דילוג לתוכן העיקרי

תמורה | דף יט | הפרשת קורבן בלתי מתאים - 'ונהפוך הוא'

 

הדיון בסדר הקרבת ולדות ותמורות מוביל את המשנה והגמרא בדפים יח-כ לעסוק בנושא קרוב, והוא: הפרשת קורבן בלתי מתאים. קורבנות העולה והאשם מוכרחים לבוא דווקא מן הזכרים, ואילו קורבן חטאת יחיד מוכרח לבוא דווקא מן הנקבות. במשנה נאמר, שהמפריש קורבן בלתי מתאים, כגון אם הפריש נקבה לאשם, החיל עליה קדושה חלקית.

הרמב"ם (הלכות פסולי המוקדשין ד, טז-יח) קבע, שיש להבחין בין הזבחים השונים: הפרשת נקבה לעולה או לאשם יוצרת את אותה קדושה חלקית, בעוד שהפרשת זכר לחטאת אינה יוצרת כל קדושה, ואותו זכר נותר חולין לכל דבר ועניין. אין זו אלא "הדרת זכרים": הם אינם מסוגלים להתקדש בקדושה שאינה מתאימה להם, בעוד שהנקבות אכן מסוגלות לזכות בקדושה כזו. הראב"ד משיג על הרמב"ם, והמפרשים כאן האריכו לבאר כיצד למד הרמב"ם את הסוגיה בדף כ, ומדוע הסיק להלכה שיש הבדל בין חטאת ובין עולה ואשם.

כך או כך, ברור שהקדשת נקבה לעולה או לאשם יוצרת תבנית ייחודית של קדושה: מחד גיסא, אין כאן קדושה גמורה, ואותה נקבה איננה קריבה; ומאידך גיסא, יש בה קדושה לעניין זה שחובה לפדותה לאחר שייפול בה מום. מסתבר, שקדושה חלקית ומפוצלת זו היא המובילה למחלוקת התנאים במשנה בדף יח עמוד ב ביחס לולד אותה נקבה שהופרשה לעולה. לדעת תנא קמא, אין כאן קדושה, וממילא גם הולד איננו קדוש, ויש להמתין שיפול בו מום, ולפדותו. לדעת ר' אליעזר, אותה נקיבה קדושה, ועל כן גם ולדה מתקדש. אמנם, היא עצמה אינה מוקרבת, אך את הולד ניתן להקריב.

וברוח ימי הפורים הממשמשים ובאים. ר' צדוק הכהן מלובלין (רסיסי לילה, אות כא) מסביר:

"כי אלו ואלו דברי אלוקים חיים דזה ענין פורים ונהפוך הוא וגו' שיש שני הפכים בנושא אחד".


הבהמה שבה עסקינן היא בהמת "ונהפוך הוא", ושוכנים בה בו זמנית שני הפכים - היא קדושה, ואינה קדושה. לדעת ר' צדוק, תבנית זו היא עיקר עניינו של פורים. במשך השנה כולה, עולמנו מוגדר ומובחן, ולכל עניין יש המקום המתאים והמיוחד לו. יום הפורים הוא יום שבו ניתן להסיר מחיצות, יום שבו ניתן לאחד, לחבר ולשלב. כאשר מקיים אדם מצות "חייב איניש לבסומי", הוא מצליח אפילו לטשטש את הגבולות שבין המן למרדכי. וכך, גם ההפכים המנוגדים והמרוחקים ביותר, מתחברים ומשתלבים.

ומעניין לעניין, שלא באותו העניין. מסכת תמורה שבה אנו עוסקים משתלבת במסכתות זבחים ומנחות, העוסקות באופן ישיר ומפורט בקורבנות המוקרבים במקדש. עניינים אלה אינם קלים ללימוד, אך זכות גדולה נפלה בחלקנו לעסוק בענייני המקדש והקורבנות. כידוע, הגמרא בסוף מנחות מפליגה בשבח לימוד ענייני קודשים, השקול כנגד הקרבת הקורבנות בפועל (ראה בעיונים לדף היומיומי, מנחות דף קי). בגמרא במגילה (דף יב עמוד ב) למדנו:

"וְהַקָּרֹב אֵלָיו כַּרְשְׁנָא שֵׁתָר אַדְמָתָא תַרְשִׁישׁ - אמר רבי לוי: כל פסוק זה על שום קרבנות נאמר. כרשנא, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, כלום הקריבו לפניך כרים בני שנה כדרך שהקריבו ישראל לפניך? שתר, כלום הקריבו לפניך שתי תורין? אדמתא, כלום בנו לפניך מזבח אדמה? תרשיש, כלום שימשו לפניך בבגדי כהונה..."


בשעת צרה, כאשר עמד המן הרשע להשמיד את ישראל, הזכירו מלאכי השרת לפני הקב"ה את זכות הקרבת הקורבנות. במקום אחר כותב ר' צדוק (דברי סופרים, אות לג):

"וזהו שאמרו במגילה ... מצד הקרבנות שנקרא לשון קירוב שבזה מתקרבים להשם יתברך, ורק ישראל נקראים עם קרובו אשר לו אלקים קרובים אליו (דברים ד' ז') אבל לאומות אין שום התקרבות להשם יתברך".


ימי הפורים הם ימים של התקרבות לה' יתברך, ואחת הדרכים המובחרות לכך היא בלימוד ובעיסוק בענייני הקורבנות, המבהירים כי בני ישראל הם עם קרובו; "קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)