העדפת ה' את ישראל על פני אדום

הפניה להרים רווחת מאוד לאורך כל פרקי ספר יחזקאל.[1] לעיתים ההרים הם שם כללי, שאינו מתייחס לאזור מסוים בארץ, ולעיתים הכוונה היא לאזור ספציפי. הצירוף 'הרי ישראל' ייחודי ליחזקאל, ונזכר בו שישה-עשר פעמים. ניתן לשער את הסיבה שבגינה הפנייה לעם נעשית בלשון זו. בפרק ו' (ב-ג) פונה הנביא להרי ישראל ומתאר כי החורבן יכלול את ההרים, הגבעות, האפיקים והגאיות. נראה שהפניה להרים נובעת מכך שהבמות והעבודה זרה התקיימו בעיקר בהרים – שהרי החטא המרכזי המוזכר בפסוקים אלו הוא עבודה זרה. לעומת זאת, בפרק ל"ו (א-ד) פונה הנביא להרי ישראל, ומוסיף לקריאה את החורבות השוממות והערים הנעזבות. הבדל זה נובע מהפער הכרונולוגי: הנבואה בפרק ו' קדמה לחורבן, ואילו הנבואה בפרק ל"ו ניתנה לאחריו - ועל כן היא כוללת תיאור של הארץ בחורבנה. הנבואה מזכירה את תגובת הגויים לחורבן, המתייחסת באופן מיוחד למקומות העבודה הזרה: 'האח! ובמות עולם למורשה היתה לנו' (ל"ו, ב); ואת הנקמה הראויה להם בשל כך (ה-ז). מכך עולה כי הגויים ייענשו באופן מיוחד בשל גאוותם וזלזולם במתרחש על הבמות הנמצאות בהרי ישראל. ההרים ממשיכים להיות גורם מרכזי גם לאחר החורבן. ייתכן כי סיבה נוספת לפניית ה' להרים.

מיקומה של הנבואה להר שעיר בספר יחזקאל

הנבואה בפרק ל"ה מופנית להר שעיר, מקום מושבו של העם האדומי. מיקומה של נבואה זו במסגרת פרקי התקומה בספר חורגת מהמבנה הכללי של ספר יחזקאל, בו מרוכזות הנבואות לגויים בפרקים כ"ה-ל"ב. זאת בנוסף לכך שבמסגרת הנבואות לגויים קיימת נבואה לאדום [כ"ה, יב-טו. בשיעור 19 עסקנו בפסוקים אלו]. הכפילות והחריגה המבנית אינן אקראיות. מטרתהּ של נבואה זו שונה מיתר נבואותיו של יחזקאל לגויים. באופן מפתיע, הנמען של הנבואה הוא – ישראל! הרקע ההיסטורי המשותף מחד ומקום מושבם של האדומים דרומית ליהודה מאידך גרמו לקושי אמוני, שהצֵל על נבואות התקומה של יחזקאל. לקשיים אלה ניתן מענה נבואי בפרקים ל"ה, ול"ו (א-טו) - פרקים המהווים יחידה נבואית אחת. נראה כי חלוקת הפרקים (שנעשתה ככל הנראה על ידי תיאולוג נוצרי רק בימי הביניים) מהווה במקרה זה מכשלה להבנת המסר הנבואי, אין לראות כאן שתי נבואות נבדלות אחת להרי שעיר והאחרת להרי ישראל, אלא נבואה משותפת שעיקר תוכנהּ הוא שהרי ישראל ייבנו על חורבות הר שעיר. חלקה הראשון מתחיל בפנייה להר שעיר: "בֶּן-אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ עַל הַר שֵׂעִיר... הִנְנִי אֵלֶיךָ הַר שֵׂעִיר וְנָטִיתִי יָדִי עָלֶיךָ וּנְתַתִּיךָ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה. עָרֶיךָ חָרְבָּה אָשִׂים וְאַתָּה שְׁמָמָה תִהְיֶה וְיָדַעְתָּ כִּי אֲנִי ה'." וחלקה השני פותח בפנייה להרי ישראל: "הִנָּבֵא אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ הָרֵי יִשְׂרָאֵל שִׁמְעוּ דְּבַר ה'...".

איבת עולם

בנבואתו עומד יחזקאל על שתי סיבות לכך שהתייחסות זו לעם האדומי הינה הכרחית בכדי שנבואות התקומה בפרקים הבאים יתקבלו באזני העם. הסיבה הראשונה קשורה ברקע המשותף של שני העמים, והסיבה השנייה קשורה בדרישות הטריטוריאליות של האדומים. לאחר שהנביא מתייחס בנבואתו לכל אחת משתי הסיבות, הוא קושר ביניהן ומסכם את המאבק בין שני העמים. מסר נבואי זה ניכר אף ממבנה הפרק המצורף כנספח בסוף שיעור זה.

ראשיתם של יחסי אדום וישראל בפרשת תולדות, בסיפור הולדת יעקב ועשיו בספר בראשית (פרק כ"ה, יט-לד; ופרקים כ"ז - כ"ח, ט). התיאור של נתינת הברכות על ידי יצחק בפרקים אלה איננה מטילה דופי במעשיו של עשיו ואף מעוררת עמו הזדהות, כאשר ברקע - בכיו מהדהד: "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל אָבִיו: הַבְרָכָה אַחַת הִוא לְךָ אָבִי? בָּרְכֵנִי גַם אָנִי אָבִי, וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ" (בראשית כ"ז, לח). על כן, להשלמת התמונה - צרפו חז"ל לפרשה זו נבואה מתוך ספר מלאכי כהפטרה. פרקים אלה במלאכי הינם אקורד הסיום התנכ"י ליחסי יעקב ועשיו כפי שהתגלגלו לאורך כל תקופת המקרא. בדרך זו באמצעות ההפטרה, נתווסף לקשר שבין יעקב ועשיו פסרפקטיבה היסטורית:

"אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה'. וַאֲמַרְתֶּם: "בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ?" (תשובת ה'  לשאלתם זו:) הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם ה' וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב. וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר. כִּי תֹאמַר אֱדוֹם: "רֻשַּׁשְׁנוּ וְנָשׁוּב וְנִבְנֶה חֳרָבוֹת" כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי אֶהֱרוֹס וְקָרְאוּ לָהֶם גְּבוּל רִשְׁעָה וְהָעָם אֲשֶׁר זָעַם ה' עַד עוֹלָם. וְעֵינֵיכֶם תִּרְאֶינָה וְאַתֶּם תֹּאמְרוּ יִגְדַּל ה' מֵעַל לִגְבוּל יִשְׂרָאֵל " (מלאכי א, ב-ד).

מפסוקים אלה נראה כי חששו של העם לכך שה' מעדיף את עשיו היה קיים עד לראשית ימי שיבת ציון; וגם לאחר שנבנה הבית השני על ידי שבי ציון, מעמדם של האדומים – זרע עשיו, העמיד בספק בישראל את מעמדו של העם בעיני ה'. נראה כי זהו הד לחשש כי הבחירה האלוקית ביעקב על פני עשיו איננה נצחית וכי יתכן כי ה' ישנה את בחירתו. ואכן, הצורך להזכיר את איבת העולם בנבואת יחזקאל הוא ביטוי לכך שהעם חושש מהעדפה אדומית.[2] אולי עתה לאחר חורבן בית המקדש - משהובהר כי עם ישראל לא עמד בברית, ימשיך ה' את בריתו עם אברהם דווקא דרך בני עשו ולא עם יעקב וזרעו.[3]

האיבה שבין ישראל ואדום לאורך הדורות אף התעצמה בשנות נבואתו של יחזקאל בשל ההשתתפות הפעילה של פליטי אדום בשפיכת דמם של ישראל בעת החורבן: "וַתַּגֵּר אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי חָרֶב בְּעֵת אֵידָם". האדומים העמידו עצמם לשירות הכובש, ועסקו ברדיפה אחרי פליטי יהודה והסגרתם לידי הבבלים לעבדות או לגלות. בזכות שירות זה התירו להם הבבלים להשתקע ביהודה במקום היהודים שנהרגו או שנלקחו בשבי והוגלו. האדומים הקימו אוטונומיה אדומית בשטחי הנגב הצפוני ובהרי יהודה.[4] הד למעשים אלה עולה מנבואות יואל (ד', יט) ועובדיה (א', י). התעצמות זו ממשיכה לאורך שנים, ועם בניית הבית השני האדומים מתחזקים עוד יותר, ופולשים לערים במרכז הארץ. על כן, אין זה מפתיע כי העם השומע את דברי מלאכי מטיל ספק באהבת ה' אליו.

ממצא ארכיאולוגי משמעותי מעיד אף הוא על המעשים הקשים שנעשו על ידי אדום ליהודה, וממנו עולה כי בשלב מסוים העיר ערד הייתה בסכנת כיבוש ע"י אדום. הממצא הוא אוסטריקון מתוך חרסי ערד; וכך נאמר בו:

"מערד... ושלחתם אותם רמת נגב ביד מלכיהו בן קרבאור והבקידם על יד אלישע בן ירמיהו ברמת נגב, פן יקרה את העיר דבר. ודבר המלך איתכם בנבשכם. הנה שלחתי להעיד בכם היום: האנשים את אלישע, פן תבוא אדום שמה".

משמעות המכתב הוא שיש לשלוח בדחיפות 50 חיילים מהמוצב בערד וכן חיילים מקינה לרמת הנגב פן יקרה את העיר דבר משום שערד נתונה בסכנת כיבוש על ידי אדום.[5]

גם ביחזקאל, בדומה ליתר האזכורים המקראיים - הסיבה לחורבנה ולשיממונה של אדום היא פגיעתם בפליטי יהודה (פסוק ה). בנבואת יחזקאל נאמר כי אדום נענשת מידה כנגד מידה על מעשיה, וכפי שבעבר היא קשרה את גורלה עם גורלו של ישראל - גם עתידה יתקשר לעתידם של ישראל, כאשר ידם של ישראל תהיה על העליונה. ואכן, הנבואות בפרקים ל"ה ול"ו קשורות זו לזו בקשר ניגודי: כגודל שממונם של הרי אדום - כך גודל פריחתם של הרי ישראל. אך עתה עם חורבנה של אדום מודגש המסר הנבואי על ידי הביטוי - "וידעת כי אני ה'", החוזר חמש פעמים בנבואה המתייחסת לאדום. גם המשכה של נבואה זו בפרק ל"ו - הוא היפוכה של הנבואה על הר שעיר, וכן גם של הנבואה על הרי ישראל שבפרק ו' (א-ד). בכך בולט ההבדל שבין תוכן נבואות יחזקאל קודם החורבן (פרק ו'), לבין תוכן נבואותיו שלאחר החורבן  (פרק ל"ו).

לבסוף, מסתיימת יחידה נבואית זו בתקומת הארץ בעתיד (פרק ל"ו, ז-טו). נבואת תקומה זו עולה בקנה אחד עם המסר הנבואי שקדם לה. הנבואה פותחת בבושתם של הגויים שסביבות העם: "אֲנִי נָשָׂאתִי אֶת יָדִי אִם לֹא הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לָכֶם מִסָּבִיב הֵמָּה כְּלִמָּתָם יִשָּׂאוּ". ממשיכה בתיאור פריחתם של הרי ישראל: "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא"; בנוכחות האלוקית של ה' עם עמו: "כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם"; בכך שהרי יהודה יחזרו להיות מלאי אדם: "וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה, וְרָבוּ וּפָרוּ וְהוֹשַׁבְתִּי אֶתְכֶם כְּקַדְמוֹתֵיכֶם וְהֵיטִבֹתִי מֵרִאשֹׁתֵיכֶם וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי ה'. וְהוֹלַכְתִּי עֲלֵיכֶם אָדָם אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וִירֵשׁוּךָ וְהָיִיתָ לָהֶם לְנַחֲלָה וְלֹא תוֹסִף עוֹד לְשַׁכְּלָם". מרכיבים אלו יחדיו מובילים לכך שבנבואה זו יש מענה אלוקי מדויק לחששות של העם. נבואה זו אינה כוללת - לא את קיבוץ העם מבין הגויים, לא את ההשלכות של חילול שם ה' באמצעות נוכחות העם בגויים, ולא את איחודם של ישראל ויהודה. כמו כן, אין בה התייחסות למנהיג עתידי ולא למקדש העתידי ועוד. לכל אלו, יוקדשו נבואות התקומה הבאות - החל מל"ו, טז, שהוא יחידה נבואית נבדלת. הצעת חלוקה זו נתמכת בכך שהפטרת פרשת פרה מתחילה בפרק ל"ו, טז. הסיבה לכך היא שמטרתה של נבואה זו היא להכשיר את הלבבות לקבל מסרים של תקומת העם בעתיד, אך כל עוד העם אינו בטוח במעמדו כעם ה', הנבואות על עתידו יתקבלו בחוסר אמון. עתה משהתמודד הנביא עם הקושי האמוני, ואף סיים בהבטחה כי רק הרי ישראל הם אלה שיניבו פירות וייושבו על ידי עם ישראל, פותח הנביא בשורה של נבואות המתייחסות לעתידו של העם. נראה כי נבואות אלה מפרק ל"ו, טז ועד לפרק ל"ט כוללות בתמצית את עיקרו של המסר הנבואי של יחזקאל לעם; לנבואות אלו ייוחדו שלושת השיעורים הבאים.

נספח – מבנה היחידה הנבואית