דילוג לתוכן העיקרי

הקדמה למשנה תורה

קובץ טקסט
 
 
לע"נ יפה בת רבקה ז"ל
א. דרך כתיבת משנה תורה
ישנם מספר חידושים במתכונת אשר בה הרמב"ם כתב את משנה תורה, ובהם:
1. הספר מקיף ומכיל את כל עולם ההלכה
2. החיבור נכתב בעברית ובסגנונו האישי של הרמב"ם.
3. פסיקת ההלכה מתומצתת וכוללת הכרעה בלבד, ללא אזכור של המקורות והמחלוקות. 
4. נושאי ההלכות סודר ואורגן מחדש לספרים, הלכות ופרקים. 
דהיינו, הרמב"ם יצר חיבור שיש בו מצד אחד קיצור ומצד שני שלמות של פסיקת ההלכה בכל התורה (הקדמת הרמב"ם לספר המצוות), כך שלהבנתו וליישומו אין צורך בידע מקדים או בלימוד של חיבורים אחרים. מדוע הרמב"ם כתב את משנה תורה בדרך זו?
בהקדמה לספר המצוות, הרמב"ם מבחין בין חיבור ובין פירוש:
ראיתי גם כן שאחבר חבור יכלול כל דיני התורה ומשפטיה עד שלא יהיה דבר חסר ממנו. ושאעשה בו מה שהוא מנהגי לעשותו לעזוב זכרון המחלוקות והמאמרים הנדחים ושלא אביא בו כי אם הלכה פסוקה ושיהיה החבור ההוא כולל כל דיני תורת משה רבנו מה שצריך בזמן הגלות ומה שאיננו צריך. והיה הנאות אצלי להפיל ממנו האריכות והסמיכות בזכרון בעל הקבלה...כל זה לבקשת הקצור. וכן ראיתי שלא אחברהו בלשון ספרי הנבואה לפי שהלשון ההוא קצר היום בידינו מהשלים עניני הדינים בו, וכן לא אחברהו בלשון התלמוד לפי שלא יבינוהו מאנשי אומתנו היום כי אם יחידים ומלות רבות ממנו זרות וקשות אפילו לבקיאים בתלמוד, אבל אחברהו בלשון המשנה כדי שיקל זה לרוב האנשים. ואשלים בו כל מה שהתאמת והתברר ממאמרי התורה עד שלא יחסר שום שאלה צריכה שלא אזכרה או אזכור שרש תצא ממנו השאלה ההיא מהר מבלתי עיון דק. כי כוונתי בו גם כן הקצור עם הכללות עד שימצא בו כל מה שימצא במשנה ובתלמוד וספרא וספרי ותוספתא וכל מה שהוציאו הגאונים המתאחרים ובארו ופרשו מאסור ומותר טמא וטהור פסול וכשר חייב ופטור, משלם ואינו משלם נשבע ופטור מלישבע. ובכלל שלא יצטרך עמו אחר התורה ספר אחר זולתו לדעת ממנו דבר ממה שיצטרך בכל התורה בין מדאורייתא בין מדרבנן.
הפרשנים נחלקו באיזו דרך חיבור בחר הרמב"ם לכתוב את משנה תורה, אך מסתברים דבריו של פרופ' שמא פרידמן בעניין זה:
הוא לא דחה את דגם המשנה. אדרבה, זהו הדגם שהרמב"ם אימץ! אלא שאין המדובר בסדר ההלכות, כי אם בשיטת חלוקת החיבור...ואימץ את השיטה "כחלוקת המשנה" ביישום מקורי משלו...
(פרופ' שמא יהודה פרידמן, משנה תורה - החיבור הגדול, קובץ מאמרים, מברכת משה, חלק א'[1]).
הרמב"ם הכיר בכך שיתכן וישנן שגיאות בחיבורו, ולכן באיגרת לרבי יהונתן מלוניל  הוא מתאר את תקופת כתיבת הספר וכולל בקשה ללימוד מעמיק על מנת לתקן שגיאות שנפלו בחיבור (אגרות הרמב"ם, מהדורת שילת, חלק ב', החל מעמוד תק"א).
ב. התנגדות לחיבור משנה תורה
בני תקופתו של הרמב"ם העלו מספר טענות כנגד סגנון הכתיבה של משנה תורה הנוגעות לנקודות שציינו לעיל: אי אזכור שמות החכמים והמחלוקות ביניהם, ההכרעה מובאת ללא הסבר ונימוק, ואין הפנייה מפנה לסוגיות המקור. בנוסף לכך, הועלתה תהייה האם הרמב"ם התכוון שמשנה תורה יחליף את לימוד הגמרא.
באגרת שהרמב"ם כתב לרבי פנחס הדיין ישנן תשובות למרבית הטענות שהועלו כנגד דרך כתיבת משנה תורה (אגרות הרמב"ם, מהדורת שילת, חלק ב', החל מעמוד תל"ט). הוא מסביר שמטרת השמטת שמות החכמים היא לקצר ולהנגיש את החיבור. החיבור נכתב בסגנון המשנה, והוא עומד בפני עצמו כספר עצמאי ולא כפירוש, וסדר ההלכות אורגן מחדש כדי לאפשר ריכוז של הלכות עניין מסויים במקום אחד מרכזי:
וזו היתה סוף מגמתי בזה החיבור, שאין כוח באדם בעולם להיות זוכר על התלמוד בבלי וירושלמי והברייתות שלושתן.
כמו כן, הרמב"ם עומד על כך שהחיבור לא נועד למנוע את לימוד הגמרא והמניע לכתיבתו הוא "קוצר הרוח למי שאינו יכול לירד לעומק התלמוד ולא יבין ממנו דרך האסור והמותר"[2]. בנוגע לחוסר ההפניות לסוגיות המקור, הרמב"ם מעיד (שם, עמוד תמ"ד) שלאחר שהוא בעצמו נתקל בקושי לאתר את המקור לאחד מפסקיו והדבר לקח לו זמן רב, הוא החליט שיש צורך בחיבור אשר יפנה לסוגיות ולמקורות של הפסקים.
ג. פולמוסים וחיבורים מתחרים
כאמור, חלק מהראשונים התנגדו לדרך הכתיבה של משנה תורה בגלל השמטת שמות האמוראים וציון מקורות הפסיקה[3]. במהלך הדורות היו פוסקים אשר הציעו  לכתוב חיבורים אחרים, במטרה ליצור חיבור השונה מדרכו של הרמב"ם, ונזכיר שניים מהם[4].
ר' חסדאי קרשקש מרחיב בביקורת על הרמב"ם בהקדמתו לספר אור ה', והוא מתייחס להשמטת מקורות הפסיקה וציון הסוגיות. ביקורת נוספת שיש לו על משנה תורה היא שהחיבור כולל אוסף של פרטים ופסקים פרטניים, אשר גורמים לקורא את משנה תורה "לטבוע" ואשר אינם מאפשרים הבנה של יסודות הדינים ויישומם במקרים אחרים; דרך הכתיבה הרצויה היא קביעת עקרונות וכללים, ולאחר מכן הדגמתם. לאור ביקורת זו הוא מציע שיש צורך בחיבור שונה:
ואולם בדורות הללו, אשר תכפו הצרות משונות העצומות, הנה מה טוב להכין הדרך, שיושג בנקלה שלמות הידיעה במצוות התולה ובתלמוד, בדקדוק גדול ובשמירה רבה. וזה אמנם כשיחובר חיבור כולל מצוות התורה בסיבותיהן, לפי חומר נושאן, ובציור גדריהן וכלליהן. ואחר כן לבאר אותם באור מדקדק, ולהעיר אל המקומות אשר באו שם מהתלמוד, עם זכרון מחלוקות הגאונים והרבנים, והסכמת האחרונים. וזה בקיצור נפלא. ולכן שמתי פני, אני חסדאי...בהסכמת החברים ובעזרתם, אם יגזור ה׳ בחיים, לדרוך הדרך הזה, אלא במקומות שאחדש דבר ממה שלא קדמוני בו, שאאריך קצת...ועוד אחרת כי רבה היא, אשר בפנות האמונה ויסודות התורה ועיקרי שרשיה...על כן ראיתי אני, אשר נפקחו עיניי מעט במלאכה ההיא, להעלות על ספר השורשים והפינות אשר עליהן תישען התורה בכללה, והקטבים אשר עליהם תסב...ולזה קראנו שם החלק הזה "אור ה'". ולהיות החלק הזה יסוד ועמוד לחלק האחר, ראוי שיקדם לו בסדר. ואמנם שם הספר הזה הכולל שני אלו החלקים אם ירצה ה׳ בהשלמתו "נר אלוקים", כי מאת ה׳ היתה זאת להאיר נתיב בתורתו ובמצוותיו. ומאיתו אשאל העזר וההישרה, כי אין עוזר בלתו, ואין סומך זולתו. והנני מתחיל בשם ה׳  אלוקי ישראל, אמן.
ר' חסדאי תכנן לכתוב ספר מקיף בענייני מחשבה שייקרא אור ה' ובנוסף ספר הלכתי מקיף בשם נר אלוקים, אשר יבאר את עקרונות ההלכות, את מקורן בסוגיות ואת מחלוקות ופסקי חכמי הדורות בעניין.[5] ספר אור ה' הגיע לידינו והלומדים בו מעטים, וכתיבת החיבור ההלכתי כנראה שלא יצאה אל הפועל.
בנוגע לביקורתו על הרמב"ם, יש לציין כי ספר משנה תורה דווקא מדגים בהלכות רבות את העקרון של כללים והפרטים המיושמים לאור הכללים. כמו כן, לא בכל נושא ההלכות מחולקות לכללים ופרטים וקשה לקבוע זאת כעקרון מנחה בכל התחומים. בנוסף לכך, כבר בגמרא בקידושין (לד.) קובע ר' יוחנן ש"אין למדין מן הכללות", ובמקרים רבים פרטים מנחים את דרך הפסיקה ולא כללים.
התנגדות דומה למשנה תורה הביע המהרש"ל: 
אמת שרמב"ם הספרד"י עשה חיבור נאה מכל אשר היה לפניו בעניין זה, שהוא מסודר בהלכותיו ובפסקיו ובקוצר הסיפור, וכולל כל התורה עם סדריו, נהוג ואינו נהוג, לא יש דבר שהניח מלהעלות על הספר. ובאמת לפי דעתו ושכלו כתב כל התורה, כאילו קבל משה מפי הגבורה, הלכה למשה מסיני מבלי ראייה ברורה. ומכל מקום הוא אינו מקובל בשכל הנקנה, מאחר שאינו ידוע מקורו. ובאמת כתב עליו ר' משה מקוצי שהוא כחלום בלא פתרון בענין זה, שאם יבא החולק עליו בהשגה לא תמצא מקום לנצח, כי מי יודע מה הוא כוונתו, אם מחמת ראייה מהתלמוד שלנו או מהירושלמי, או מהתוספתא או מהגאונים או מסברת עצמו, או טעות סופר  הוא, כאשר יש בכמה מקומות. וכמה פעמים השיג עליו הראב"ד בדברים נכוחים לעין כל בדבר הנראה לעינים, והמגיד משנה בעצמו כתב כמה פעמים שהוא טעות סופר, או הודה ולא בוש, והמגדול עוז כתב תמה אני אם יצא ההשגה מפי הראב"ד. וסותם דבריו כמצליף, ומקלקל ומעוות הדברים בלי טעם וריח, ועובר בבל תשחית הדיו...כל זה מסמיות עיניים, שלא היה מביא ראייה וזכרון לדבריו, אפילו מעט בתכלית הקיצור היה מספיק, ומי יבא אחר המלך אשר כבר עשאהו.[6] ונחזור לראשונות, לתלמוד אשר אנו עוסקין בו, ומימיו אנו שותים...
(הקדמה לים של שלמה למסכת חולין[7]).
בהמשך דבריו המהרש"ל התנגד לתהליך הקאנוניזציה של ההלכה, ובכלל זה גם לחיבור השולחן ערוך על ידי רבי יוסף קארו. בעקבות כך הוא חיבר ספר הלכות המבוסס על דברי הגמרא ולא כחיבור עצמאי המנותק ממנה.
ד. החתימה הספרותית
בדברי ר' חסדאי עולה תמיהה נוספת על כך שהרמב"ם ציפה שלא יהיה צורך בשום ספר אחר לאחר כתיבת משנה תורה:
והתימה הגדולה והפליאה העצומה, איך עלה על רוחו ואיך דמה, שיונחו כל ספרי זולתו מהקודמים, ותהא כלל התורה שבעל פה מסורה לחיבורו, עד שקראו משנה תורה.
האם אכן זו הייתה כוונת הרמב"ם בחיבור משנה תורה? במידה וכן - האם הרמב"ם הצליח במשימה זו?
בהקדמתו לפירוש המשנה ולאחר מכן בהקדמה למשנה תורה הרמב"ם מעמיד את סמכות התלמוד הבבלי כמחייבת את כלל ישראל:
וכאשר מתו כל החכמים עליהם השלום  שהאחרונים מהם רבינא ורב אשי וכבר נשלם התלמוד, הרי כל מי שעמד אחריו אן מטרתו אלא הבנת דבריהם שחברו בלבד, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, ולפיכך חברו הגאונים הפירושים המרובים, אבל לפי ידיעתנו לא יכל אף אחד מהם להשלים פירוש כל התלמוד...
(הקדמת הרמב"ם לפירוש המשנה).
ודברים הללו בדינים גזירות ותקנות ומנהגות שנתחדשו אחר חיבור הגמרא. אבל כל הדברים שבגמרא הבבלי חייבין כל ישראל ללכת בהם וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי הגמרא ולגזור גזירותם וללכת בתקנותם. הואיל וכל אותם הדברים שבגמרא הסכימו עליהם כל ישראל. ואותם החכמים שהתקינו או שגזרו או שהנהיגו או שדנו דין ולמדו שהמשפט כך הוא, הם כל חכמי ישראל או רובם והם ששמעו הקבלה בעקרי התורה כולה דור אחר דור עד משה רבינו עליו השלום. וכל החכמים שעמדו אחר חיבור הגמרא ובנו בו ויצא להם שם בחכמתם הם הנקראים גאונים...
 (הקדמת הרמב"ם למשנה תורה).
לעומת זאת, לאחר חתימת התלמוד אין פוסק או חיבור המחייבים את כלל ישראל. הרמב"ם מיישם זאת הלכה למעשה ביחס לפסיקות הגאונים:
... ונמשכנו בזה המאמר אחר מה שזכר בעל ספר המצוות רב חפץ ז"ל, והוא טעות ממנו, ונמשכנו אחריו מבלי אימות. וכאשר בחנו את המאמרים ודקדקנו אותם התבאר שמה שזכרנו בחיבור הוא הנכון, ותקנו פרוש המשנה. וכך באותה הנסחה הראשונה מפרוש המשנה מקומות מספר כיוצא מזה, כמו עשרה ענינים, נמשכנו בכל ענין מהם אחר דעת גאון מן הגאונים ז"ל ואחר התבאר לנו מקומות הטעות, ודעו זאת.                                
 (תשובות הרמב"ם, סימן רי"ז).
מקור הסמכות של התלמוד הבבלי נובע מהסכמת כלל ישראל, ואנו מוצאים זאת ביחס של החכמים בדורות השונים אחד כלפי השני:
ואם תאמר אם כן, אמאי לא פליגי אמוראי אתנאי דהא בכל דוכתא מקשינן לאמורא ממתניתין או מברייתא...וכפי דברי רבינו הרשות נתונה להם לחלוק על דברי התנאים? ואפשר לומר שמיום חתימת המשנה קיימו וקבלו שדורות האחרונים לא יחלקו על הראשונים וכן עשו גם בחתימת הגמרא, שמיום שנחתמה לא ניתן רשות לשום אדם לחלוק עליה.       
(כסף משנה, הלכות ממרים, ב' ,א).
פרופ' ש"ז הבלין מכנה תופעה זאת כחתימה הספרותית:[8] חיבור תורני מקבל סמכות שלא ניתן לחלוק עליה, ובדור שלאחר מכן מתייחסים ודנים בחיבור עצמו אך כבר לא חולקים על דבריו. האחרונים עסקו בשאלה מנין הסמכות שנוצרה לתלמוד הבבלי והעלו מספר הסברים. הסבר אחד מתמקד בהסכמה של כלל העם לקבל את התלמוד הבבלי: 
...דחתימת המשנה היה גם כן בקיבוץ כל חכמי ישראל או רובן אשר להן הכוח של בית דין הגדול ואסור לשום אדם לחלוק עליהן בלתי אם יש גם להחולקין כח של בית דין הגדול. ואפשר בשבעת חתימת התלמוד, היה להן כח לחלוק גם על המשניות, כמו בכל בית דין גדול שיכול לחלוק על בית דין גדול שקדם לו אפילו אם הוא קטן מהראשון בחכמה ובמנין. אבל בין חתימת המשנה לחתימת הגמרא בין הזמנים האלו לא נמצא קיבוץ כל חכמי ישראל ביחד ולא היה להן כח של בית דין הגדול....
ונראה דקיבוץ כל חכמי ישראל יש לו כח של בית דין הגדול אפילו בזמן דליכא סמוכין. בהא בשעת חתימת התלמוד כבר בטלה הסמיכה, ומכל מקום חייבין כל ישראל לשמוע להן, דכיון דאמרה תורה אין לך אלא שופט אשר בימיך,[9] ואין לנו שופט אחר אלא הסכמת כל חכמי ישראל שבאותו הדור הראויין להוראה, על כן עליהן צותה תורה לשמוע להן...
(הרב אלחנן וסרמן, קונטרס דברי סופרים).
הסבר אחר תולה זאת בירידת הדורות שאירעה בצורה פתאומית לאחר חתימת התלמוד הבבלי:
אבל האמת בזה שדור שאחר המשנה ראו מיעוט הלבבות נגד בעלי המשנה וידעו לבטח שהרמת לעולם עם הראשונים. ואחרי שידעו אמיתת הדבר שאי אפשר שישיגו הם האמת מה שלא השיג אחד מן התנאים, לא היו רשאים לחלוק והיו רק שונים את כל דברי התנאים שקדמום...וכל הסכמותיהם היה בהשגחת הבורא יתברך ובהופעת רוח הקודש וכך הסכים הקב"ה על ידן...וכן היה בדור של חתימת התלמוד...
(חזון איש, קובץ עניינים).
הסבר שלישי, שנראה כיותר ריאלי, תולה זאת במבחן התוצאה ולא באירוע היסטורי מיוחד:
אלא עיקר הטעם הוא משום קבלת כל ישראל עליהם...והיסוד לדבר זה דקבלת הרבים מחייבת דורות...והחיוב הוא לפי מדת חוזק הקבלה שקבלו ישראל עליהם...ומה שכתב החזון איש...תמוה מאוד. היאך קרה הדבר פתאום בדור אחד. והלא אמורא אחרון רשאי לחלוק עם אמורא שקדם לו כמה דורות...נמצאנו למדין, דאפילו לדינא איכא מאן דסבירא ליה דאפשר לפשוט ספקות שבתלמוד, ורק לחלוק עליו אי אפשר, והוא כמו שנאמר דהכל תלוי בקבלה...דהואיל והאמוראים יודעים שהאמת עמהם ורק האיסור לחלוק הוא העומד בפניהם, לכן דוחקים בלשון התנאים להתאים דבריהם עם האמת...וגדולה מזה נראה, דאף הכח שנתנה תורה לב"ד הגדול שבלשכת הגזית, אף הוא מותנה בקבלת כלל ישראל עליהם את הדיינים שנתמנו לכך...
(בית ישי, דרשות, סימן ט"ו).
כהסבר השלישי מצאנו בדברי אחרונים נוספים:
אבל לעניין הקבלה שמתקבל בישראל ומתפשט הדבר להורות כאחד מן החולקים באיזה דין בזה יש כבר עניין של תקנה...מתוך התפשטות של איזה הלכה או איזה ספר בישראל להוראה, אף על פי שבעיקר הדבר אין כאן תקנה, מכל מקום ההתפשטות דינה כתקנה, ומשום הכי שייכי בהתפשטות ברוב ישראל כל און הדינים שנאמרו בתקנות.
(הרב קוק, באר הגולה, סימן כ"ה).
 ואולם מי יתן ואדע היכן מצינו בשני התלמודים שהיה אצל הקדמונים הסכמה מוחלטת הזאת, ולא בא מזה שום רמז במשנה ובתלמוד...ואף על גב דאינו בחוק "לא תסור" (דברים, י"ז יא),[10] מכל מקום נעשו כתקנות וגזירות שפשוט בכל ישראל, וזה מדוקדק מאוד בלשון הרמב"ם בהקדמתו לספר היד החזקה...ובדורות האחרונים לא יכלו כל החכמים ביחד לבוא ולהתאסף במקום אחד ולהמתיק סוד ולפקח בטובתן של ישראל, הן על ידי המלחמות והקטטות שהיה בעולם והן על ידי הפירוד העצום אצל חכמי ישראל...ומפני זה אין שוב כוח בידי חכם פרטי לחלוק על מה שנמצא בש"ס.
(המהר"ץ חיות, תורת הנביאים, מאמר לא תסור, עמודים ק"ט - ק"י).
אם כן, מה הייתה מטרת הרמב"ם בספרו? ייתכן והרמב"ם שאף שספרו יהיה כחתימה ספרותית ויתקבל בכל קהילות ישראל. במבחן התוצאה נראה שחיבור זה השפיע רבות על דרך הלימוד והפסיקה כך שעל כל פוסק להתייחס לפסיקתו, ובנוסף הוא השפיע רבות על פסיקת רבי יוסף קארו; אך הספר לא התקבל בכל הקהילות, בכל מקום מסיבות שונות. גם ישנן סיבות עקיפות אשר ייתכן שהשפיעו על כך. ראשית, ייתכן שהפולמוס סביב החיבור פגע בקבלתו הקהילות השונות בתפוצות. בנוסף לכך, הרמב"ם פרסם את משנה תורה במצרים, אשר לא הייתה אחד מהמרכזיים הדתיים בתקופתו. כמו כן, נראה שתקופת החיבור לא התאימה לקבלה רחבה שלו: חיבורים אשר נהפכו להיות חתימה ספרותית נוצרו בתקופות מעבר, בהן חל שינוי משמעותי בעולם היהודי, כך שבדור שלאחר מכן החכמים היו במקום גיאוגרפי שונה ולאחר מהפכה משמעותית.[1
 
**********************************************************
 
 
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ח
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                           http://vbm.etzion.org.il
האתר באנגלית:                          http://www.vbm-torah.org
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
 
**********************************************************
*
 
 
 
[2]   יש להעיר כי בימינו עלתה מחדש ההצעה להשתמש במשנה תורה כתחליף ללימוד גמרא בגילאי התיכון. ראו את דבריו של מורנו הרא"ל זצ"ל - הוראת הגמרא בישיבות תיכוניות, שנה בשנה, היכל שלמה, תשס"א, בכתובת:
[3]   כך לדוגמא כתבו הראב"ד (בהשגה בתחילת החיבור) והרא"ש (שו"ת, כלל ל"א, סימן ט).
[4]   יש לציין שאף מחבר לא השלים חיבור המתקרב להיקף משנה תורה.
[5]   ערוך השולחן הוא חיבור הלכתי אשר נכתב במתכונת דומה מאוד לזו אשר ר' חסדאי מציע.
[6]   על פי קהלת, ב', יב:
ופניתי אני לראות חכמה והוללות וסכלות כי מה האדם שיבוא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו.  
[7] דברים דומים הוא כתב בהקדמה למסכת גיטין.
[8]   פרופ' שלמה זלמן הבלין, על החתימה הספרותית כיסוד החלוקה לתקופות בהלכה.  מתוך: מחקרים בספרות התלמודית, יום עיון לרגל מלאת שמונים שנה לשאול ליברמן, בכתובתdaat.ac.il/daat/toshba/mechkar/havlin_hatima.pdf
[9]   על פי דברים, י"ז, ט; קהלת רבה, א', ח; ראש השנה כה:.
[10] עיינו הלכות ממרים, א', א - ב.
[11] לאחר חתימת התלמוד, למשל, המרכז התורני עבר לצפון אפריקה ולארצות אירופה, וכתיבת השולחן ערוך הייתה במקביל לגירוש ספרד.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)