רכיב הסיכום מכיל לעתים פירוט מעשיו של המלך הנידון, פירוט אשר בא לאחר המילים "וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה" או במקומן, כשם שהדבר בפסקה המתארת את ירבעם. פירוט זה יכול לבוא במקום הפירוט הסיפורי המובא לעתים בין שני חלקי הפסקה הקבועה, ויכול לבוא כתוספת על הפירוט ההוא.

 

 

ה'פסקאות הקבועות' הללו, מלוות את כל מלכי יהודה וישראל המוזכרים בספר מלכים. כמובן, לעתים חלים בתבנית זו שינויים בהתאם לנסיבות השונות. אולם אף שפסקאות אלה מכילות לעתים תיאור קצר של מעשים שעשה המלך הנידון בהן (תיאור הבא בין שני חלקי הפסקה או בתוך רכיב הסיכום) אין הן בגדר 'סיפור', אלא הן בעלות אופי כרוניקלי. בהצטרפן זו לזו, יוצרות ארבעים הפסקאות הללו את הכרוניקה של תקופת המלוכה בישראל. מסתבר שמקורן של פסקאות אלו הוא במעשה העריכה של ספר מלכים.

 

הסוגה הספרותית האחרת הכלולה בחלק השני והשלישי של ספר מלכים, והיא אינה מיוחדת לספרנו, היא 'הסיפור'. הסיפור מתאפיין בעלילה מתפתחת, בקונפליקט בין דמויות שונות, במבנה ספרותי, בשימוש באמצעיים אמנותיים, וכיוצא באלו מן המאפיינים את הסיפור המקראי.

 

בשני החלקים הללו של ספר מלכים ישנם לפי מנייננו כשלושים וחמישה סיפורים, מהם ארוכים ומהם קצרים, ואף קצרים ביותר. בדרך כלל משולבים סיפורים אלו בין שני חלקיה של 'הפסקה הקבועה', ובכך הם מהווים חלק מתיאור קורותיו של אותו מלך שבו עוסקת הפסקה הקבועה.

 

הבה נדגים זאת בשתי דוגמאות:

 

במלכים ב ט"ז א–כ מתוארים קורותיו של אחז מלך יהודה. בפסוקים א–ד מופיעה מחציתה הראשונה של הפסקה הקבועה (רכיבים 1–2  שלה, כאשר רכיב 2, המתאר את מעשיו הרעים של אחז, בא בהרחבה) בפסוק ה מתחיל סיפור אודות אחז: "אָז יַעֲלֶה רְצִין מֶלֶךְ אֲרָם וּפֶקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה..." ובהמשך (פס' ז) "וַיִּשְׁלַח אָחָז מַלְאָכִים אֶל תִּגְלַת פְּלֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר... עֲלֵה וְהוֹשִׁעֵנִי...". סיפור זה נמשך עד פסוק יח, ועיקרו – השינויים שחולל אחז במקדש ה' בעקבות מפגשו עם מלך אשור בדמשק. בפסוקים יט–כ באה המחצית השניה של הפסקה הקבועה (רכיבים 3–4). בדוגמה זו 'נקטעת' הפסקה הקבועה על ידי סיפור קצר אחד בלבד.

 

במלכים א ט"ז, כט–לג מופיעה מחציתה הראשונה של הפסקה הקבועה ביחס לאחאב מלך ישראל (רכיבים 1–2), ובפסוק לד מתואר בקיצור אירוע שאירע "בימיו" של אחאב. מיד לאחר מכן בפרק י"ז פסוק א נפתח סיפור גדול על העימות בין אליהו לאחאב, ואחריו באים עוד חמישה סיפורים גדולים מימי אחאב, ואחאב קשור בהם בדרכים שונות. הסיפור האחרון שבהם הוא זה הכלול בפרק כ"ב, ובו מסופר על מות אחאב. רק אחריו, בפסוקים לט–מ, באה המחצית השנייה של הפסקה הקבועה (רכיבים 3–4), ובכך נחתמים דברי ימיו של אחאב. בדוגמה זו נקטעת הפסקה הקבועה באמצעות שישה סיפורים, המשתרעים על פני שישה פרקים וכמאתיים פסוקים!

 

נתמקד עתה בחלקו המרכזי והגדול של ספר מלכים המשלב את קורותיהן של שתי הממלכות (מל"א י"ב עד מל"ב י"ז – 29 פרקים מתוך 47 פרקי ספרנו). בחלק זה כלולים כשלושים סיפורים.

 

כיצד נחלקים הסיפורים הללו בין תיאור קורותיה של ממלכת ישראל לתיאור קורותיה של ממלכת יהודה?

 

הממצאים מפתיעים: רק שלושה סיפורים קצרים עוסקים בקורות ממלכת יהודה לבדה, וכולם מתרחשים במחצית השנייה של התקופה הנידונה:

עוד חמישה סיפורים עוסקים באירועים שבהם היו שותפות שתי הממלכות, כאשר שניים מהם שייכים לקורות ממלכת יהודה, ושניים – לקורות ממלכת ישראל, ואילו הראשון שבהם שייך לקורות שתי הממלכות כאחת, ובו שורש הפילוג ביניהן:

בנוסף לסיפורים שמנינו כאן ישנם עוד עשרים ושלושה סיפורים, וכולם עוסקים בממלכת ישראל!

 

האם ניכר הבדל בין תוכנם של הסיפורים העוסקים בקורות ממלכת ישראל (לרבות השניים שמספרים גם על יהודה, אך שייכים לקורות ממלכת ישראל) ובין תוכנם של אלו העוסקים בממלכת יהודה (לרבות השניים שמספרים גם על ישראל)?

 

ההבדל בין הסיפורים ניכר בנקל: כל הסיפורים העוסקים בממלכת ישראל קשורים בדמותו של נביא. ברובם של סיפורים אלו הנביא משמש כדמות ראשית (או כאחת מן הדמויות הראשיות), ובמיעוטם – דמותו של הנביא חופפת על הסיפור בדרך כלשהי, אף אם איננו דמות ראשית. לעומת זאת, בסיפורים העוסקים בממלכת יהודה – אין כל מעורבות נבואית.

 

הבדל זה מתבטא גם בסקירת הנביאים ששמותיהם מוזכרים בחלק המרכזי של ספר מלכים. שמותיהם של שישה נביאים נזכרים בסיפורי קורות ממלכת ישראל: אחיה השילוני; יהוא בן חנני; אליהו; מיכיהו בן ימלה; אלישע; יונה בן אמתי. ואילו בקורות ממלכת יהודה נזכר שמו של נביא אחד בלבד, שניבא פעם אחת מיד עם התפלגותה של הממלכה: שמעיה איש הא-לוהים, אשר הניא את רחבעם מלצאת למלחמה כדי להשיב לעצמו את המלוכה על שבטי ישראל הפורשים (מל"א י"ב, כב–כד).

 

האם ניתן להצביע על מכנה משותף גם בין הסיפורים הבודדים העוסקים בממלכת יהודה? גם כאן מתבלטת התשובה בנקל: שלושת הסיפורים העוסקים בממלכת יהודה לבדה קשורים קשר אמיץ למקדש: מרד יהוידע מתוכנן ומבוצע במקדש עצמו – יואש הקטן מתחבא שש שנים במקדש ואף המלכתו נעשית שם; חיזוק בדק הבית שעושה יואש נעשה כמובן במקדש ולצורכו, ואף איסוף הכסף לשם כך נעשה במקדש באמצעות הכהנים; מדיניות הכניעה של אחז למלך אשור הביאה לשינויים שהוא עורך במקדש בהתאמה למה שפגש בדמשק, וחלק מן השינויים הללו נעשו מפחדו של מלך אשור.

 

אף שני הסיפורים שבהם מסופר על עימות בין מלך יהודה למלך ישראל קשורים למקדש: אסא משחד את בן הדד לסייע בידו כנגד בעשא מלך ישראל באמצעות ריקון אוצרות בית ה' (מל"א ט"ו, יח); ואילו במלחמת אמציה מלך יהודה עם יואש מלך ישראל לקח יואש את מה שנותר בבית המקדש: "אֶת כָּל הַזָּהָב וְהַכֶּסֶף וְאֵת כָּל הַכֵּלִים הַנִּמְצְאִים בֵּית ה'" (מל"ב י"ד, יד).

 

ממלכת יהודה זוכה ל'פיצוי' מסוים בחלקו השלישי של ספר מלכים, המוקדש לה לבדה, לאחר חורבנה של ממלכת ישראל. חלק זה מכיל ארבעה סיפורים – שלושה מהם מתארים את מעשיו של חזקיהו (סיפור מפלת סנחריב במל"ב פרקים י"ח–י"ט; סיפור מחלת חזקיהו ורפואתו בפרק כ', א–יא; סיפור המשלחת שקיבל חזקיהו מבבל בפרק כ', יב–יט), וסיפור אחד מוקדש ליאשיהו (מעשי התיקון של יאשיהו בפרקים כ"ב–כ"ג).

 

מה אופיים ובמה עיסוקם של ארבעת הסיפורים המופיעים בחלק האחרון של ספרנו?

 

ובכן, בסיפורים אלו מסתמן שילוב של שני המאפיינים שהיו מובחנים זה מזה בחלק הקודם של הספר: בכולם מופיע נביא כשותף בהתרחשות: בשלושת הסיפורים אודות חזקיהו מופיע ישעיהו כדמות חשובה. בסיפור על יאשיהו מופיעה חולדה הנביאה וביה נאום נבואי קצר (כ"ב, טו–כ). הופעתם ופעילותם של נביאים בתיאור קורותיהם של מלכי יהודה הן חידוש בספרנו, שכן מאז שמעיה איש האלוהים בימי רחבעם מאות שנים קודם לכן לא שמענו על נביא ביהודה.

ביחד עם זאת, סיפורים אלו (מלבד סיפור המשלחת מבבל) קשורים בדרכים שונות למקדש: בסיפור מפלת סנחריב מופיע המקדש בכמה הקשרים (י"ח, טו–טז; שם כב; י"ט, א; שם יד–כ). בסיפור מחלת חזקיהו, המתרחש כצפוי בביתו של חזקיהו, גם כן נזכר בית ה' כיעד לעליית המלך אליו לאחר ריפויו (כ', ח–ט). וסיפור מעשי התיקון של יאשיהו קשור ברובו הגדול אל המקדש, בין במעשים שעושה יאשיהו במקדש גופו (כ"ב, ג–י; כ"ג, א–יב; שם כא–כג) בין במעשים שהוא עושה בירושלים ובסביבותיה ובשאר חלקי הארץ למען קביעת מעמדו הבלעדי של המקדש.