הצמדת הסנהדרין בצד המזבח | 2

 

 

האפשרות לדון דיני נפשות

 

"כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבת בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' א-להיך בו. ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם, ודרשת והגידו לך את דבר המשפט. ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה' ושמרת לעשות ככל אשר יורוך"  (דברים י"ז, ח-י).

דרשות רבות נדרשו על פסוקים אלו. הגמרא בעבודה זרה (ח:) דורשת מכאן את הזיקה ההכרחית בין הסנהדרין ללשכת הגזית, ולומדת מכאן כי ניתן לדון דיני נפשות בכל בתי הדין של עשרים ושלושה בארץ ישראל רק כשהסנהדרין נמצאת במקומה.

דרשה מקבילה לכך מופיעה על הפסוק:

"וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות"        (שמות כ"א, יד).

וכך נאמר במדרש הגדול:

"דבר אחר: 'מעם מזבחי'. מנין שתהא סנהדרין סמוכה למזבח? תלמוד לומר 'מעם מזבחי תקחנו למות', הא אם יש מזבח אתה ממית ואם לאו אי אתה ממית. מכאן אמרו ארבעים שנה קודם חורבן בית שני בטלו דיני נפשות מישראל, מפני שגלו סנהדרין ולא היו במקומן במקדש".

המדרש מחדש את העובדה שקיומו של המזבח וסמיכות הסנהדרין אליו, היא הקובעת אם ניתן להמית או לא.

לאור דברים אלו אומרת הגמרא במסכת עבודה זרה:

"מ' שנה עד לא חרב הבית גלתה סנהדרין וישבה לה בחנות. למאי הלכתא? א''ר יצחק בר אבדימי לומר שלא דנו דיני קנסות... אמר רב נחמן בר יצחק לא תימא דיני קנסות, אלא שלא דנו דיני נפשות. מ''ט כיון דחזו דנפישי להו רוצחין ולא יכלי למידן אמרו מוטב נגלי ממקום למקום כי היכי דלא ליחייבו דכתיב  'ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא' (דברים י"ז, י) מלמד שהמקום גורם"                                                               (ח:).

וכותב רש"י על אתר:

"כי היכי דלא ליחייבו. רוצחים קטלא, דאין דנין דיני נפשות אפילו בסנהדרין קטנה שבכל עיר אלא בזמן שהיתה סנהדרין גדולה בישיבתה ובמקום המיוחד לה והוא לשכת הגזית".

 

ובהמשך:

"המקום גורם. לחייב הנדון. ואם אינם שם לא ידונו והאי קרא בדיני נפשות קאי כי יפלא ממך דבר בפרשת שופטים ושוטרים בזקן ממרא".

תוס' על אתר שואל:

"מלמד שהמקום גורם. וא''ת והא ירושלים נמי איקרי מקום לגבי אכילת קדשים ומעשר שני וכתיב במקום אשר יבחר ה'"         .

כלומר לכאורה המילה 'מקום' מכוונת לירושלים כולה ולאו דווקא למקדש? מתרצים התוספות:

"ויש לומר דלגבי דיני נפשות לא איקרי מקום אלא לשכת הגזית שהיתה חציה בקדש וחציה בחול. והיינו טעמא משום דבעי' סנהדרין סמוך לשכינה והכי נמי אמרינן (לקמן דף נב.) כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נטע אשרה אצל מזבח, דכתיב: 'שופטים ושוטרים' וסמיך ליה 'לא תטע לך אשרה אצל מזבח ה'' ולפיכך גלו וישבו בחנות אע''פ שחנות עצמו היה בהר הבית מ''מ לא היה סמוך לשכינה כלשכת הגזית. ואם תאמר מנלן קפידא במקום שאר חייבי מיתות שלא בזקן ממרא דקרא לא כתיב אלא בזקן ממרא. ויש לומר דדרשינן כל זמן שסנהדרין גדולה במקומה כדין אצל מזבח אז שופטים תתן לך בכל שעריך לשפוט דיני נפשות נסתלקו הם בטלו כל דיני נפשות ".

המשמעות של קביעת הגמרא הינה כי המקום גורם, כלומר ישנה משמעות רוחנית מעשית לעצם ישיבת הסנהדרין בלשכת הגזית, ורק מתוקף ישיבה זאת ניתן לדון דיני נפשות בכל הארץ כולה. משפט התורה בדיני נפשות תלוי בסמיכות הסנהדרין למזבח.

עזיבת הסנהדרין את לשכת הגזית

כפי שראינו לעיל, הגמרא אומרת כי הסנהדרין עזבה את לשכת הגזית מכיון שהיו הרבה רוצחים, ואמרו כי מוטב שיגלו ולא נחייב אותם. האם החשש היה שכמות הרוצחים תהיה כל כך גדולה שלא יספיקו לדון אותם?

בעל ה'תורה תמימה' בפירושו על התורה עוסק בנקודה זו, ומבאר כי החשש לא היה שלא יספיקו לדון את כל הרוצחים, אלא שבגלל ריבוי הרוצחים לא היתה עוד יד בית דין תקיפה עליהם לדונם בדיני נפשות. כלומר המציאות הרוחנית של ריבוי הרוצחים משפיעה על סמיכות בית הדין, ולא מאפשרת לו לדון דיני נפשות.

לכאורה יש מקום לשאול והרי אם ישנם רוצחים רבים, יש להרבות בתי דין על מנת לדון כראוי את כולם, וחז"ל אומרים לנו כאן הפוך! נראה כי ניתן להסביר ענין זה בכמה כיוונים:

1. הסנהדרין לא רצתה להיות קטלנית ולכן היא נמנעה מלדון ועזבה את לשכת הגזית במקדש. דיון בכל המקרים היה מביא לאבדן יכולת ההרתעה שלה.
2. מציאותית, היה בלתי אפשרי לדון את כולם, ולא רצו לדון רק את חלקם כי אז זה יכול היה להיחשב כחוסר צדק מובהק.
3. המציאות הקשה כל כך הוכיחה לסנהדרין כי אין תוקף להכרעותיה. במובן מסויים בטלה סמכותם ועל כן אין הם ראויים במצב הרוחני הזה לדון כלל.

הוראת דין אמת גדולה ממעלת הקורבנות

בעל ה'תורה תמימה' בביאורו לירושלמי (פ"ב, הלכה ו) עוסק בנושא סמיכות הסנדרין למזבח, ואומר כך:

"ונראה בטעם סמיכות הסנהדרין אצל המזבח על פי הפסוק במשלי כא, ג 'עושה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח'. ובא מקום זה להורות ולרמוז על הוראת דין אמת עד שהיא גדולה ממעלת הקרבנות. ועל פי זה יצויר היטב הדמיון שאמרו בפרק קמא דסנהדרין ז: כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נטע אשירה אצל המזבח, והיינו משום דמקום הסנהדרין הוי אצל המזבח".

במובן מסויים, יחסית קל להסתפק רק בהקרבת קרבנות. השאלה האמיתית הינה מהי הדרישה הבסיסית מן האדם ומעם ישראל, לגבי המשמעות הפנימית של קרבת אלוקים והמחויבות הנדרשת מכח קרבה זו. נביאים רבים מאוד עסקו ביחס בין קרבנות לעשיית צדק, ועל פי הבנת התורה תמימה זוהי המשמעות של הזיקה בין השניים - להורות כי הוראת דין אמת גדולה ממעלת הקרבנות. בדרך זו אומר הנביא הושע "כי חסד חפצתי ולא זבח" (ו', ו), והנביא ירמיהו אומר:

"הנה אתם בוטחים לכם על דברי השקר לבלתי הועיל הגנוב רצוח ונאוף והשבע לשקר וקטר לבעל והלך אחרי אלוהים אחרים... ובאתם ועמדתם לפני הבית הזה ואמרתם נצלנו המערת פריצים היה הבית הזה"

                                                                                 (ז', ח-י).

משמעות הדברים הינה כי לא בעולות וזבחים לבד משביעים את רצון ה' כי זה אינו סך הכל של חוקי ה', רק לאחר שיקיימו את דברי ה' וישמעו בקולו ניתן יהיה למצוא חן בעיני ה'. הקרבנות אינם עומדים לעצמם אלא הם חלק ממכלול התנהגות כלפי ה' הכולל צדק חסד ומשפט, ועל פי בעל ה'תורה תמימה' את זה באה להדגיש הדרישה כי הסנהדרין תהיה סמוכה למזבח.

בהקשר זה נאמר במדרש בדברים רבה:

"זה שאמר הכתוב: 'עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח' (משלי כא, ג), כזבח אין כתיב אלא מזבח, כיצד, הקרבנות לא היו קרבין נוהגות אלא בפני הבית, אבל הצדקה והדינים נוהגות בפני הבית ושלא בפני הבית.
דבר אחר, הקרבנות אין מכפרין אלא לשוגג, והצדקה והדינין מכפרים בין לשוגג בין למזיד.
דבר אחר, הקרבנות אין נוהגים אלא בתחתונים, והצדקה והדינין נוהגין בין בעליונים ובין בתחתונים.
דבר אחר, הקרבנות אין נוהגין אלא בעולם הזה, והצדקה והדינין נוהגין בין בעולם הזה בין בעולם הבא.
אמר רבי שמואל בר נחמני, בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא לנתן: 'לך ואמרת אל דויד עבדי כה אמר ה' לא אתה תבנה לי הבית לשבת. כי לא ישבתי בבית מן היום אשר העליתי את ישראל עד היום הזה ואהיה (מתהלך) מאהל אל אהל וממשכן' (דברי הימים א יז, ד-ה). כל מי שהיה מבקש לקלל את דוד מה היה עושה היה אומר לו טוב שיבנה הבית. תדע לך, מה דוד אומר (תהלים קכב, א): שמחתי באמרים לי בית ה' נלך, מבקשים לי דברים לומר שאין אתה בונה, אמר לו הקדוש ברוך הוא, חייך, שעה אחת מחייך אין אני מחסר, מנין שנאמר (שמואל ב ז, יב): 'כי ימלאו ימיך ושכבת את אבתיך והקימתי את זרעך אחריך אשר יצא ממעיך והכינתי את ממלכתו'. אמר לו הקדוש ברוך הוא הצדקה והדינין שאתה עושה חביבין עלי מבית המקדש, מנין, שנאמר (שם ח, טו): ויהי דוד עשה משפט וצדקה. מהו משפט וצדקה לכל עמו, רבי יהודה ורב נחמן חד אמר היה דן את הדין מזכה את הזכאי ומחיב את החיב, אם לא היה לחיב לתן, היה דוד נותן משלו. הוי משפט וצדקה. אמר לו רב נחמן אם כן נמצאת מביא את ישראל לידי רמיות, ומהו משפט וצדקה, היה דן את הדין מזכה את הזכאי ומחיב את החיב, הוי משפט וצדקה, שהיה מוציא את הגזל מידו, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, בני, הואיל וכך הדינין חביבים לפני, הוו זהירין בהם" (ה', ג).

המדרש משווה צדקה ומשפט למזבח וקרבנות, ומצביע על העליונות של המשפט והצדקה על פני המקדש והקרבנות.

העיסוק בדינין תחליף לקרבנות כשיהיו בטלים

המדרש הגדול דורש את סמיכות פרשת משפטים אל ענין המזבח בדרך הבאה:

"ואלה המשפטים. מה כתיב למעלה מן הענין? מזבח אדמה תעשה לי. על שם שנאמר עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח (משלי כא, ג) אמרו ישראל הרי הקרבנות בטלים אנו מה נעשה? אמר להם היו עסוקין בדינין ומעלה אני עליכם כאילו הקרבתם כל הקרבנות. וכן הוא אומר כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלוקים מעולות".

המדרש מתייחס לשאלה מה יהיה התחליף לקרבנות, כשהם יתבטלו מן העולם, והוא עונה כי התחליף לביטול הקרבנות הוא העיסוק בדינין. כראיה לכך מביא המדרש את הפסוק במשלי האומר כי הקב"ה רוצה חסד ודעת אלוקים ולא רק זבח ועולות. בפשטות, בפסוק נאמר כי בזמן שמקריבים קרבנות, הקרבנות  אינם תחליף לחסד ולדעת אלוקים, אלא המקריב קרבנות מחוייב קודם כל בחסד ובדעת אלוקים. אך המדרש דורש אותו גם למציאות שלא יוקרבו יותר קרבנות, שהדין יהווה תחליף לעבודת הקרבנות.

 

המזבח והמשפט מטילים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים

אומר המהר"ל:

"לומר שתשים סנהדרין אצל המזבח. ואם תאמר, דגם זה קשה למה סנהדרין אצל המזבח, ואין זה קשיא, דהם שוים לגמרי, דהמזבח הוא משים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, כי עליו מקריבים הקרבנות, שנקרא 'קרבן' על שהוא מקרב את האדם לבורא יתעלה, והמזבח שעליו ההקרבה הוא שמשים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים. וכן איתא במכילתא (לעיל כ, כב) 'ולא תניף עליהם ברזל' (דברים כז, ה), מה האבנים שאינם רואות ואינם שומעות, בשביל שמטילים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים אמרה תורה 'לא תניף עליהם ברזל', המטיל שלום בין איש לאיש, ובין איש לאשתו, בין עיר לעיר, בין אומה לאומה, על אחת כמה וכמה שלא תבוא עליו פורענות. וכן המשפטים מטילים שלום בעולם. וכן אמרו במכליתא (כאן סוף הפסוק) מה ראו דינין להקדים אותם לכל המצות שבתורה, כשהדין בין אדם לחבירו תחרות ביניהם, נפסק הדין שלום ביניהם. נמצא כי המזבח והדין הם מתקשרים ועושים שלום בעולם. כי צריך שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, ואחר כך צריך שלום בין איש לחברו, נמצא הכל מקושר. ובשביל זה היה המזבח ולשכת הגזית באמצע העולם, כמו שדרשו (סנהדרין לז.) "שררך אגן הסהר" (שיה"ש ז, ג), זה לשכת הגזית, כמו שהטבור באמצע גוף האדם, כך לשכת הגזית באמצע העולם, כי האמצע מקשר כל החלקים לפי שהוא באמצע, נמצא המזבח ולשכת הגזית מאחדים ומקשרים הכל".

המהר"ל מדגיש את העובדה כי הקרבנות מקרבים את האדם לבורא. הכהן מהווה אמצעי בין ישראל לאביהם שבשמים, והמזבח, העבודה המתרחשת בו, היא קרבת האדם לבורא יתברך.

כך מתפרש גם איסור הנפת הברזל על המזבח, מפני שהוא מטיל שלום בין איש לאיש, ובין איש לאשתו, בין אומה לאומה כך גם המשפטים מטילים שלום בעולם.

המזבח והדין מתקשרים כעושים שלום בעולם, ועל כן המזבח והדין הם מתקשרים ועושים שלום בעולם. השלום בין ישראל לקב"ה מחייב שלום בין ישראל לעצמם, רק כאשר עם ישראל הם עם אחד אפשר שיהיה שלום וחיבור שלם עם ה' יתברך. המזבח ולשכת הגזית מאחדים ומקשרים הכל.