דילוג לתוכן העיקרי

ירושה | עקרונות בסיסיים

קובץ טקסט

א. "מבשרך אל תתעלם"[1]

בספר מורה הנבוכים הרמב"ם טוען כי אחת המטרות של דיני הירושה היא חלוקת המשאבים לדורות הבאים, כדי להבטיח את קיומם:

ומדיני ממונות גם כן הירושות, והם מדה מעולה. רצוני לומר, שלא ימנע האדם טוב ממי שהוא ראוי לו, ואחר שהוא הולך למות שלא יקנא ביורשיו ולא יפזר ממונו. אבל יניחהו למי שהוא יותר ראוי לו מכל בני אדם, והוא הקרוב לו יותר לשארו הקרוב אליו ממשפחתו.[2]

(מורה הנבוכים, ג', מב).

העברת הירושה ליורשים היא "מידה מעולה", בלשון הרמב"ם. אין למנוע טוב ממי שראוי לו, ולכן ממונו של הנפטר צריך להגיע ליורשיו. הרמב"ם מסביר כי סדר הירושה נקבע על פי הזיקה והקשר של היורשים אל הנפטר:

וכבר באר שהבן קודם ואחר כך הבת ואחר כך האח ואחר כך אחי אביו, כמו שהוא ידוע. ויבכר הגדול שבבניו מפני שאהבתו קודמת. ולא ימשך אחר תאותו, "לא יוכל לבכר את בן האהובה"[3] וגו'. וזאת המדה תשמרה ותחזקה זאת התורה הישרה מאד, רצוני לומר נשיאת פני הקרובים והטיב להם, כמו שאמר הנביא "ועוכר שארו - אכזרי" (משלי, י"א, יז).

הבן הבכור קודם לשאר הבנים בשל אהבת האב אליו, אך אין לבכר בשם האהבה את בן האישה האהובה על פני הבכור. הרמב"ם מדגיש כי דיני הירושה מחזקים את "נשיאת פני הקרובים", אך לעומת דברי הרמב"ם, בפשטי המקראות למדנו כי הכלל הקובע בדיני ירושה הוא הקרבה המשפחתית:

(ח) וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ.

(ט) וְאִם אֵין לוֹ בַּת וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו.

(י) וְאִם אֵין לוֹ אַחִים וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לַאֲחֵי אָבִיו.

(יא) וְאִם אֵין אַחִים לְאָבִיו וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אֹתָהּ וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.

(במדבר, כ"ז).

נחלתו של אדם עוברת לאחר מותו לבניו, ואם אין לו בנים - לאדם הקרוב אליו ביותר, על פי הכלל "לשארו הקרב אליו". דהיינו, לא אהבה סובייקטיבית של הנפטר היא הקובעת, אלא הקרבה המשפחתית האובייקטיבית.

סדר הנחלות כפי שהוא מופיע בפסוקים שונה מעט מסדר הנחלות אצל חז"ל: בעוד שעל פי פשט הפרשה כאשר אין לנפטר צאצאים הנחלה עוברת לאחיו, על פי חז"ל במקרה זה אב הנפטר הוא היורש, ורק אם האב נפטר אחי המנוח יורש אותו דרך ירושת האב.

המלבי"ם, בפירושו לתורה, מציע לכך הסבר:

הנה אחר שידעינן מצד הסברא שאי אפשר לסדר סדר נחלות כפי פשטות הכתובים שהנחלה תלך מן האח אל האחים בלא אמצעי. רק שהפי' שתלך מן האח אל האחים באמצעות האב שמוריש אותם כפי משפטי הירושה, בקשו למצוא חפץ בתורת הכתב...

(מלבי"ם, במדבר כ"ז).

חכמים הבינו כי הירושה עוברת רק דרך רצף משפחתי-שושלתי; ירושת אח אפשרית רק דרך ירושת האב, כאשר האב נפטר.

סדר הנחלות, אם כן, הוא תוצאה של קרבה משפחתית בעץ המשפחה, קרבה שאינה נובעת מאהבה.

 ב. חיזוק התא המשפחתי

הרמב"ם רואה בדיני הירושה כלי להטמעת יחסי אהבה ורעות למי שקרוב עליו. רעיון זה בא לידי ביטוי בעוד מספר מקומות בתורה:

ודברי התורה בצדקות לאחיך לענייך וגו', והחכמים ז"ל משבחים מאד מדת האדם שיהיה מקרב את קרוביו[4] ונושא את בת אחותו (יבמות סב:). וכבר הודיעתנו התורה בזאת המדה הפלגה גדולה מאד, והוא שהאדם צריך לישא פנים לקרוביו ולקרב מאד כל מי שיש לו עמו אחוה. ואפילו חטא לו וחמסו, ואפילו היה הקרוב ההוא בתכלית ההפסד אי אפשר לו מבלתי שישא פנים לקרובו, אמר יתעלה "לא תתעב אדומי"[5] וגו'. כן כל מי שהצטרכת אליו יום אחד וכל מי שקבלת ממנו תועלת ומצאתו בעת צרה, ואף על פי שהרע לך אחר כן צריך שתזכור לו מה שקדם, אמר יתעלה "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו" (שם), וכבר התפרסם רוב מה שהרעו אותנו המצריים אחר כן, ראה כמה מדות טובות למדנו מאלו המצות...אבל מפני נשיאת פני הקרובים בירושות התגלגל בנו המאמר למצרי ואדומי.

(מורה הנבוכים, שם).

יש לאדם חובה לשמור על יחסי רעות עם קרוביו ועם מי שגמל לו חסד, גם אם קרובו הפנה לו עורף וגם אם גומל הטובה שינה את דרכיו והרע לו לאחר מכן. על כן, עם ישראל מצווה שלא לתעב את קרוביו האדומים, ולא לתעב את המצרים בשל הטובה של הישיבה בארצם, למרות שלאחר מכן המצרים שעבדו אותנו.  

אין בדברים אלו התייחסות ישירה למצב של מערכת יחסים עכורה בין קרובי משפחה, אולם דומה כי נושא 'נשיאת הפנים' המוזכרת כאן יכולה ללמדנו דבר.

ג. "למה יגרע שם אבינו"[6]

מדרישתם של בנות צלפחד לקבל את ירושת הארץ של אביהם, אנו לומדים על ההשקפה אשר עומדת בבסיס דיני הירושה:

לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ.

(במדבר, כ"ז, ד)

הנחלת הקרקע של הנפטר היא הדרך להנציח את שמו. בהתאם לכך, במגילת רות אנו לומדים כי כאשר בועז נשא את רות הוא הקים את "שם המת על נחלתו" (רות, ד', ה). אדם יכול לחשוב כי שמו יזכר בעולם כאשר הוא יתרום את הונו בחייו לעמותה או לגוף ציבורי, יותר מאשר אם הוא יעביר את נכסיו לבניו. אין בכך בעיה כאשר יש לנפטר די ממון כדי לתרום תרומה מכובדת מחד וכדי להשאיר ירושה משמעותית ליורשיו מאידך; אך מה קורה כאשר אדם מעביר את כל כספו לעמותה לשם הנצחתו במקום להשאיר ירושה לבניו? האם הדבר ראוי? בשאלה זו נחלקו חכמים במשנה:

הכותב את נכסיו לאחרים והניח את בניו - מה שעשה עשוי, אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו. רשב"ג אומר: אם לא היו בניו נוהגים כשורה - זכור לטוב.

(ב"ב קלג:).

האם ר"ג חולק על חכמים, ולדעתו הדרה של בן שאינו נוהג כשורה היא דבר לגיטימי? התלמוד הבבלי הסתפק בדבר, וכדי לברר את הדברים מביא סיפור על רבי יונתן בן עוזיאל ושמאי:

מעשה באדם אחד שלא היו בניו נוהגין כשורה, עמד וכתב נכסיו ליונתן בן עוזיאל. מה עשה יונתן בן עוזיאל? מכר שליש, והקדיש שליש, והחזיר לבניו שליש. בא עליו שמאי במקלו ותרמילו. א"ל: שמאי, אם אתה יכול להוציא את מה שמכרתי ומה שהקדשתי - אתה יכול להוציא מה שהחזרתי, אם לאו - אי אתה יכול להוציא מה שהחזרתי. אמר: הטיח עלי בן עוזיאל! הטיח עלי בן עוזיאל!

במקרה שלפנינו מתווכח שמאי עם רבי יונתן בן עוזיאל, האם היה בכוחו להחזיר חלק מנכסיו של המוריש לבניו הסוררים. בסופו של הויכוח מודה שמאי כי מעשהו של רבי יונתן בן עוזיאל מבוסס משפטית. מדוע בחר רבי יונתן בן עוזיאל להחזיר לבן הסוררים חלק מסוים? חכמים התנגדו להדרת בנים ואפילו בנים סוררים מן הירושה. אולם, לדעתו של רבי יונתן בן עוזיאל הדבר אפשרי כל עוד ניתן לעשות את הדברים במידה, כך שגם הירושים יקבלו חלק מסוים וגם האב יזכה ל"שֶם" בדרך אחרת. הלכה למעשה, הרמב"ם פוסק כך:

כל הנותן נכסיו לאחרים והניח היורשין, אף על פי שאין היורשין נוהגין בו כשורה אין רוח חכמים נוחה הימנו, וזכו האחרים בכל מה שנתן להן. מדת חסידות היא שלא יעיד אדם חסיד בצוואה שמעבירין בו הירושה מן היורש, אפילו מבן שאינו נוהג כשורה לאחיו חכם ונוהג כשורה.

(נחלות, ו', יב)[7].

דהיינו, מגמת חכמים היא שלא לשנות את סדר הירושה של התורה, גם כאשר אחד היורשים אינו ראוי. אולם, כפי שראינו במעשהו של רבי יונתן בן עוזיאל, בכל מקרה יש לדון את הדברים לגופו של עניין ולמצוא את הפתרון המאוזן.

עניין נוסף שיש לתת עליו את הדעת הוא ששינוי הירושה עלול לגרום לקרע משפחתי:

צוו חכמים שלא ישנה אדם בין הבנים בחייו אפילו בדבר מועט, שלא יבואו לידי תחרות וקנאה, כאחי יוסף עם יוסף.

(שם, יד).

אדם צריך להיות זהיר בחלוקת משאביו לבניו, כדי למנוע תחרות וקנאה בין בניו בחייו ולאחר מותו.

 

 

**********************************************************

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ז

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                    http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:                http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

 

**********************************************************

 

 

 

 

[1]   ישעיהו, נ"ח ז.

[2]   על פי במדבר, כ"ז, יא.

[3]   דברים, כ"א, טז:

וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר.

[4]   עיינו, למשל, הלכות צדקה, י', טו.

[5]   דברים, כ"ג, ח:

               לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא...

[6]   במדבר, כ"ז, ד.

[7]   וכן בשו"ע, חו"מ, רפ"ב, א.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)