דילוג לתוכן העיקרי

תענית | דף ג | ניסוך המים

הגמרא בדף ב ע"ב מעלה את השאלה אם רבי אליעזר, הסובר שמתחילים להזכיר גשמים ביום טוב ראשון של סוכות, למד זאת ממצוות לולב או ממצוות ניסוך המים (ששתיהן קשורות לבקשת גשמים). הגמרא גם מציעה נפקא מינה בין האפשרויות: אם הדין נלמד מלולב – יש להתחיל בהזכרת גשמים ביום, משום שלולב ניטל ביום בלבד, אך אם הדין נלמד מניסוך המים – יש להתחיל בהזכרת גשמים כבר בלילה, משום שנסכים קרבים בלילה.

ממהלך הסוגיה עולה לכאורה שניסוך המים יכול להיעשות גם בלילה, בדומה להקרבת נסכי יין ושמן, וכך אכן פסק הרמב"ם (תמידין ומוספין י, ז):

"ואם הקדים ניסוך המים לזבח, אפילו נסכן בלילה, יצא".

אך המאירי חלק על כך:

"צריך שתדע שנסוך המים אינו אלא ביום, כענין לולב, ומתוך כך אתה צריך להזהר שלא לגרוס כאן 'מה נסוך המים בלילה' אלא 'מה נסוך בלילה', ופי' שמאחר שמצינו במקצת נסוך שהוא בלילה אף אני דן להזכרה בלילה לדעת ר' אליעזר, ונסוך זה שהוא בא בלילה הוא נסוך היין... אבל נסוך המים אינו בלילה, שהרי נסכים הבאים מחמת זבח הם ונסכים הבאים מחמת זבח אין זמנם אלא ביום".

אם כן, לדעת הרמב"ם ניסוך המים כשר קודם הקרבת קורבן התמיד ואפילו בלילה, ואילו לדעת המאירי ניסוך המים כשר רק ביום, משום שהוא נחשב 'נסכים הבאים מחמת זבח'.

נראה שמדובר במחלוקת עקרונית ביחס למעמדו של ניסוך המים. לדעת הרמב"ם זוהי מצווה עצמאית שזמנה בחג הסוכות, ואין לה קשר לקורבן התמיד, ואילו לדעת המאירי מדובר בהרחבה של נסכי קורבן התמיד: בכל השנה קורבן התמיד קרב עם נסכי יין, ובחג הסוכות הוא קרב עם שני סוגי נסכים – נסכי יין ונסכי מים.

הרב מרדכי אילן, בספרו 'תורת הקודש' (ב, נג), הציע הסבר דומה, והוסיף נפקא מינות אפשריות בין שתי ההבנות. לא נמנה כאן את כולן, ונסתפק בציון שתיים מהן:

א. תשלומין. אם ניסוך המים הוא חובת היום, מסתבר שאם לא ניסכו היום אי אפשר לנסך למחר. לעומת זאת, אם מדובר בחלק מנסכי התמיד, מסתבר שאפשר להשלימם, ככל נסכים הבאים עם הזבח, שאם לא הקריבום עם הזבח אפשר להקריבם לאחר זמן.

ב. איסור להקדיש בעל מום. כפי שאסור להקדיש בהמה בעלת מום לקורבן, כך אסור להקדיש קורבנות אחרים כשהם בעלי מומים, כגון להקדיש לנסכים יין מעושן, הפסול לניסוך. אם ניסוך המים הוא חלק נסכי קורבן התמיד – מסתבר שדינו יהיה דומה לדין נסכי יין, ואף כאן יהיה איסור להקדיש מים פגומים (כגון מים מגולים, הפסולים לניסוך), אך אם מדובר בדין מדיני היום – אפשר שאיסור הקדשת בעל מום אינו נוהג במים.

הרב אילן מציע גם שההבנות הללו קשורות לשאלת מקור הדין. הגמרא בסוגייתנו מציעה שני מקורות מרכזיים למצוות ניסוך המים – הלכה למשה מסיני או ילפותא מן הפסוקים (שיש מחלוקת לגבי הדרך המדויקת שבה היא נלמדה), המלמדת על קיומם של "שני ניסוכין" – ניסוך המים ואחד ניסוך היין. אם הדין נלמד מהלכה למשה מסיני, אפשר שהוא דין מיוחד הקשור לחג הסוכות, אך אם הוא נלמד מפסוק המדמה את ניסוך המים לניסוך היין – מסתבר שיש קשר בין הנסכים הללו, ושניהם מדיני קורבן התמיד.

אמנם, יש לשים לב שלמרות ההבדל שיש לדעתו בין ניסוך המים לניסוך היין, המאירי שהבאנו לעיל מסביר שדין הזכרת גשמים עשוי להילמד מניסוך היין – כפי שניסוך היין בלילה, כך הזכרת גשמים בלילה. מכאן אפשר להסיק שגם לדעתו יש קשר בין ניסוך המים לניסוך היין, אך אפשר שמשמעותו שונה: לא ניסוך המים מתלווה לניסוך היין ומהווה הרחבה שלו, אלא ניסוך היין של חג הסוכות מקבל משמעות חדשה בעקבות ניסוך המים שעימו, ובכך גם הוא מתקשר לבקשת הגשמים של חג הסוכות (עוד בעניין זה ראו בדבריו של הרב סולובייצ'יק ב'הררי קדם' ב, קסה).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)