הקדושה והמצוות

אנו עוברים לסוגיה שעונה על שאלה מתבקשת, לאור כל מה שראינו עד כה במשנתו של מניטו.

הנקודה היסודית שראינו בשיעורים הראשונים הייתה שמוקד הבריאה, הנושא שסביבו מרוכזת משימתה של האנושות, הוא התחום המוסרי. גם כשעברנו לסוגיית תפיסת ההיסטוריה, וראינו שבכל שלב יש שתי חלופות והאדם בוחר כיצד העולם יתקדם, התחום המוסרי נשאר במוקד – הכרעת האדם קובעת את מהלך ההיסטוריה.

עד כה, כיוון זה מזכיר תרבויות וזרמים מחוץ לעולם התורה. בתנועת ההשכלה, וכן בתנועה הציונית, טענו שתרומתה של היהדות מסתכמת בתביעות המוסריות שלה, ואילו על המצוות שבין אדם למקום יש לוותר. אולם ודאי לא נכון לתפוס כך את התורה, שהרי המצוות שבין אדם למקום תופסות בה מקום נכבד. יש להבין כיצד גישתו של מניטו שונה מאותם זרמים, ויכולה להתיישב עם עולם המצוות בכללו.

מוסריות – גם כלפי הא-לוהים

ראינו כי אחד המקורות היסודיים למשנתו של מניטו הוא תורת האר"י, ותפיסת הבריאה כצמצום של אור אינסוף. על גבי זה בנה מניטו את נתינת המקום לאחר כיסוד התורה. גם המצוות שבין אדם למקום בנויות על אותו עיקרון: האדם נדרש לפנות מקום לקב"ה. שתהיה לו "דירה בתחתונים", כלשון המדרש – נוכחות א-לוהית בעולמו של האדם. כשם שאדם נותן מנחלתו כמתנות לעניים, למשל, הוא נותן מנחלתו לכהן כמשרת ה'. במצוות הביכורים הוא נותן מפרי אדמתו לה'. הוא מפנה מקום משלו לקב"ה.

שני הביטויים הבולטים של תפיסה זו הם שני מישורים מרכזיים – קדושת הזמן וקדושת המקום. במישורים הללו מתנהלות רוב המצוות שבין אדם למקום. על ידי מצוות אלו נותנים לקב"ה להיות נוכח בעולם, בזמנים מסוימים ובמקומות מסוימים.

גם קדושת ישראל שייכת לאותו עיקרון – וזהו המבחן של אומות העולם, האם הן נותנות מקום להופעה הא-לוהית דרך עם ישראל. מתוך כל העולם, יש עם מסוים שעובד את ה' בשביל כולם. האומות אינן אמורות לחקות אותו ולקיים את המצוות שבין אדם למקום, אלא שזה התפקיד של ישראל בתור לב האומות, ותפקידן של האומות הוא לתת לזה מקום. כשם שעם ישראל אינו אמור לעבוד במקדש כמו הכהנים אלא לתת לכהנים משלו, גם האומות אמורות לתת מקום לעם ישראל ולא לנסות לאמץ את ההתנהגות שלו. מלבד מבחן זה של נתינת המקום לעם ישראל, שאר העמים אינם נדרשים לפנות מקום לקב"ה, זו משימה שמתאימה רק לישראל. דווקא כשעמים אחרים מנסים ליצור דתות בדומה לתורה, ולבנות מערכות מקבילות בין אדם למקום, נוצרים עיוותים.

כדוגמה לזה מביא מניטו את האבטיפוס של אומות העולם ביחס לישראל – קין לעומת הבל. האתגר של קין והבל היה בתחום המוסרי, אולם הסיפור סובב סביב קרבנות, וזו תוצאת הבחירה של קין – הוא שבחר להסיט את המוקד מהתחום המוסרי לתחום שבין אדם למקום. יוזמת הקרבן נולדה מתוך בריחה מהמצוות שבין אדם לחברו, קין לא רצה להתמודד עם האתגר האמיתי שלו. אבל שני האתגרים קיימים, והם מושתתים על בסיס אחד. קין לא הצטווה להביא קרבן כי אין זה עניינו, הוא מנסה לחקות את הקרבן של הבל ועושה זאת בצורה לא מוצלחת. על כן הקב"ה קורא לו לזנוח את העבודה ה"דתית", ובמקום זאת להתרכז בתיקון האמיתי שנדרש ממנו ולהיטיב: "הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב – שְׂאֵת" (בראשית ד', ז') . 

אין זה מתפקידן של אומות העולם לטפל בבעיה הדתית, מן הסיבה הפשוטה שבכל פעם שהן מנסות לעשות זאת, מסתיים הדבר באסון. המלחמות הקשות ביותר שהיו בין האומות נגרמו בגלל הבדלי ״דת״ בין העמים. התורה מספרת מה קרה בדור אֱנוֹשׁ כאשר "הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה'" (בראשית ד', כ"ו). במקום לפנות לריבונו של עולם בכבודו ובעצמו, התחילו להשתמש במתווכים – כך התחילה העבודה הזרה. אסור לטעות במשימה. על אומות העולם מוטלת המשימה לפתור את הבעיה המוסרית, לא את הבעיה ״הדתית״ – זו משימתו של ישראל. ישראל משמש כהן ולא אומות העולם, ואין שום תחושה של יוהרה באמירה זו. ישראל הוא ״בְּנִי בְכֹרִי״ (שמות ד', כ"ב), הוא הבן הבכור, אולם אין זה אומר ששאר העמים אינם בנים, ח״ו.                       (סוד מדרש התולדות ג, עמודים 248-252)

מניטו אומר שבית המדרש של שם ועבר מחולק לשתי מגמות – של שם ושל עבר. שם מופקד על התחום שבין אדם למקום, "וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם" (בראשית ט', כ"ז), תפקידו להופיע את הנוכחות הא-לוהית במציאות. עבר הוא הראשון שגורם למילה "אח" להופיע בכתוב, מאז קין והבל, וזה רמז שתפקידו להשיב את האחווה.

מוסריות בין אדם לעצמו

מצוות רבות דורשות הבנה לאור הדגם הזה. מאכלות אסורות, למשל – כיצד חטיבת מצוות זו קשורה לנתינת מקום? וכיצד תוסבר מערכת איסורי העריות? ניאוף עם אשת איש הוא בוודאי עבירה מוסרית, אבל בעריות עם קרובות לכאורה אין פגיעה באחר. אלו מצוות שבין אדם לחברו? שבין אדם למקום? התשובה של מניטו היא שיש תחום נוסף – בין אדם לעצמו. כשאדם אוכל, ברובד הפשוט ביותר הוא בונה את עצמו. מה משמעות התחום הזה? האם אדם צריך תורה כדי לדאוג לעצמו? ראשית, ייתכן שהאדם לבדו אינו יכול לדעת כיצד לדאוג לעצמו. אבל צריך לדייק יותר בשיטתו של מניטו. כשם שהאדם צריך לקדם את הבריאה כולה אל שלמותה, לפי מחשבת הבריאה, הוא צריך לקדם גם את עצמו כך שיהיה תואם את מחשבת הבריאה. אפשר לומר ש"בין אדם לעצמו" פירושו בין אדם לעצמיות שלו, למהות שלו. הוא צריך לפנות מקום בתוך עצמו לאדם השלם שהוא נועד להיות, להקצות משאבים להוצאת הפוטנציאל שלו מן הכוח אל הפועל, להצמחת צלם הא-לוהים שבו.

לתחום זה שייכות מצוות רבות שאנשים מחשיבים אותן בטעות כמצוות דתיות, כאשר הן למעשה מצוות השייכות לתחום שבן האדם לעצמו, מצוות ״זהותיות״ אם אפשר להתבטא כך: המצוות הקשורות לאוכל – הכשרות, המצוות הקשורות ליחסים בינו לבינה – פריה ורביה, כל אלו שייכות לקטגוריה זו: בן האדם לעצם שלו, למהות שלו.    (שם)

שלושת סוגי המצוות הללו אינם רק שלושה תחומים בחיים, אלא שלוש מערכות יחסים שמנהל האדם: מול האחר, מול הקב"ה ומול השלמות הנדרשת ממנו עצמו. בדומה לדברי הגמרא בבבא קמא (ל.): מילי דנזיקין, מילי דברכות, מילי דאבות. המצוות שבין אדם לעצמו שייכות ל"מילי דאבות". המחויבות לעמוד בדרישות של מסכת אבות אינה מפני שאמרו אותן רבנים גדולים, אלא מפני שהם האבות שלנו. הם הדמויות שמימשו את צלם הא-לוהים שבהן, וכן נדרש גם מאיתנו.

מוסריות בשלושה ממדים

מניטו ממשיך לדבוק בעיקרון שמוקד התורה הוא המוסריות, אלא שבניגוד לזרמים שמחוץ ליהדות, לדבריו מוסריות איננה רק בין אדם לחברו. בזרמים אחרים מפצלים בין המוסר, בין זרמים דתיים ובין עיסוק בעצמיות ובנפש, אבל בתורה הכל מארג אחד. היא מלמדת כיצד להיות מוסריים בשלושת הממדים.

מלבד זאת, מניטו טוען שבכל אחת מהמצוות כלולים שלושת הממדים. בעבירה שבין אדם לחברו יש גם פגיעה מסוימת כלפי הקב"ה וכלפי האדם עצמו. אלא שלפעמים ממד אחד דומיננטי יותר ולפעמים אחר, ורק על ידי ניתוח פנימי אפשר לזהות את כל הממדים. זה משתנה בין המצוות וגם בין התקופות – בגלות, למשל, הממד שבין אדם למקום היה בולט יותר. בדורות האחרונים גבר עליו הממד שבין אדם לחברו, ובדורנו מתעצם אולי עוד יותר הממד הנפשי שבין אדם לעצמו.

הקדושה ניתנת להשגה רק אם נפתרה הבעיה המוסרית. חז״ל מתארים את מהלך ההיסטוריה האנושית של היום השביעי כך: אלפיים שנות דרך ארץ, אלפיים שנות תורה ואלפיים שנות משיח. תיאור זה מקביל לשלושת הממדים הכלולים במצוות התורה: בין אדם לחברו, בין אדם למקום ובין אדם לעצמו. כל פעם שאני מדבר על התורה, אני אומר כי התורה היא החוק המוסרי המוחלט, והסיבה לכך היא שהיא כוללת בבת אחת את שלושת הממדים האלו. בכל מצווה כלולות ג׳ ממדים, אולם בכל פעם יש דגש על ממד זה או אחר.        (שם)

יש כמה תשובות בדברי חז"ל לשאלה מהו "כלל גדול בתורה". התשובה הידועה ביותר היא "ואהבת לרעך כמוך", וידועה גם התשובה "זה ספר תולדות אדם". יש גם דעה במדרש שמובא בהקדמה לעין יעקב: "את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים". שלושת הכללים הללו מקבילים לשלושת הממדים – בין אדם לחברו, לעצמו ולמקום. בדומה כותב גם המהר"ל על שלושת הדברים שעליהם האדם עומד (אבות א', ב') ובמקביל שלוש העברות החמורות שמנוגדות להן: אל מול גילוי עריות (בין אדם לעצמו), עבודה זרה (למקום) ושפיכות דמים (לחברו) עומדות בהתאמה תורה, עבודה וגמילות חסדים. אלה שלושת המישורים שבהם נדרש האדם לממש את המוסריות.