בשיעור זה נתקדם צעד אחד קדימה על גבי המהלך שראינו עד כה. ראינו כי מניטו מזהה את הנקודה שמופיעה אצל אברהם אבינו – מידת חסד ללא גבולות – לאורך ההיסטוריה של עם ישראל. בעיה זו של הפרזה במידת החסד חוזרת ונשנית בכתבי מניטו באופנים שונים.

מפתיע למצוא דגש כזה אצל מניטו. לאורך כל שיעורינו הקודמים התרשמנו כי החסד עומד במרכז הבריאה לפי משנתו של מניטו, כי כל העולם מיוסד על פינוי מקום לזולת. זו התנועה הא-לוהית הבסיסית בבריאת העולם, וזו התכלית שאליה אמורה האנושות להגיע. אף על פי כן, מניטו מדגיש כי הפרזה במידת החסד היא בעייתית. עיקרון זה יובן לאור עיקרון אחר שראינו אצל מניטו – איחוד המידות. עם ישראל לא נצטווה על מידת החסד באופן בלעדי, אלא על איזון בינה ובין מידות אחרות. לכן עם ישראל, שמידת החסד חקוקה בטבעו, צריך להתחנך להגבלת החסד ובלימתו במקרה הצורך. בעיה זו היא הגורם לנפילות רבות של ישראל במשך הדורות.

מדרש ידוע אומר כי הקב"ה רצה לברוא את העולם במידת הדין, וכיוון שראה שאין העולם עומד בה – שיתף עמה את מידת הרחמים. מניטו עומד על מהלך דומה אך בכיוון ההפוך: עם ישראל מתפתח במידת הרחמים, אך מתברר שאי אפשר להתקיים עם מידה זו בלבד, ולכן יש לשתף עמה גם את מידת הדין. ואכן, יש גם מדרש (שאינו מובא מפורשות בכתבי מניטו) שמציג את שני המהלכים זה לצד זה: "אמר הקב"ה: אם בורא אני את העולם במדת הרחמים הוי חטייה סגיאין [=היו חטאיו מרובים]; במדת הדין היאך העולם יכול לעמוד; אלא הרי אני בורא אותו במדת הדין ובמדת הרחמים והלואי יעמוד" (בראשית רבה יב, טו).

החסד המופרז כלפי אומות העולם

אחד הביטויים של נקודה זו בהיסטוריה, שמניטו כמובן עוסק בו רבות, הוא בהופעתה של הנצרות. מניטו רואה בה הקצנה של מידת החסד, שבה כל חטא נסלח והתגובה להכאה על הלחי היא הושטת הלחי השנייה. הקצנה זו מביאה למצב שהזהירו ממנו חז"ל: כל המרחם על האכזרים סופו שיתאכזר על הרחמנים (תנחומא מצורע א ועוד). האויב הגדול של המרחם על האכזרים הוא מי שמרחם באופן מדוד ומוגבל, ולכן הוא מתנגד לו באופן נחרץ – עד כדי אכזריות. מתוך כך הנצרות נלחמה ביהדות ושפכה דם רב.

לא במקרה, אומר מניטו, המיתוס המכונן של הנצרות הוא אדם שבא להושיע את העולם במחיר חייו. בניגוד ליהדות שבאה לתקן עולם, נקודת השיא של הנצרות היא המחיקה העצמית המוחלטת. לדידה תכלית המוסר היא נתינת המקום המוחלט לזולת, עד כדי כך שהאדם יתבטל ולא ייתן שום מקום לעצמו. מניטו עוסק בהרחבה בטעותה של תפיסה זו. בזה הוא חולק גם על הוגה אחר שפועל בצרפת בתקופתו, עמנואל לוינס, שגם בו רואה מניטו הקצנה טוטאלית של מידת אברהם. לוינס קורא להצדיק את האחר אך ורק משום שהוא אחר, ולדעת מניטו זו הצדקה למעשי פשע ונבלה. בנוסף, התוצאה היא שאומות העולם אינן לומדות מלוינס לתת מקום ליהודים, אלא להפך – מעמיסות על היהודים תביעות נוספות לתת להם מקום.

יש כיום אנשים רבים המחזיקים בדעות אברהמיות בארץ. הסכנה נובעת מהקצנת הנטייה הזו וניתוקה משאר המידות. כאשר בא מישהו ואומר שהאחר צודק משום שהוא האחר מתחילה הבעיה, מפני שנוצר פתח למתן צידוק לכל מעשה נבלה, לכל רצח. אסור ברמת הכלל לקבל דעות או עמדות כאלו. זו דעת יחיד אמִתית, אולם ההלכה היא איחוד המידות.                                (סוד מדרש התולדות ב, 100)

בדבריו על פרשות אברהם אבינו, מבאר מניטו בין השאר את אמירתו של אברהם כי שרה היא אחותו. אם שרה היא אשתו של אברהם – למצרים ולפלשתים אין כל חלק בה; אם שרה היא אחותו של אברהם – הרי שיש לאברהם מה להשפיע על העולם כולו, כולם יכולים להתקשר עמו. אלא שהתוצאה היא בלתי רצויה: פרעה ואבימלך לוקחים את שרה לעצמם. בעיה זו מלווה את עם ישראל בכל הדורות: כשעם ישראל רוצה לתת ולהשפיע החוצה, אומות העולם מנצלות זאת לעצמן, לוקחות ואינן נותנות. עם ישראל מוותר והאומות משתלטות. עם ישראל משתף אחרים בתורה – והנצרות לוקחת את התנ"ך לעצמה; עם ישראל נותן לאחרים מקום בארץ – והאיסלאם מנצל זאת כדי לקחת את ארץ ישראל לעצמו.

במהלך הגלויות מגיע עם ישראל עם תורתו לכל פינות תבל. יש בתורה מסר לכל העולם כולו, מסר לאוניברסל האנושי, ומסר ייחודי, ספציפי לעם ישראל. אומות העולם שואלות את ישראל: האם התורה היא אוניברסלית או ייחודית לך בלבד, האם היא אחותך או אשתך? כאשר עונה עם ישראל שהיא אחותו, שהיא אוניברסלית, מבינים הגויים שאפשר לקחת אותה ולהעלים את עם ישראל.

זה מה שקרה לנו במהלך הגלות. אותם גויים אימצו את התנ״ך והרגו את היהודים. צריך לזכור שבמהלך אלפיים שנה, ניסתה התרבות המערבית לטשטש את הקשר בין היהודים לתנ״ך. בעֵינֵי הנוצרים הישראל האמִתי הוא הכנסייה. היום הם טוענים ש״פלשתינה״ אינה שייכת ליהודים אלא שייכת לכולם, חוץ מליהודים כמובן. כאשר אנו סוף סוף מעיזים להגיב הם טוענים: אבל אמרת שהיא אחותך. (סוד מדרש התולדות ב, 110)

דברים אלה לא באו לבטל חלילה את מידת החסד של עם ישראל. חשוב שישראל יפגינו חסד בצורה יוצאת דופן, החסד הוא הבשורה הגדולה שלו, אך במקביל הוא חייב להופיע בעולם יסוד לא פחות חשוב: איחוד המידות.

ראינו בשיעורים הקודמים את פירושו של מניטו לפרשת קין והבל. הסברנו שלפירושו לכל צד הייתה בעיה: לקין היה אסור להרוג, ולהבל היה אסור להיכנע ולהיכנס לתפקיד הקרבן. במידה מסוימת יחסי הכוחות הללו ממשיכים לאומות העולם מול ישראל, ואכן היו בנצרות כאלה שזיהו את ישראל עם הבל; אלא שאת עם ישראל אי אפשר לרצוח, עם ישראל הוא נצחי, והוא עתיד לגלות את איחוד המידות והזהירות מן ההפרזה במידת החסד.