעירים על ידי ההגרלה, מתארת המשנה (ד',ב) את הווידוי השני של הכהן על הפר, וידוי שעיקר מטרתו הוא כפרה על הכהנים. לאחר ווידוי זה, הכהן הגדול שוחט את פרו. אולם, לפני שהכהן נכנס להזות את דמו של הפר השחוט בקודש הקודשים, הוא נכנס לקודש הקודשים על מנת להקטיר את הקטורת. המשנה מתארת את עבודת הקטורת בשני חלקים: במשניות ג – ד שבהמשך פרק ד, ולאחר כמה דיונים המובאים כדרך אגב, במשנה הראשונה בפרק ה.  

ב.      המקור למיקום הקטורת בסדר העבודה

תיאור המשנה, המקדים את הקטרת הקטורת, לעבודות הדם, מקביל בבירור למה שמצאנו  בפסוקים בויקרא ט"ז, יא – יג:

וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ[1] וְשָׁחַט אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ. וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי ה' וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת. וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה' וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת.

מדוע צריך הכהן הגדול להקטיר את הקטורת לפני שהוא זורק את הדם? בקריאה ראשונה ניתן להבין שיש  צורך במעין 'ענן מיסוך' על הכפורת כדי שהכהן לא ימות אם יראה את מקום הכפורת. אולם, בניגוד לקריאה זו, נראה ממקורות רבים שאין זו משמעותה היחידה ואף לא העיקרית של הקטורת.

ג.       מחלוקת הצדוקים והפרושים – מקום ההקטרה

נפתח עם המחלוקת המפורסמת המובאת במספר מקורות בין הצדוקים והפרושים (=חכמים) באשר לצורת ההקטרה ביוה"כ. כך מובא בספרא אחרי מות פרשה ב:

 

"והביא אל מבית לפרוכת ונתן את הקטורת על האש לפני ה' " (ויקרא טז, יב-יג) -  שלא יתקן מבחוץ ויכניס מבפנים, שהרי הצדוקים אומרים יתקן מבחוץ ויכניס מבפנים, אם לפני בשר ודם עושים כן, קל וחומר לפני המקום, ואומר כי בענן אראה אל הכפורת, אמרו להם חכמים: והלא כבר נאמר "ונתן את הקטורת על האש לפני ה', אינו נותן אלא בפנים, אם כן למה נאמר: "כי בענן אראה על הכפורת" (ויקרא טז, ב) מלמד שהיה נותן בה מעלה עשן, ומנין שהוא נותן בה מעלה עשן? תלמוד לומר: "וכסה ענן הקטורת את הכפורת אשר על העדות ולא ימות" (ויקרא טז, יג), הא אם לא נתן בה (לא היה) מעלה עשן, או שחיסר אחת מכל סממניה חייב מיתה".

לדעתם של הצדוקים הכהן צריך לתת את הקטורת על הגחלים לפני כניסתו לקודש הקודשים ואילו לדעת הפרושים, כפי שמתארת גם המשנה (ה,א), נתינת הקטורת על הגחלים נעשית רק לאחר כניסתו[2]

שני טעמים מובאים לדברי הצדוקים:

1. אם לפני בשר ודם עושים כן - ק"ו לפני מלך מלכי המלכים.

2. 'כי בענן אראה על הכפורת' -  פסוק המופיע בראשית הפרשה.

בשתי הסוגיות בגמרא המתייחסות למחלוקת זו (יומא דף יט ע"ב ונג ע"א) מובא רק הנימוק השני. בפשטות נראה ממקור זה שהצדוקים מבינים שיש צורך ליצור בחוץ עננה של קטורת ולהיכנס ביחד איתה, כאשר מטרתו של 'ענן הקטורת' הוא להוות כיסוי ומסך, כפי שאכן משמע מקריאה ראשונית של הכתובים. אלא שפשטי המקראות מורים במפורש כשיטת הפרושים: "וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה'". רק לאחר שהכהן בא מבית לפרוכת הוא נותן את הקטורת על האש. אם כך, עולה שישנה מצווה ומשמעות להקטיר דווקא "לפני ה' ", מצווה אותה הצדוקים 'מפספסים'.

מה משמעותה של מצווה זו? ברובד אחד נראה שניתן להשוות בין מצווה זו לבין מצוות הקטרת הקטורת בכל השנה. התורה מצווה (שמות ל) להקטיר קטורת בהיכל (בקודש) פעמיים בכל יום. הדגשת התורה שם היא שזהו הקורבן היחיד המובא בהיכל ואסור להעלות על מזבח הקטורת קרבן אחר.

מדברי הרמב"ם בספר המצוות עולה הבדל עקרוני בין הקטורת ובין קרבן התמיד שאף הוא מוקרב פעמיים ביום. באשר לקרבן התמיד כותב הרמב"ם:

והמצוההל"טהיאשצונולהקריבבמקדששניכבשיםבכליוםואלונקראיןתמידין.

כפי שמפורש בלשונו: הציווי הוא על כלל ישראל אף שבפועל הוא נעשה ע"י הכוהנים. לעומת זאת באשר לקטורת כתב הרמב"ם:

והמצוההכ"חהיאשנצטווהכהניםלהשיםקטורתפעמייםביוםעלמזבחהזהב.

הגרי"ז (חידושי הגרי"ז על הרמב"ם הלכות כלי המקדש פ"ב ה"ח) עמד עלשינוילשוןזהוהסביר:

דאף על גב דקטורת בעצמותה ודאי קרבן ציבור היא... אבל בנוגע לענין המצוה חלוקה היא משאר קרבן ציבור ביסוד חיובה וקיום מצותה. דכל קרבנות ציבור כגון תמידין ומוספין עיקר דינם הוא דין חיוב קרבן, שהציבור חייבין בקרבן זה ומצוותן מתקיימת על ידי זה שהציבור מתכפרין בו, והקרבן עולה להן ככל הקרבנות הקרבים ועולים לבעליהן. אבל לא כן מצות הקטורת, עיקר מצוותה היא שיהא ממנה מעשה הקטרה."

הגרי"ז מסביר שבעוד שעיקר קיום המצווה בשאר קורבנות ציבור הוא בכך שהציבור מתכפר על ידי הקורבן, הרי שבקטורת עיקר קיום המצווה הוא עצם מעשה ההקטרה.

נראה שבעצם עולה כאן הבדל משמעותי בין עבודות הפנים ובין עבודות החוץ. עבודות החוץ הנעשות על המזבח החיצון מבטאות את מקומו של האדם הפונה אל הקב"ה דרך המקדש בדרכים שונות, המבוטאות בקרבנות השונים. לעומת זאת, ההיכל מבטא את הכבוד שאנו רוחשים לקב"ה באמצעות המקדש. אם נרצה, החוץ מקביל לתפילת בקשה בעוד שהפנים דומה לסידור שבח.

בהקשר זה יש לציין למקורות רבים המוכיחים את מעמדה המיוחד של הקטורת לעומת שאר הקורבנות:

1. נדב ואביהוא מתו כאשר עשו שימוש ללא ציווי בהקטרת קטורת (ויקרא י', א-ב).

2. בפרשת קרח ועדתו (במדבר טז) הקטרת קטורת משמשת להוכחה במי בחר ה'. נראה שיש בבחירת פעולה זו דווקא ביטוי לזכות המיוחדת שיש לאהרן ובניו בהקרבת הקטורת מעבר לשאר הקרבנות. כך אכן מפורש בתנחומא (בובר) פרשת קרח סימן יא:

זאת עשו קחו לכם מחתות, הרי לכם תשמיש חביב מהכל, היא הקטורת חביבה מן הקרבנות

3. כאשר עוזיה המלך רוצה להדגיש את מעמדו המכובד המקביל לזה של הכהן הוא בוחר בהקטרת הקטורת (דה"ב כ"ו, כז).

4. המשניות במסכת יומא (ב' ד) ובמסכת תמיד (ה' ב) קובעות שכל כהן רשאי היה להקטיר בהיכל רק פעם בחייו.

לאור זאת, נראה שגם ביום הכיפורים מצווות ההקטרה בקודש הקודשים היא למעשה 'סידור שבח וכבוד' לפני ה' על ידי הקטורת אלא שביום זה הכהן, כנציג העם, זוכה להקטיר בקודש הקודשים ממש. נראה שהסיבה לכך נעוצה בדברים עליהם עמדנו בשיעור הראשון. ההשוואה ליום השמיני למילואים מוכיחה שבמידה רבה הכפרה ביום הכיפורים היא .אמצעי לגילוי השכינה המתחדש בכל שנה. הזכות להקטיר לפני ה' בקודש הקודשים הוא ביטוי לגילוי השכינה שם. מעין זה כותב הספורנו (ויקרא טז, יב):

ולקח מלא המחתה - כי תיכף שנשחט חטאת והתודה וסר עונו נעשה מוכן לאור באור פני מלך והנה המלך יראה לכל מוכן לאורו כאמרו כי בענן אראה וראוי לכבדו בקטרת כמו הענין אחר התמידים כאמרו "עולת תמיד לדורותיכם פתח אהל מועד אשר אועד לכם שמה". (שמות כט, מב).

ד.      מקום ההקטרה בקודש הקודשים

נראה שהסבר אותו הבאנו לעיל בנוגע לאופי המצווה יכול להסביר גם את המקום המדויק בו מניח הכהן את המחתה.

המשנה (נב ע"ב) מתארת את מקום ההקטרה:

החיצונה היתה פרופה מן הדרום, ופנימית מן הצפון, מהלך ביניהן עד שמגיע לצפון, הגיע לצפון הופך פניו לדרום, מהלך לשמאלו עם הפרוכת עד שהוא מגיע לארון. הגיע לארון, נותן את המחתה בין שני הבדים. צבר את הקטרת על גבי גחלים, ונתמלא כל הבית כולו עשן.

העולה מהמשנה הוא  שמקום הנחת הקטורת הוא בין הבדים סמוך לארון ולכרובים.

הגבורות ארי (נב ע"ב) מתקשה בדברי המשנה:

קשה לי למאי דסבירא ליה לר"י בפרק ג' דמנחות (דף כ"ז) "אל הקודש ומבית לפרוכת" בארבעים (מלקות) "ואל פני הכפורת" במיתה על ביאה ריקנית, והא גבי קטורת לא כתיב 'אל פני הכפורת' כדכתיב גבי מתן דם פר ושעיר אלא 'והביא מבית לפרוכת' לחוד...והא לקמן נמי תנן גבי הזאת דם פר ושעיר נכנס למקום שנכנס ועמד במקום שעמד היינו בשעת הקטרת קטורת, אלמא הקטרת קטורת נמי היה בין הבדים, ואמאי? הא לא ניתן איסור מיתה לדחות אצל קטורת ואיך נכנס עד לבין הבדים הא מבית לפרוכת לחוד סגי ליה להקטרת קטורת".

לדעת הגבורות ארי כיוון שהתורה אמרה להקטיר מבית לפרוכת ולא "אל פני הכפורת" אין לכהן להמשיך ולהיכנס עד למקום הארון בין הבדים שהרי זה בגדר ביאה ריקנית. אמנם, נראה שכל שאלתו מתחילה רק מתוך ההנחה שמטרת הקטורת היא להוות מיסוך של עשן. אם מדברים על הקטורת כמצווה וכמטרה בפני עצמה ניתן בהחלט להבין שיש עניין להקטיר בצורה מכובדת, תחת הארון. הדבר נכון במיוחד אם נבין שהענן הנוצר מהקטורת מהווה למעשה את ענן ה'.

ה.      מעלה עשן

עד כאן הסברנו את אופייה ומהותה של מצוות הקטרות ביום הכיפורים כמצווה הדומה למצווה זו בכל השנה, עם תוספת משמעותית לפיה ההקטרה ביום זה נעשית בתוך קודש הקודשים כביטוי וכתגובה לגילוי השכינה המתחדש.

ממספר מקורות וסוגיות עולה שחז"ל ראו בקטורת של יום הכיפורים משהו נוסף ומשמעותי שאינו קיים בכל השנה. ראינו לעיל את דברי המדרש המצטט את מחלוקת הצדוקים והפרושים באשר למקום ההקטרה כאשר אחת מההוכחות של הצדוקים שם היא מהפסוקית "כי בענן אראה על הכפורת". המדרש ממשיך שם ומבאר כיצד הפרושים מבארים פסוקית זו:

כי בענן אראה על הכפורת – מלמד שהיה נותן בה מעלה עשן

בפשטות ההנחה של דרשה זו היא שהענן בו ה' נראה על הכפורת הוא זה הנוצר על ידי הכהן באמצעות מעלה עשן[3]! כך גם מתבטא ה"בכור שור" בהסברו לציווי המופיע בפס' יז האוסר על כל אדם להיות נוכח באוהל מועד:

וכל אדם לא יהיה באוהל מועד – מפני אימת השכינה שבאה בענן הקטורת כדכתיב "כי בענן אראה על הכפורת".

נראה שהדברים מתחדדים בסוגיית הגמרא העוסקת בעשן הקטורת. ניתן לשים לב לכפילות, לכאורה, בדרשה הנזכרת, בהסבר שיטת הפרושים:

אם כן למה נאמר "כי בענן אראה על הכפורת" מלמד שהיה נותן בה מעלה עשן, ומנין שהוא נותן בה מעלה עשן? תלמוד לומר "וכסה ענן הקטורת את הכפורת אשר על העדות ולא ימות", הא אם לא נתן בה (לא היה) מעלה עשן, או שחיסר אחת מכל סממניה חייב מיתה.

הגמרא בדף נג ע"א מתקשה בכך:

אמר מר: ומניין שנותן בה מעלה עשן - תלמוד לומר וכסה. קרא לקרא? - אמר רב יוסף, הכי קאמר: אין לי אלא עלה מעלה עשן, עיקר מעלה עשן מניין? תלמוד לומר וכסה.

אמר ליה אביי: והא איפכא תניא, דתניא: נתן בה עיקר מעלה עשן, היה מתמר ועולה כמקל עד שמגיע לשמי קורה. כיון שהגיע לשמי קורה - ממשמש ויורד בכותלים עד שנתמלא הבית עשן, שנאמר: "והבית ימלא עשן" (ישעיהו ו, ד). אלא אמר אביי: הכי קאמר, אין לי אלא עיקר מעלה עשן, עלה מעלה עשן מניין? תלמוד לומר וכסה.

הרטב"א מסביר שכוונת הדרשה, על פי רב יוסף, היא ללמד שניתן להביא או 'עלה' או 'עיקר' (שורש) כאשר טענתו של אביי היא שלכתחילה צריך דווקא להביא 'עיקר' ורק אם לא ניתן, אפשר להביא מעלה עשן.

על כל פנים, הברייתא שמצטט אביי מתארת באופן מאוד ציורי את הענן שעולה ומגיע לתקרה ושוב יורד ומתפזר בכל הבית. הברייתא אף מצטטת פסוק מישעיהו פרק ו', פרק ההקדשה של ישעיהו, המתאר את גילוי השכינה לישעיהו על ידי הענן. משמע, אם כן, כפי שראינו לעיל, שענן הקטורת מהווה למעשה את ענן השכינה המתגלה בקודש הקודשים.

בספר דקדוקי סופרים ציין שברוב כתבי היד הפסוק המצוטט בברייתא הוא דווקא מיחזקאל (י, ד) "וימלא הבית את הענן והחצר מלאה את כבוד ה"[4]. גם שם מדובר על גילוי השכינה על ידי הענן אלא ששם הדמיון לעבודת הכהן גדול יותר:

וַיֹּאמֶר אֶל הָאִישׁ לְבֻשׁ הַבַּדִּים וַיֹּאמֶר בֹּא אֶל בֵּינוֹת לַגַּלְגַּל אֶל תַּחַת לַכְּרוּב וּמַלֵּא חָפְנֶיךָ גַחֲלֵי אֵשׁ מִבֵּינוֹת לַכְּרֻבִים וּזְרֹק עַל הָעִיר וַיָּבֹא לְעֵינָי: וְהַכְּרֻבִים עֹמְדִים מִימִין לַבַּיִת בְּבֹאוֹ הָאִישׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת הֶחָצֵר הַפְּנִימִית: וַיָּרָם כְּבוֹד ה' מֵעַל הַכְּרוּב עַל מִפְתַּן הַבָּיִת וַיִּמָּלֵא הַבַּיִת אֶת הֶעָנָן וְהֶחָצֵר מָלְאָה אֶת נֹגַהּ כְּבוֹד ה'

איש לבוש בדים[5] עם השילוב של גחלי אש וחופניים מלאים גחלי אש, מזכירים בוודאי את הכהן גדול ביום הכיפורים. הכהן הגדול נכנס לקודש הקדשים עם גחלי האש ומקטיר תחת הכפורת, בדיוק כמו איש הבדים אצל יחזקאל. יתר על כן, כמו ששם זריקת גחלי האש 'יוצרת' את כבוד ה', כך הוא גם במקרה שלנו[6]. על קשר זה כבר עמדו חז"ל במדרש ויקרא רבה פרשת אחרי מות פרשה כא סימן יא:

רבי ברכיה ורבי ירמיה בשם ר' חייא אמרו כשירות של מעלן כך שירות של מטן מה שירות של מעלן  "ואיש אחד בתוכם לבוש בדים" (יחזקאל ט, ג) כך של מטן "כתנת בד קדש ילבש (ויקרא טז, ד)"

על כל פנים, גם הפסוק מישעיה ו' בוודאי מבטא את גילוי השכינה באמצעות הענן וכפי שמצאנו את תפקיד הענן במקומות רבים נוספים בתנ"ך.

ו.       צבירה ופיזור

הגמרא בדף מט ע"ב מביאה ברייתא בה נחלקו התנאים באשר לדרך שימת הגחלים על הקטורת:

כיצד הוא עושה? אוחז את הבזך בראש אצבעותיו, ויש אומרים: בשיניו, ומעלה בגודלו, עד שמגעת לבין אצילי ידיו. וחוזר ומחזירה לתוך חפניו, וצוברה, כדי שיהא עשנה שוהה לבוא. ויש אומרים: מפזרה, כדי שיהא עשנה ממהרת לבוא וזוהי עבודה קשה שבמקדש.

יש כאן תיאור מורכב של דרך ההקטרה וכפי שמציינת הברייתא בסיפא במפורש. על כל פנים, ישנה כאן מחלוקת האם הכהן צובר את הקטורת על גבי הגחלים, כדי שיהא עשנה עולה לאט או שמא להפך, עליו לפזר על מנת שהדבר יעשה במהירות.

מה משמעותה של מחלוקת זו? בצורה פשוטה במידה ואנו מתייחסים אל הענן ככיסוי והסתרה הרי שהגיוני יותר להזדרז בהעלאת הענן. אולם אם מדברים על הענן כמקדם את גילוי השכינה או אולי אף מהווה את גילוי השכינה, אפשר שיש צורך בהדרגתיות.

המאירי (פרק ה' א) מסביר את הדעה השנייה (מפזרה) בצורה דומה:

שיהא עשנה ממהר ויתמלא הבית עשן ולא יזונו עיניו מבית קודשי הקודשים

ה"שיח יצחק" עומד על כך שהרמב"ם (ד' א) פסק כדעה הסוברת שהוא צוברה ומסביר שכך היא פשטות המשנה וכמו שכבר העיר המאירי. אולם הוא מפנה למשנה בתמיד (פ"ג) שם עולה במפורש שהוא מפזר את הקטורת וכפי שנאמר שם 'התחיל מרדד ויוצא...'. הוא מציע לחלק בין קטורת של ההיכל לקטורת של יוה"כ:

דיש לחלק דדוקא בקטורת דלפני ולפנים דחמיר קדושת המקום הוא דסתם לן תנא צוברה כדי שיהא עשה שוהה לבוא ויתעכב שם שהרי לא היה יוצא עד שיתמלא הבית עשן וכמו שכתב הרמב"ם בהדיא...אם כן, אם היה מפזרה כדי למהר עשנה היה מורה שקשה עליו עמידתו שם בעבודתו....

מדבריו עולה במפורש שמטרת הצבירה היא על מנת לכבד את המעמד ומשום שיש משמעות לעמידתו של הכהן שם.

ז.       שהותו של הכהן בקודש הקודשים

המשנה מתארת את כניסת הכהן הגדול להקטרת הקטורת ואומרת (נב ע"ב): "צבר את הקטורת על גבי גחלים ונתמלא כל הבית כולו עשן". הרמב"ם במשנה תורה (ד' א) הסביר שהדגשת המשפט האחרון נועדה ללמד שהכהן צריך לחכות שם עד שהבית יתמלא עשן:

וממתין שם עד שיתמלא הבית עשן ויצא

בפשטות, דין זה אינו קיים בכל השנה, וכפי שקובעת המשנה בתמיד שבכל השנה הכהן שם את הקטורת על המזבח ויצא[7].

מהו ההבדל בין יוה"כ לכל השנה? בעניין זה נחלקו הגרי"ד והגרי"ז[8]. הגרי"ד הציע לפני הגרי"ז שהחובה לשהות עד שימלא הבית עשן היא איננה  'דין' במצוות הקטרת הקטורת אלא "זהו מדיני ביאה ויציאה של לפני ולפנים האמורים ביום הכיפורים". נראה שכוונתו היא שהשיהוי הוא 'דין' בכהן הגדול שצריך להיכנס ולצאת בדרך בתנאים מסוימים ואחת מהם היא הצורך לשהות בקודש הקדשים למשך זמן. אפשר לקשר הצעה זו עם הצורך לכבד את מעמד התגלות השכינה. הגרי"ז, לעומתו, טען שבאמת ביום הכיפורים, בשונה ממצוות ההקטרה של כל השנה, מצוות ההקטרה מסתיימת רק כאשר העשן ממלא את כל הבית ולא בעצם שימת הקטורת על האש. הגרי"ז מנמק את קביעתו על ידי טענה עקרונית של ר' חיים בנוגע לכך שבאופן כללי במקדש ישנה חובה להיות בפנים עד גמר העבודה (טענה זו מוכחת גם מעבודות אחרות שנעשו במקדש).

אכן נראה שגם לפי גישתו של הגרי"ז עצם העובדה שמצוות ההקטרה אינה מסתכמת בשימת הקטורת על האש אלא דווקא בהתפזרות העשן בבית, יכולה ללמד על מימד גילוי השכינה הבא לידי ביטוי בענן הקטורת.

ח.     התפילה בבית החיצון

המשנה בדף נב ע"ב מתארת את התפילה של הכהן בבית החיצון מיד לאחר הקטרת הקטורת, לפני זריקת הדמים:

יצא ובא לו בדרך בית כניסתו ומתפלל תפלה קצרה בבית החיצון ולא היה מאריך בתפלתו שלא להבעית את ישראל

לו הקטורת הייתה רק אמצעי כיסוי כדי שיוכל להיכנס ולזרוק את הדם, הרי שסביר יותר למהר ולזרוק את הדם ולהתפלל רק לאחר גמר הכפרה[9].

העיתוי של התפילה דווקא כעת, לאחר ההקטרה, בזמן שהבית התמלא עשן, מוכיח בה כעת רצון גדולה המזמינה תפילה ויש בכך הוכחה נוספת למשמעות ההקטרה כפי שהצענו לעיל. 

אכן במקורות רבים אנו שומעים על הקשר החזק שבין הקטרת הקטורת והתפילה. כך לדוג', הברייתא הידועה בברכות דף ז ע"א מתארת את תפילתו של רבי ישמעאל כמתפלל דווקא בזמן הקטרת הקטורת לאור גילוי השכינה באותו הזמן:

תניא, אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי אכתריאל י-ה ה' צבאות שהוא יושב על כסא רם ונשא ואמר לי: ישמעאל בני, ברכני! - אמרתי לו: יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין, ונענע לי בראשו.

 

ט.     סיכום

טענתנו המרכזית בשיעור זה הייתה שמצוות הקטרת הקטורת של יום הכיפורים בקודש הקודשים איננה אמצעי בלבד על מנת להסתיר את הכפורת, כפי שניתן להבין בקריאה ראשונית של הפסוקים, אלא מצווה עצמאית שאולי מהווה את שיאו של היום: מצוות הקטרה לפני ה'. ראינו מקורות שונים המלמדים על חשיבות ההקטרה לפני ה' כאשר ביום הכיפורים הכהן הגדול זוכה להקטיר לפני ה' ממש וקשרנו את זה לגילוי השכינה המתחדש ביום הכיפורים, עניין עליו עמדנו בהרחבה בשיעור הראשון.

עוד ראינו שיתכן שהענן הנוצר ע"י הקטורת הוא עצמו מהווה את ענן השכינה המתחדש. לאחר מכן הצענו להסביר על פי עיקרון זה את ההלכות המרכזיות של מצוות ההקטרה ביום הכיפורים וטענו שרעיון זה משתקף באופן ברור בהלכות אלו.

 


[1]כבר עמדנו בשיעורים הקודמים על כך שעל פי חז"ל הכוונה היא לוידוי השני הקודם לשחיטה.

[2]הגמרא בדף יט ע"ב מבארת שהשבועה ש"משבעים זקני בין דין את הכהן הגדול שלא ישנה מכל מה שאמרו לו" (משנה פ"א, ה) מתייחסת בעיקר למחלוקת זו ולחששם של זקני בית דין שהכהן הוא צדוקי. הגמרא אף מביאה סיפור על צדוקי שהעיז ועשה כשיטתם וכאשר סיפר לאביו הוא חזה את מותו שאכן התרחש.

[3]עיינו, לדוג', מה שכתב בעניין זה הרב יהודה ברנדס 'קטורת', בתוך: א' בזק (עורך) וביום צום כיפור ייחתמון, אלון שבות תשס"ה, 91 – 109.

[4]בתוס' ישנים אכן גרסו את הפסוק מישעיהו אך בתוס' רי"ד גרס את הפסוק, משובש אומנם, של הפסוק ביחזקאל. למעשה ברוב כתבי היד אכן ראשית הפסוק משובש ובמקום ענן נאמר שם עשן ונראה שזה מה שהביא לבלבול.

[5]בויקרא ט"ז,ד  מופיע ביחס לבגדי הכהן הגדול ביוה"כ:"כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם"

[6] אמנם למעשה היחס בין התיאור שם ביחזקאל למעשה הכהן הגדול הוא יחס הפוך שהרי שם, כפי שמפורש בכתוב, איש הבדים גורם לשכינה להסתלק ולצאת מקודש הקודשים ואילו כאן הכהן הגדול מגלה את השכינה בקודש הקודשים. אולם למרות הבדל זה, נראה בהחלט שהלימוד משם מלמד שענן הקטורת מהווה את ענן השכינה.

[7] זוהי ההבנה המקובלת למעט שיטתו של התפארת ישראל בהקדמתו לסדר קודשים ובפירושו למשנה בתמיד שם שכותב שגם בכל יום הוא היה מחכה עד שהבית יתמלא עשן.  

[8]חידושים על הרמב"ם, מכתב ראשון בסוף הספר. המכתב נכתב לגרי"ד (כפי שמעיד הגרי"ד בקונטרס עמ' נא).

[9]עיין במועדים וזמנים לר"מ שטרנבוך חלק ו סימן לה שכותב: "ומעיקרא נבוך הייתי למה כהן גדול הקדים להתפלל כשיצא מהקטרה להיכל לאחר הקטרת הקטרת, והלא נכנס אחר כן לזרוק דם פר ושעיר, שעיקר כפרת היום תלוי בהו, ולא מצינו שעיקר כפרה בקטורת ואם כן למה לא המתין להתפלל עד גמר זריקת הדמים בפני ופנים". עיין שם שתולה את זה בנס שנעשה בקטורת כאשר הנס הוא סימן לריצוי ולגילוי שכינה. אכן, לדברנו מעשה הקטורת ופיזור הענן הוא גופא גילוי השכינה ולא רק הנס שנעשה בקטורת.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)