תמורה | דף לד | הנשרפין והנקברין

במשנה (לג עמוד ב – לד עמוד א) נמנו דינים שונים של איסורי הנאה תוך שהם מתחלקים לשני סוגים: הנשרפים והנקברים. בסוף המשנה דנים התנאים באפשרות לנהוג בצורה הפוכה כלפי איסורים אלו, היינו לשרוף את הטעונים קבורה או לקבור את הטעונים שריפה:

"כל הנקברין לא ישרפו, וכל הנשרפין לא יקברו.
ר' יהודה אומר: אם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברין – רשאי.
אמרו לו: אינו מותר לשנות".

הן חכמים והן רבי יהודה מסכימים שאסור לשרוף את האיסורים הטעונים קבורה. רש"י (ד"ה כל) מסביר את הטעם לכך:

"דלמא אתי איניש ואשכח להו ואכיל להו."

רבי עקיבא איגר, בהגהות "גליון הש"ס" על אתר הקשה על דברי רש"י קושייה חזקה:

"קשה לי למאי צריך טעמא לזה. כיון דמצותו בשריפה פשיטא דלא יקבר לבטל מצותו!"

טענתו של רבי עקיבא איגר פשוטה. מצוותם של אותם איסורים הטעונים שריפה היא בשריפה דווקא, ומצווה זו כלל לא מתקיימת בקבורה. ממילא אין צורך בחשש הטכני אותו נוקט רש"י על מנת לאסור את הקבורה. כדברי רעק"א הקשה גם השפת אמת על אתר. אמנם נראה שניתן ליישב את קושייתם מתוך התבוננות על האיסורים השונים הנזכרים במשנה. קושיית האחרונים נכונה מאוד ביחס לחמץ בפסח שמצוות שריפתו נלמד בהיקש מנותר, אך במשנה הוזכר גם דין ערלה וכלאי הכרם שגם בהם "את שדרכן לשרוף ישרוף ואת שדרכן ליקבר יקבר". ברש"י מבואר אמנם שהמקור לדין שריפת כלאי הכרם הוא משום שנאמר "פן תקדש - פן תוקד אש", אך יש שהבינו שמדובר באסמכתא בעלמא ושריפתם היא מדרבנן בלבד (עי' אנציקלופדיה תלמודית ערך כלאי כרם). ממילא ניתן להבין שביחס למקרים אלו נאלץ רש"י לחדש טעם נוסף לאיסור על קבורתם והוא שמא ימצאם אדם ויאכלם.

שוב ראיתי שכך יישב את דברי רש"י גם הרש"ש, ומתוך כך יש לדון מדוע לא יישבו כך רעק"א והשפת אמת. ניתן לומר בפשטות שהם הבינו ברש"י שגם מצוות שריפה בכלאי הכרם היא מדאורייתא, אך גם אם אין זה כך ניתן לסייע לקושייתם מתוך המשך הסוגיה. בהמשך הגמרא נאמר שהטעם לכך שאסור לשרוף את האיסורים הטעונים קבורה הוא משום ש"נקברין אפרם אסור ונשרפין אפרם מותר" ועל כן אין לשרוף את הנקברין כדי שלא יטעה להתיר את אפרם. את הטעם לכך שנשרפין אפרם מותר ביארו התוספות (לג עמוד ב ד"ה הנשרפין) בכך ש"כיון שצוה הכתוב לשורפן... כאילו נעשית מצותו". סברה זו שייכת כמובן רק במקום שבו מצוות השריפה היא מדאורייתא, ולא במקום שבו השריפה היא רק מדרבנן. ממילא ברור שהנשרפין והנקברין שעליהם דיברה הסיפא של משנה הם כאלו שמצוות השריפה בהם היא מן התורה ושבה וניעורה קושיית רעק"א והשפ"א על רש"י שטרח להמציא טעם נוסף לחובת השריפה בדברים ששריפתם היא מצוה מדאורייתא.