דילוג לתוכן העיקרי

העושה סייג לדבריו

קובץ טקסט

מאת איתי מושקוביץ (מחזור כ"ט)

א. הקדמה

המידה ה-26 שמונה המשנה בפרק קניין תורה היא "העושה סייג לדבריו". בשיעור זה ננסה לעמוד על פשרה של מידה זו, תוך עיון בדברי פרשני המשנה השונים, וננסה להוסיף ולחדש מעט בסוגייה זו, כפי כוחנו.

ב. ההקשר הסגנוני

קודם שנפנה לברר את פירוש הביטוי "העושה סייג לדבריו", וכיצד הוא תורם לקניין התורה, יש לשים לב להקשר בו מונה המשנה את המידה הזו. מבחינה סגנונית, ישנה חלוקה ברורה בין 24 המידות הראשונות לבין 24 המידות האחרונות המנויות במשנה: המידות הראשונות פותחות כולן באות המקדימה "ב" - "התורה נקנית... בתלמוד, בשמיעת האוזן... במיעוט שינה, במיעוט תענוג... באמונת החכמים ובקבלת הייסורין"; אך במידות האחרונות חסרה תחילית זו. גם חלוקת הפרק למשניות צועדת בעקבות הבחנה זו, כך שמשנה ה' מונה את 24 המידות הראשונות הנחוצות לקניין תורה, ומשנה ו' פותחת במידה הבאה: "המכיר את מקומו". יתר על כן: ניתן לנסות ולהצביע על חלוקה פנימית בתוך משנה ו', ולנוחות הקורא נצטט אותה כאן במלואה:

המכיר את מקומו והשמח בחלקו והעושה סייג לדבריו ואינו מחזיק טובה לעצמו אהוב אוהב את המקום אוהב את הבריות אוהב את הצדקות אוהב את התוכחות אוהב את המישרים מתרחק מן הכבוד ולא מגיס לבו בתלמודו ואינו שמח בהוראה נושא בעול עם חבירו מכריעו לכף זכות מעמידו על האמת מעמידו על השלום מתישב לבו בתלמודו שואל ומשיב שומע ומוסיף הלומד על מנת ללמד והלומד על מנת לעשות המחכים את רבו והמכוין את שמועתו והאומר דבר בשם אומרו. הא למדת שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, שנאמר (אסתר ב') "ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי".

נקל לראות כי ארבעת המידות הראשונות במשנה הינן יחידה עצמאית, שכן מייד לאחריהן פותחת המשנה ברשימה ארוכה של מידות הכוללות כולן את השורש א.ה.ב. : "אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות...". בנוסף, ארבעת המידות הראשונות במשנה כוללות כולן את ה' היידוע, לבד מן המידה האחרונה ("ואינו מחזיק טובה לעצמו"), בה לא ניתן להוסיף תחילית זו בשל ו' החיבור.

אם כן, נמצאנו למדים כי ההקשר בו בחרה המשנה למקם את המידה "העושה סייג לדבריו" הוא בצמידות לשלוש מידות נוספות: "המכיר את מקומו, השמח בחלקו ואינו מחזיק טובה לעצמו". לעת עתה, נתעלם מן המשמעות הטמונה בסמיכות זו, ונשתדל לדון בה בהמשך דברינו.

ג. הצעות הפרשנים

פרשני המשנה הציעו הצעות שונות ומגוונות באשר למהותו של הביטוי "העושה סייג לדבריו". באופן כללי, ניתן לחלק את הצעות הפרשנים השונות לשלושה כיוונים מרכזיים:

א. חלק מן הפרשנים הציעו כי מידה זו עוסקת בהקפדתו של האדם על התרחקות מן העבירה והדומה לה.

ב. כיוון אחר הוא שמידה זו באה להנחות את האופן הנכון של הדיבור בעניינים תורניים, בין בהוראת התורה ובין בפסיקה הלכתית.

ג. יש שהציעו כי מידה זו עוסקת בתכונה כללית של האדם הלומד, אשר ממעט בדיבור באופן כללי ומרבה בשתיקה.

בבואנו לבחון את דברי הפרשנים השונים, יש לשים לב כיצד אנו מבינים את המונח "סייג" במסגרת כל אחד מן הפירושים. הפירוש המילולי של "סייג" הינו גדר, ויש לכך דוגמאות רבות. במקרא מצאנו את הפסוק "בטנך ערמת חטים, סוגה בשושנים" (שיר השירים ז', ג') - כלומר מגודרת בשושנים. בדברי חז"ל הביטוי מופיעים פעמים רבות, למשל בתוספתא בשביעית: "וכן היה רשב"ג אומר מותר לאדם ליטע אילן סרק כדי לעשות סייג בשביעית" (פרק ג', הלכה י"ט).

אם כן, אדם העושה סייג לדבריו הוא אדם היוצר גדר סביב לדבריו. כעת, ניתן לעיין בדברי פרשני המשנה ולנסות להבין כיצד הם הבינו את המידה בה אנו עוסקים ומדוע פירשו כך.

ד. הרחקה מן העבירה

הגישה הראשונה שהעלינו לעיל, המפרשת את עשיית הסייג כהתרחקות מן עבירה והגורמים לה, עולה בדברי התפארת ישראל על אתר: "העושה סייג לדבריו - כדי שלא ייכשל בחטאים". דברים דומים כותב גם בעל מדרש שמואל בפירושו הראשון למידה זו:

בכל דבריו וענייניו עושה סייג להם לקדש עצמו במותר לו כדי שלא ליגע באיסור, וזה הוא מלבד הסייגים אשר עשו רז"ל ואשר גבלו ראשונים כדי להרחיק את האדם מן העבירה.

בעל מדרש שמואל רומז בדבריו להוראה דומה המופיעה במשנה הראשונה של מסכת אבות, ביחס לדבריהם של אנשי כנסת הגדולה: "הם אמרו שלושה דברים: הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה". לפי דבריו, אפוא, הרי שעל מנת לקנות תורה יש להציב גדרות נוספים - מעבר לגדרות אשר הציבו לנו חכמים - כדי שלא להיכשל באיסור.

ראוי לשים לב לדיוק בדבריו של המדרש שמואל: "בכל דבריו וענייניו עושה סייג". על מנת לפרש את הביטוי "עושה סייג לדבריו" כמתייחס להרחקה מן העבירה, עלינו להניח כי המונח "דבריו" איננו מכוון רק לדיבור, אלא לכל ענייניו של האדם, בהם הוא מקדש את עצמו במותר לו.

חיזוק משמעותי לפירוש זה ניתן למצוא בפרקים א' - ב' של אבות דרבי נתן, העוסקים בדברי המשנה הראשונה במסכת אבות, וכך נכתב שם:

ועשו סייג לתורה. ועשה סייג לדבריך כדרך שעשה הקב"ה סייג לדבריו ואדם הראשון עשה סייג לדבריו. תורה עשתה סייג לדבריה. משה עשה סייג לדבריו. ואף איוב ואף נביאים וכתובים וחכמים כולם עשו סייג לדבריהם:

איזהו סייג שעשתה תורה לדבריה? הרי הוא אומר "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב" (ויקרא י"ח, י"ט) יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים? ת"ל: "לא תקרב".

איזהו סייג שעשה משה לדבריו? הרי הוא אומר "ויאמר ה' אל משה לך אל העם וקדשתם היום ומחר" (שמות י"ט, ג')... והוסיף להם משה יום אחד מעצמו...

איזהו סייג שעשה איוב לדבריו? הרי הוא אומר "איש תם וישר וירא אלקים וסר מרע" (איוב א', א') מלמד שהרחיק איוב את עצמו מדבר המביא לעבירה ומן הכיעור ומן הדומה לכיעור.

ניתן לראות כי הסייג שעושה איוב לדבריו, על פי פירוש אבות דרבי נתן, זהה לאופן שבו מפרשים בעל תפארת ישראל ובעל מדרש שמואל את המידה "העושה סייג לדבריו".

נמצא כי לפי פירוש זה, האדם העושה סייג לדבריו מרחיב בעצם את הסייגים המצויים כבר בתורה עצמה - באיסור "לא תקרב" בפרשת נידה, לדוגמה - וכן את הסייגים המצויים בדברי חכמים, ומוסיף לעצמו הרחקות נוספות, המיועדות למנוע ממנו לחטוא. מדובר בתנועה של צמצום העולם האנושי לטובת העולם הרוחני והתורני.

ה. הנחיה ביחס לדיבור בדברי תורה

כאמור, כיוון נוסף שעולה בדברי פרשני המשנה מתמקד במובן המילולי של המונח "דבריו", כלומר מדובר כאן בהנחיה העוסקת בעולם של דיבור. אולם, הפרשנים מדגישים כי לא מדובר כאן בדיבור סתמי, אלא בדיבורים תורניים, וביחס אליהם מורה המשנה על הצבת גדר. ברם, בדברי הפרשנים השונים אנו מוצאים שני פירושים שונים ביחס לאופייה של הגדר המוצבת כאן.

רש"י מפרש:

"העושה סייג לדבריו" - שנימוקו עמו ומביא אמתלאות להעמיד דברי רבו לבני אדם.

כלומר, מדובר במעין גשר המאפשר חיבור בין דברי הרב לבין שכלם של בני האדם. חיבור זה נעשה באמצעות הנמקה והבאת הוכחות לדברי הרב על ידי התלמיד העוסק בתורה.

לעומתו, במחזור ויטרי מובא פירושו של רבי יעקב ברבי שמעון, תלמידו של ר"ת:

שמורה מדברי תורה נזהר לעשות סייג לדבריו כדי שלא ייכשלו בני אדם בהוראתו, ונזהר אף בתשובתו. כמו שאמרנו בפרק ראשון "חכמים הזהרו בדבריכם". ואיזהו סייג? כגון אלו המנויין באימתי קורין (ברכות ב.), שמצוותם עד שיעלה עמוד השחר, ואמרו חכמים עד חצות.

מדובר בגדר מגבילה וחוסמת, אותה צריך להציב הרב הפוסק בבואו להורות הלכה לקהל שומעיו, מחשש שמא ייכשלו השומעים בעבירה על בסיס הוראתו. דברים דומים מצויים גם בספר פרקי משה על מסכת אבות (לרבי משה אלמו שנינו מסלוניקי): "שלא יטעו בהם השומעים ויורו להם היתר, והוא שלעולם יחמיר בהוראותיו".

המהר"ל, בספרו דרך חיים, מפרש גם הוא את הסייג המופיע במשנה כגדר היוצרת גבול ומונעת ערבוב, אולם הוא אינו מגביל את דבריו דווקא להוראת הנחיות הלכתיות, או הוראה תורנית בכלל, אלא לכל דיבור בדברי תורה:

פירוש שעושה גדר לדבריו שלא יטעה בדיבור שלו, כי כל גדר וסייג שלא יטעה, ודבר זה ראוי אל השכל שלא יהיו דבריו בערבוב ובזה אמרו בפרק כיצד מעברין (עירובין נג.) 'אמר רב יהודה אמר רב: בני יהודה שהקפידו על לשונם נתקיימה תורתן בידם, בני גליל שלא הקפידו על לשונם לא נתקיימה תורתן בידם', עד כאן. והטעם בזה מבואר כי עירוב לשון מביא עירוב השכל, ולפיכך אמר שעושה סייג לדבריו שלא יאמר דבר שאפשר שיבוא לידי טעות, שאם אין עושה כל סופו בא לידי טעות ושכחה. ודבר זה גדר וסייג לתורה מאוד.

ו. מיעוט בדיבור

בעל המדרש שמואל מביא פירוש נוסף למידה בה אנו עוסקים:

העושה סייג לדבריו ממש, עושה סייג בעניין דיבורו ושומר פיו ולשונו ובוחר בשתיקה מבדיבור ואינו מדבר רק על צד ההכרח.

כאן מדובר במידה שאיננה מצומצמת רק לעולם של תורה ומצוות, אלא מידה כללית של האדם, אשר מעדיף את השתיקה על פני הדיבור, בבחינת דבריו של רשב"ג כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה" (אבות, פרק א', משנה ז'). ניתן להסביר כי מיעוט בדיבור הוא תכונה חיובית בשל העובדה שבאופן הזה מתאפשר לאדם לשמוע ולקבל דברי חכמה מן הסביבה, וכן להוציא מפיו רק דברים מזוקקים ומדוייקים. באופן כזה, רוב עיסוק האדם הינו בעולם הפנימי, בעיבוד ובמחשבה של הדברים שנקלטו ושנשמעו על ידו.

חסרונו של פירוש זה הוא בעובדה שמידה זו לכאורה כבר נשנתה במשנתנו. המשנה הקודמת כבר קבעה כי התורה נקנית "במיעוט שינה, במיעוט שיחה, במיעוט תענוג". סביר להניח שאם נרצה לאחוז בפירוש זה, יהיה עלינו לפרש שהמידה "במעוט שיחה" מתייחסת לשיחה מסוימת, בין למיעוט בשיחת חולין על מנת שלא לכלות את הזמן לשווא, ובין למיעוט בשיחת תורה במקום בו הדבר אינו נחוץ; אך המידה "עושה סייג לדבריו" היא מידה כללית, המורה על עדיפותה הכללית של השתיקה כדרך חיים.

ז. ענווה כדרך חיים

ברצוננו להציע פירוש נוסף למידת "העושה סייג לדבריו". הערנו בראש דברינו, כי מבחינה סגנונית בולט ההבדל שבין 24 המידות הראשונות, הפותחות בתחילית "ב", לבין 24 המידות המנויות במשנה ו'. פרשנים שונים עמדו על תופעה זו, ויש שהציעו כי המידות הראשונות עוסקות בהנחייה מצומצמת יותר כיצד יש ללמוד תורה. הלימוד עצמו צריך להיעשות בעריכת שפתיים, באימה, ביראה, בשמחה וכו'. לעומת זאת, משנה ו' כבר אינה עוסקת בדרכים ללימוד תורה, אלא במידות כלליות ובקווי אישיות הקיימים אצל לומדי התורה, או במידות הנחוצות על מנת לקנות תורה.

בנוסף, ציינו גם כי ארבעת המידות הראשונות המנויות במשנה ו': "מכיר את מקומו, שמח בחלקו, עושה סייג לדבריו ואינו מחזיק טובה לעצמו" מהוות יחידה עצמאית בתוך משנה זו.

נדמה כי העולה מן הדברים הוא שהמכנה המשותף החורז את כל המידות הללו הינו הדגשת צמצום האישיות של האדם, כלומר ענווה. אחת הבעיות החמורות האורבות לפתחו של האדם הלומד הינה תחושת הגאווה, ההתמלאות בעובדה שהאדם מסוגל להבין ולהעמיק יותר מאחרים. מול סכנה זו עומדת הדרישה לענווה, כבסיס ליכולת לקנות תורה. הסברה שבדבר פשוטה, שכן התורה הינה מתנה מן הקב"ה, ואין הקב"ה מעניק אותה לאדם שמלא בעצמו ואינו נותן מקום לקב"ה להיכנס לעולמו. כחלק מן התפיסה הזו נמצאת גם המידה של "עשיית סייג לדבריו". האדם נדרש להגביל את עצמו ואת דבריו, על מנת לאפשר לקב"ה להימצא יחד איתו, בלימודו.

לפי זה, ניתן לומר שבמובן מסוים מידת "העושה סייג לדבריו" הינה הפוכה מההוראה של המשנה הראשונה באבות "ועשו סייג לתורה". תלמידי החכמים מרחיבים את העולם התורני באמצעות יצירת דינים דרבנן, גזירות שמטרתן למנוע מן האדם לבוא לידי עבירה. לעומת זאת, הלומד העושה סייג לדבריו, איננו מבצע תנועה של הרחבה, אלא של צמצום עולמו האישי, על מנת לפנות מקום לתורה ולקב"ה להיכנס לעולמו הפנימי.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)