דילוג לתוכן העיקרי

שמואל ב | פרק כ"ד | העונש

קובץ טקסט
פרק כ"ד (2) / העונש
 
תגובת ה' להודאתו של דוד בחטאו מפתיעה במקצת:
(יא) וַיָּקָם דָּוִד בַּבֹּקֶר[1] וּדְבַר ה' הָיָה אֶל גָּד הַנָּבִיא חֹזֵה דָוִד[2] לֵאמֹר: (יב) הָלוֹךְ וְדִבַּרְתָּ אֶל דָּוִד כֹּה אָמַר ה' שָׁלֹשׁ אָנֹכִי נוֹטֵל עָלֶיךָ בְּחַר לְךָ אַחַת מֵהֶם וְאֶעֱשֶׂה לָּךְ:
כמו בפרשת בת שבע, גם כאן לא העביר ה' את חטאתו של דוד לגמרי, אלא רק הקל עליו ונתן לו לבחור אחד משלושה עונשים:
(יג) וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד וַיַּגֶּד לוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ:
     (1) הֲתָבוֹא לְךָ שֶׁבַע שָׁנִים[3] רָעָב בְּאַרְצֶךָ
     (2) אִם שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים נֻסְךָ לִפְנֵי צָרֶיךָ וְהוּא רֹדְפֶךָ
     (3) וְאִם הֱיוֹת שְׁלֹשֶׁת יָמִים דֶּבֶר בְּאַרְצֶךָ
עַתָּה דַּע וּרְאֵה מָה אָשִׁיב שֹׁלְחִי דָּבָר:
צירוף שלושת העונשים הללו – רעב, מנוסה לפני האויב ודבר – שכיח במקרא,[4] ובדרך כלל הם באים יחדיו, כגון בדברי ירמיהו "כִּי בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדֶּבֶר אָנֹכִי מְכַלֶּה אוֹתָם" (י"ד, יב; ועיין גם שם כ"ד, י; כ"ט, יז, ועוד). מסתבר שאף כאן היו אמורים לבוא שלושת העונשים גם יחד, אלא שבזכות תשובתו של דוד ניתנה לו הבחירה ביניהם.
על כל פנים, גד מדגיש לדוד שעליו לשקול היטב את תשובתו: "דַּע וּרְאֵה מָה אָשִׁיב שֹׁלְחִי דָּבָר". ואכן, דוד משיב:
(יד) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל גָּד צַר לִי מְאֹד נִפְּלָה נָּא בְיַד ה' כִּי רַבִּים רַחֲמָו וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה:
באיזה עונש בחר דוד? היה ניתן להבין שדוד רק שולל את האפשרות השנייה, "נֻסְךָ לִפְנֵי צָרֶיךָ וְהוּא רֹדְפֶךָ", ומבקש שלא להיענש בידי בשר ודם, אך איננו מעדיף אחד משני העונשים שבידי שמים – שבע שנות רעב או שלושה ימים דֶבֶר. אמנם רד"ק למד מן הצירוף "יד ה' " שדוד בחר בעונש הדֶבֶר, שבהקשרו מופיע ביטוי זה לראשונה במקרא: "הִנֵּה יַד ה' הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּסּוּסִים בַּחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד" (שמות ט', ג). ועוד כתב רד"ק, שגם עונש רעב הוא "ביד אדם", שהרי הוא מזקיק את האדם לחסדי אחרים.
גישה זו עולה כבר בדברי חז"ל, שאכן הצדיקו את הבחירה של דוד בעונש הדבר. בין היתר דרשו חז"ל (מדרש שמואל פרשה לא) שכבר בדברי גד "דַּע וּרְאֵה מָה אָשִׁיב שֹׁלְחִי דָּבָר" נרמז לדוד שעליו לבחור בעונש הדֶבֶר. באותו מדרש מוצע שיקול נוסף שהביא את דוד לבחור בעונש זה דווקא:
נתחשב דוד בפני עצמו ואמר: אם בורר אני חרב, עכשיו יהיו כל ישראל אומרים: 'מה איכפת לו לבן ישי, הוא בטוח על גבוריו'. אם בורר אני רעב, עכשיו יהיו כל ישראל אומרים: 'מה איכפת לו לבן ישי, הוא בטוח על אוצרותיו'. נבור דבר שהכל שוין בו.[5]
ברם, על דרך הפשט אין ברור האומנם הייתה בחירתו של דוד נכונה. לאחר הבחירה של דוד נאמר:
(טו) וַיִּתֵּן ה' דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל מֵהַבֹּקֶר וְעַד עֵת מוֹעֵד וַיָּמָת מִן הָעָם מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ: (טז) וַיִּשְׁלַח יָדוֹ הַמַּלְאָךְ יְרוּשָׁלִַם לְשַׁחֲתָהּ וַיִּנָּחֶם ה' אֶל הָרָעָה וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית בָּעָם רַב עַתָּה הֶרֶף יָדֶךָ וּמַלְאַךְ ה' הָיָה עִם גֹּרֶן הָאֲרַוְנָה הַיְבֻסִי:
המילים "מֵהַבֹּקֶר וְעַד עֵת מוֹעֵד" תמוהות במקצת. בפשטות משמען 'עד המועד שנקבע', כלומר במשך שלושה ימים; אלא שאם כן, כיצד יש להבין את המשתמע מפס' טז, שהמגפה נקטעה ביזמת ה'? אשר על כן כתבו המפרשים שאין הכוונה לשלושת הימים, כי אם לציון זמן אחר, מוקדם יותר: עד מועד הקרבת התמיד (רש"י), עד הצהריים (רד"ק על פי חז"ל) או עד אותו העת למחרת (בעל המצודות).[6]
ברם, על דרך הפשט נראה שפס' טו אכן מתאר את עונש הדֶבר במילואו, דהיינו שלושה ימים, ואילו פס' טז מספר שלעונש היה המשך בלתי-צפוי: בתום היום השלישי לא תם העונש, והמשחית הוסיף ועלה על ירושלים – ששם נעצר, לפנים משורת הדין, בידי הקב"ה, שציווה למלאך "הֶרֶף יָדֶךָ"! ובכן, מה פשר הדבר?
דומה שדוד דווקא נכשל בבחירת העונש. הקב"ה העמיד את דוד בניסיון. אכן, שניים משלושת העונשים, הרעב והדבר, הם בידי שמים, אבל יש להם מכנה משותף נוסף: שניהם עונשים לכל ישראל, ובשניהם נאמר "בְּאַרְצֶךָ". העונש השלישי, לעומתם, הוא אכן בידי אדם, אך הוא עונש לדוד בלבד: "נֻסְךָ לִפְנֵי צָרֶיךָ וְהוּא רֹדְפֶךָ". בחירתו של דוד בעונש בידי ה' הייתה העדפה מודעת לגמרי של עונש לכל ישראל על פני עונש לו לבדו: "נִפְּלָה נָּא בְיַד ה' כִּי רַבִּים רַחֲמָו וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה".[7] גם אם ניתן להבין את העדפת הנפילה בידי שמים על הנפילה בידי בשר ודם, הבחירה בנפילה של כל ישראל, ולא שלו בלבד, הייתה כשל מוסרי נוסף של דוד.[8]
כדי להמחיש לדוד את הכשל, מראה לו ה' את המלאך המכה בעם, ואז עוצר את המלאך, ולמעשה נותן לדוד הזדמנות נוספת לתיקון. כאן אנו עדים שוב – בפעם האחרונה בספרנו – לדרך התשובה של דוד:
(יז) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל ה' בִּרְאֹתוֹ אֶת הַמַּלְאָךְ הַמַּכֶּה בָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי וְאֵלֶּה הַצֹּאן[9] מֶה עָשׂוּ תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי:
רק כעת הבין דוד את המשגה שעשה כשבחר בעונש לכלל ישראל. רק כעת יכול לבקש שהעונש יפגע בו ובבית אביו, ולא בכלל ישראל. אבל כדי שתתקבל תפילתו, עליו לנקוט צעדים נוספים. כפי שנראה להלן, הקב"ה אומר לדוד לבנות מזבח בגורן ארוונה היבוסי, ודוד מקיים את הציווי במלואו. במשך כל הזמן הזה המגפה ממשיכה, כנראה, להכות בעם, אף ששלושת הימים כבר תמו. רק משסיים דוד לבנות את המזבח באה המגפה לקִצהּ:
(כה) וַיִּבֶן שָׁם דָּוִד מִזְבֵּחַ לַה' וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים וַיֵּעָתֵר ה' לָאָרֶץ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה[10] מֵעַל יִשְׂרָאֵל:
מעבר זה מודגש עוד יותר בדברי הימים. שם נאמר תחילה: "וַיִּשָּׂא דָוִיד אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ה' עֹמֵד בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלִָם" (דה"א כ"א, יז), ורק לאחר דברי התשובה של דוד, הציווי להקים מזבח בגורן ארוונה[11] וביצועו, מוסר האיום מעל ירושלים: "וַיִּבֶן שָׁם דָּוִיד מִזְבֵּחַ לַה' וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים וַיִּקְרָא אֶל ה' וַיַּעֲנֵהוּ בָאֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם עַל מִזְבַּח הָעֹלָה. וַיֹּאמֶר ה' לַמַּלְאָךְ וַיָּשֶׁב חַרְבּוֹ אֶל נְדָנָהּ" (שם, כו–כז).
מסתבר אפוא, כי אף שה' עצר את המלאך בשעה שעמד להכות את ירושלים, לא היה זה סיום הפרשה, אלא רק תחנה שאפשרה לדוד לבחון את החלטתו. תשובתו השנייה של דוד היא שהביאה את הפרשה לסיומה הראוי.
בכך מתחדד הדמיון שבין פרקנו – הנספח האחרון לספר שמואל – ובין פרשת הגבעונים, שהייתה, כזכור, הנספח הראשון לספר (פרק כ"א). נציין תחילה מספר הקבלות תוכניות ולשוניות בין שתי הפרשות:
1.   כאמור, בשתי הפרשות נזכר רעב של כמה שנים: בפרשת הגבעונים באו על ישראל שלוש שנות רעב, ובפרקנו היה אחד העונשים שהוצעו לדוד שבע שנות רעב (ולפי ספר דברי הימים, גם שם דובר על שלוש שנות רעב [ראה הערה 3]).
2.   יש דמיון לשוני בתיאור החטא: "וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה כִּי אִם מִיֶּתֶר הָאֱמֹרִי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נִשְׁבְּעוּ לָהֶם וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכֹּתָם בְּקַנֹּאתוֹ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה" (כ"א, ב) – "וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה" (כ"ד, א).
3.   לשתי הפרשות סיום חיובי, ואף הוא נאמר בלשון דומה: בפרשת הגבעונים נאמר "וַיֵּעָתֵר אֱ‑לֹהִים לָאָרֶץ אַחֲרֵי כֵן" (כ"א, יד), ובפרקנו נאמר "וַיֵּעָתֵר ה' לָאָרֶץ" (פס' כה).
מן האמור לעיל עולה הקבלה נוספת: בשני הסיפורים בא הסיום בשני שלבים. בפרק כ"א ראינו (שיעור 46) שלא היה די במילוי רצונם של הגבעונים, וה' נעתר לארץ רק לאחר תיקון היחס לגופות אנשי בית שאול. וכאמור, גם בפרקנו לא היה די בעונש הדבר, ונדרש צעד נוסף של דוד כדי שייעתר ה' לארץ.
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אמנון בזק, תש"ע
עורך: בעז קלוש
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
לביטול רישום לשיעור:
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
*
**********************************************************
*
 
 
 

[1]   מדוע המקרא מציין זאת? נראה שיש כאן רמז ללילה הקשה שעבר דוד, לילה שכולו רצוף מוסר כליות: "לא שכב לבו בלילה, וקם בבקר והנה בא אליו גד הנביא בדבר ה' שנגלה אליו בלילה" (רד"ק).
[2]   יש מקום לבחון מדוע ניהל את הפרשה גד הנביא, המכונה כאן 'חוזה דוד', ולא נתן הנביא, שהיה כנראה דמות דומיננטית יותר בחיי דוד. נתן היה פעיל בשתי פרשיות מרכזיות בחיי המלך: החזון על הקמת בית לה' והבטחת מלכות הנצח לבית דוד (לעיל ז') ופרשת בת שבע (לעיל י"ב). גד, לעומתו, הופיע עד לפרקנו רק בפרשייה קצרה אחת: כשהתיישב דוד במצודה בזמן בריחתו משאול, "וַיֹּאמֶר גָּד הַנָּבִיא אֶל דָּוִד לֹא תֵשֵׁב בַּמְּצוּדָה לֵךְ וּבָאתָ לְּךָ אֶרֶץ יְהוּדָה" (שמ"א כ"ב, ה). שמא תאמר: כבר תשש כוחו של נתן? לא היא, שהרי בתחילת ספר מלכים אנו עתידים לפגוש אותו נאבק במלוא כוחו נגד אדוניהו ובעד המלכת שלמה.
     קשה לתת תשובה ברורה לשאלה זו. ייתכן שלאחר הפרשה הקשה של חטא בת שבע, בחר הקב"ה שלא להעמיד את דוד שוב מול נתן, ולשלוח נביא אחר לגלות בפני דוד את סירחונו.
[3]   בפסוק המקביל בדברי הימים נאמר: "שָׁלוֹשׁ שָׁנִים רָעָב" (דה"א כ"א, יב). מבחינה מסוימת, נוסח זה נראה מתאים יותר לתבנית הכללית: "שָׁלוֹשׁ שָׁנִים רָעָב וְאִם שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים נִסְפֶּה מִפְּנֵי צָרֶיךָ וְחֶרֶב אוֹיְבֶךָ לְמַשֶּׂגֶת וְאִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים חֶרֶב ה' וְדֶבֶר בָּאָרֶץ" (שם). בזה גם מתחזקת ההקבלה לפרשת הגבעונים (ראה להלן), שאף בה נאמר "וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים" (כ"א, א). מצד שני, מצינו במקרא גם שבע שנות רעב, הן בסיפור פרעה ויוסף (בראשית מ"א, כז–נד) הן בסיפור אלישע והשונמית (מל"ב ח', א). רד"ק, כדרכו, מנסה לשלב בין שני הנוסחים: לדעתו, שלוש השנים הנזכרות כאן מצטרפות לשלוש שנות הרעב שבפרשת הגבעונים, ואם כן, יהיה רעב גם בשנה השביעית, לפחות עד תקופת הקציר.
[4]   למעלה מעשרים פעם, רובן ככולן בספרי ירמיהו ויחזקאל.
[5]   ועיין בהמשך המדרש שם, שהעלה שיקולים נוספים בעד בחירתו של דוד.
[6]   יצוין שבספר דברי הימים נשמט ביטוי זה לחלוטין: "וַיִּתֵּן ה' דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּפֹּל מִיִּשְׂרָאֵל שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ" (דה"א כ"א, יד).
[7]   אמנם בדברי הימים נאמר: "צַר לִי מְאֹד אֶפְּלָה נָּא בְיַד ה' כִּי רַבִּים רַחֲמָיו מְאֹד וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּל", אך מכל מקום, מבחינה מעשית אין הבדל בין הסיפורים.
[8]   ייתכן שיש תימוכין לטענתנו בדברי דוד "צַר לִי מְאֹד". לשון זו נזכרת במקרא רק עוד פעם אחת, בדברי שאול לשמואל בפרשת בעלת האוב: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי וַיֹּאמֶר שָׁאוּל צַר לִי מְאֹד וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּי וֵא‑לֹהִים סָר מֵעָלַי וְלֹא עָנָנִי עוֹד גַּם בְּיַד הַנְּבִיאִם גַּם בַּחֲלֹמוֹת וָאֶקְרָאֶה לְךָ לְהוֹדִיעֵנִי מָה אֶעֱשֶׂה" (שמ"א כ"ח, טו). בשני המקרים המלך מתנצל בפני נביא על חטאו, אלא שאם כנים דברינו, בשניהם ההתנצלות מלווה בטעות נוספת.
[9]   כינוי עם ישראל במילה "הצאן" נוגע ללב במיוחד. דוד התחיל את דרכו כרועה צאן מסור, כפי שסיפר לשאול בזמן המלחמה בגלית ובפלשתים: "רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר. וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו וַיָּקָם עָלַי וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו" (שמ"א י"ז, לד–לה). כשנמשח דוד למלך על כל ישראל נאמר לו במפורש: "אַתָּה תִרְעֶה אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּהְיֶה לְנָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל" (שמ"ב ה', ב); וכבר ראינו [בשיעורנו שם (שיעור 10), ובשיעור 16 לספר שמ"א (פרק ט')] ש'נגיד' מובנו גם כן 'רועה', והדברים מכוונים לדברי ה' לדוד בחזון נתן "אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן הַנָּוֶה מֵאַחַר הַצֹּאן לִהְיוֹת נָגִיד עַל עַמִּי עַל יִשְׂרָאֵל" (ז', ח). ובכן, המקרא מדגיש כי דוד עבר מעיסוקו ברעיית הצאן לתפקיד הרועה של עם ישראל. בסיפורנו דוד עושה תשובה וחוזר ליחסו הבסיסי לעמו – כרועה המסור לצאנו.
[10]  כפי שראינו בשיעור הקודם, הלשון "מגפה" קשורה לעצם החטא, שהרי המטרה של נתינת מחציות השקל בעת מניית בני ישראל היא: "וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם" (שמות ל', יב). הנגף כאן הוא מידה כנגד מידה: דוד פקד את העם כדי ליהנות מתחושת העוצמה שבידיעת מספרם המדויק (ראה השיעור הקודם), וכנגד זה באה מגפה גדולה, שניכתה מן העם שבעים אלף איש.
[11]  המכונה בספר דברי הימים "ארנן".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)