הנצי"ב על התכונות האופייניות לאבותינו

על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים.       (אבות א', ב').

לכאורה, פרשן המבקש לקשור בין שלוש תכונות מרכזיות אלו לשלושת האבות בוחר במשימה ברורה ופשוטה. אברהם מייצג את רעיון גמילות החסדים בהכנסת האורחים שהוא גילה כלפי שלושת עוברי האורח ובתפילתו להצלת אנשי סדום. יצחק מצטיין ב'עבודה', המוסברת כסגידה לאל באמצעות קורבנות ותפילה. במהלך העקדה יצחק עצמו הופך לקורבן, והוא אף מרבה להתפלל לאחר מכן (בראשית כ"ד, ס"ג, וכן כ"ה, כ"א). מדרשים שונים מאפשרים לנו לקשור בין יעקב ללימוד תורה. הוא שוהה באוהלה של תורה ולומד ארבע עשרה שנים בישיבה של שם ועבר. הזוהר (פרשת חוקת) מבצע את הזיהוי בין האבות לתכונות המרכזיות עליהן עומד העולם בדיוק באופן זה.

באופן מפתיע, הרב ברלין משנה את נקודת המבט ומזהה את אברהם עם לימוד תורה ואת יעקב עם גמילות חסדים. כדי לנתח מדוע הנצי"ב עושה זאת עלינו לבחון תחילה את תפיסתו הכללית את האבות, שהינה נושא החוזר ומופיע ב'העמק דבר'. יש להזהיר את מצדדי הפשט כי האופן שבו הרב ברלין מערב אגדות ומדרשים עשוי להרתיע אותם; אך הדבר אינו מעיד בהכרח על כך שהוא אינו קורא את הפסוקים בזהירות ומציע תובנות חשובות הנטועות בטקסט עצמו. חז"ל עצמם היו קוראים זהירים מאוד, וניתן להשתמש ברעיונותיהם בלי לטשטש את ההבחנה בין פשט לדרש. יתר על כן, גם כאשר היא אכן אינה משקפת את הפשט, גישה זו יכולה להניב דברי חכמה בענייני תאולוגיה ותובנות לגבי האישיות הדתית.

עבור הרב ברלין, כל האבות זכו לברכה והשגחה א-לוהית במגוון תחומים, אך כל אחד מהם זכה גם בברכה ייחודית ההולמת את כוחו הייחודי ושוברת את גבולות הטבע.[1] אברהם מייצג את לימוד התורה, שמזכה בניצחון בקרב. כך אברהם מנצח את ארבעת המלכים למרות נחיתות מספרית עצומה. יצחק מייצג 'עבודה', המזכה בשפע חומרי. ואכן, עבודת האדמה שלו מניבה יבולים מעל ומעבר לציפיות הסבירות (בראשית כ"ו, י"ב). העובדה שחלקים נרחבים מהתפילה הם בקשות לשפע חומרי תומכת בקישור של הנצי"ב בין 'עבודה' למזון. אין זה מקרי גם שלפי הגמרא (שבת י"ב, א') התפילה נוגעת לחיים הגשמיים.[2] יעקב מסמל חסד המביא לפתרונות של שלום כתגמול. למרות המתחים העצומים בינו לבין עשיו ולבן, יעקב מצליח ליישב כל סכסוך בלי אלימות. יעקב מראה את גמילות החסדים והחמלה שבטבעו גם בטיפולו המסור בצאן לבן.[3]

תכונות האופי של אבותינו מסמלות צורות שונות של קיום, המספקות לנו מגוון של מודלים עבור תקופות שונות בהיסטוריה שלנו. אברהם יכול לשמש כמופת עבור בני ישראל במדבר בדרכם לארץ ישראל. שימו לב שאנו קיבלנו את התורה במדבר ושהמסע במדבר מביא בסופו להתנגשויות צבאיות עם עמים אחרים.[4] יצחק מלמד אותנו על החיים היהודיים בארץ ישראל. אם המקדש וסדר הקורבנות הם מרכיבים מרכזיים של 'העבודה', ברור שיסוד מרכזי זה אינו מגיע למיצוי מלא אלא במולדתנו. העובדה שהא-ל מורה ליצחק להישאר בארץ ישראל למרות בצורת (בראשית כ"ו, ב'), בניגוד למסרים הא-לוהיים לאברהם ויעקב, מחזקת נקודה זו. יכולתו של יעקב ליישב סכסוכים בדרכי שלום היא אבטיפוס לחיי העם בגולה.[5] אף כי כמה מתומכי הלאומיות המודרנית מתייחסים בשאט נפש למאמציהם של השתדלנים,  מאמצים כאלו הגנו על הקהילות היהודיות כשהן חיו תחת משטרים קשים.

הבדל נוסף בין המודלים נוגע למידת האוניברסליות שלהם. הן לימוד התורה והן סדר העבודה נוגעים בראש ובראשונה לקהילה היהודית ולא לגויים. גמילות חסדים, לעומת זאת, חלה על מישור רחב יותר. לאחר חלומו על המלאכים העולים ויורדים בסולם, יעקב מתייחס למקום שבו הוא לן כ'שער השמיים'. הרב ברלין טוען כי השימוש במילה 'שער' במקום 'פתח' מעביר את המסר האמור לעיל. 'פתח' הוא מעבר צר יותר, המיועד לבני הבית. 'שער', לעומת זאת, מעיד על פתח גדול הרבה יותר שכולם יכולים לעבור דרכו. האוניברסליות של גמילות החסדים ניכרת גם בתוך עם ישראל עצמו. לא כל יהודי יכול להגיע לרמת לימוד התורה הנחוצה כדי לחקות את המודל של אברהם, אך כולם יכולים לעטות את חסדו של יעקוב.[6]

באותו חלום, ה' מבטיח ליעקב שצאצאיו יהיו כעפר הארץ (בראשית כ"ח, י"ד). לפי הנצי"ב דימוי זה מתאים ליעקב במיוחד. יעקב מייצג את היהודי הגלותי, נטול הכבוד הנובע מהגדרה עצמית, החייב לעיתים להשפיל את עצמו כדי לקדם את טובת היהודים.[7] הנצי"ב מודע לסתירה-לכאורה בין פרשנותו לבין העובדה שה' משתמש באותו דימוי בדבריו לאברהם (בראשית י"ג, ט"ז). הוא מסביר כי במקרה של אברהם התורה מציינת במפורש שדימוי העפר מתייחס לריבוי הצאצאים. הפסוק המופנה ליעקב אינו מסביר את משמעות הדימוי שכן לעפר יש משמעות נוספת במקרה זה.[8]

מודל זה מסביר גם אגדה מפורסמת (פסחים פ"ח, א') לפיה כל אחד מהאבות התייחס למקדש במילים אחרות. אברהם קרא לו הר, יצחק כינה אותו שדה, ויעקב השתמש בשם בית. גובה מעניק יתרון משמעותי בקרב, ולכן ההר מסמל את הצלחתו הצבאית של אברהם. השדה מסמל את השפע החומרי שנבע מעבודת האל של יצחק. ביתו של יעקב משקף את יכולתו ליצור חיים הרמוניים.[9]

הפסוק בדברים (ל"ג, כ"ט) מדגיש את המודלים השונים למפגש עם אויבים: “עם נושע בה', מגן עזרך ואשר חרב גאותך". החלק הראשון של הציטוט מתייחס לכך שה' מציל אותנו מבלי שאנו נלחמים בקרב. דבר זה מתרחש כאשר יעקב מתמודד עם עשיו ולבן. החלק האחרון מדבר על שימוש בחרב. דבר זה מתרחש כאשר אברהם מביס את אויביו באופן מוחץ בשדה הקרב. יצחק פועל לפי מודל אמצעי, שכן הוא אינו מביס את אויביו אך גם לא באמת מתפייס איתם. אויביו נאלצים, במקום זאת, להסתיר את עוינותם בליבם בגלל הצלחתו הכלכלית של יצחק.[10]

הנצי"ב משתמש בתאוריה זו כדי להסביר מדוע סיפורים מסוימים על האבות אינם מופיעים במפורש בטקסט המקראי. הוא מניח שהמצבים המתוארים במדרשים אכן קרו לאבותינו. נמרוד השליך את אברהם לכבשן האש ויעקב נלחם במלכי כנען. התורה אינה מספרת לנו סיפורים אלו מכיוון שהם אינם מראים את אבותינו כשהם מצטיינים במיצוי תכונותיהם הייחודיות. נכונותו האמיצה של אברהם לעמוד נגד נמרוד ולהיהרג על ידו קדמה להשתקעותו בלימוד תורה. אנו מבינים גם מדוע אברהם הצליח רק להציל את עצמו ולא הצליח להביס את אנשיו של נמרוד בקרב. בשלב זה בחייו הוא עוד לא זכה לסיוע הצבאי שנובע מלימוד תורה.[11] נצחון יעקב על הכנענים התרחש בזכות עזרה א-לוהית שאינה מחוץ לגדר הטבע ולא בזכות ניסים גלויים, שכן תכונתו המיוחדת אינה מעודדת מאמצים צבאיים, לפיכך התורה אינה מספרת לנו סיפור זה.[12]

הסמליות של קורבן הפסח במצרים מרוכזת סביב שלושה יסודות אלו של החיים היהודיים. ה' מצווה את היהודים למרוח דם על שתי המזוזות והמשקוף. הרב ברלין מציע ששני צידי הדלת מסמלים את העבודה ואת גמילות החסדים, והמשקוף מסמל לימוד תורה. לימוד תורה שייך לחלק העליון כי הוא מספק את ההדרכה המאפשרת הגשמה נכונה של שני היסודות האחרים. מכיוון ש"אין בור ירא חטא" (אבות ב', ה'), יסוד העבודה נסמך על ידע תורני. גם ההגשמה השלמה של החסד צריכה להיות נטועה בהשכלה תורנית, אך התלות עובדת גם בכיוון ההפוך. נדיבות תומכת בלימוד תורה וכפי שראינו קודם לכן, 'עבודה' יוצרת שפע חומרי שתומך בלימוד תורה. התורה מספקת הדרכה מלמעלה, אך תמיכת היסודות האחרים מאפשרת ללימוד התורה להימשך. התורה נעה בין הזכרת המשקוף תחילה (שמות י"ב, כ"ב) להזכרת המזוזות תחילה (שמות י"ב, ז') כדי להראות שבהקשרים שונים יחולו דגשים שונים או קדימויות שונות בין שלושת היסודות.[13]

כל אחד מהאבות אמור לפעול על פי תכונתו המיוחדת. יעקב לוקה בצליעה כאשר הוא נלחם במלאך, שכן הוא סטה מתכונת השלום שלו. הייתה לו הזכות להגן על עצמו ממתקפתו של המלאך, אך היה עליו לחדול מהמאבק ברגע שהמלאך החליט להפסיק להילחם. החלטתו של יעקב להמשיך את העימות מתנגשת עם התכונה המהותית לו.[14] הנצי"ב משווה את הצורך לדבוק באופן עקבי בתכונה האופיינית לדין האומר שמי שמבצע פעם אחר פעם פעילות טובה כלשהי נחשב כמי שנדר נדר וחייב להמשיך בפעילות זו.[15]

יעקב מנסה להוריש את דרכו לילדיו. כאשר יעקב ולבן מגיעים להסכמה, יעקב מורה ל'אחיו' לערום גל אבנים (בראשית ל"א, מ"ה). רש"י מצטט מדרש לפיו הביטוי 'אחיו' מתייחס לבניו של יעקב. לפי הקריאה שמציע מדרש זה, מדוע התורה משתמשת במונח מטעה? הרב ברלין מסביר שיעקב רצה שבניו ילמדו לחקות את מאמציו להגיע לפיוס. הוא בכוונה אינו מבקש זאת ממשרתיו, כדי שבניו יהיו שותפים לברית עם לבן. עם זאת, אם הבנים עוזרים רק כדי לרצות את אביהם הם אינם מפנימים את המסר באמת. יעקב אינו רוצה שבניו ירגישו מחויבים לעזור בגלל רגש חובה של ילדים כלפי הוריהם, אלא שהם יראו את עצמם כשותפים שווים בהפגת המתח מול לבן. הם צריכים לעזור כאחים יותר מאשר כבנים.[16]

לפי הנצי"ב יוסף המשיך בדרכו של אביו, מבחינה זו, יותר מאשר אחיו. כאשר משפחתו של יעקב פוגשת את עשיו, התורה מזכירה במפורש את יוסף ולא את אחיו, שכן יוסף היה מעוניין ומעורב יותר בשיכוך שנאתו של עשיו. האחים האחרים שיתפו פעולה עם תוכניתו של אביהם, אך רק יוסף הזדהה איתה.[17] תכונה זו שרתה את יוסף היטב בפיוס הסופי עם אחיו. ברכת יעקב ליוסף מזכירה את 'א-ל אביך' בדיוק מפני שיוסף אימץ את גישתו של יעקב.[18] דבר זה גם מסביר את חיבתו היתרה של יעקב ליוסף. הורים מסוימים נמשכים במיוחד לילדים שדומים להם באישיותם באופן מובהק.[19]

מדוע הנצי"ב סוטה מהחלוקה הפשוטה יותר, שאנו מוצאים בזוהר? אם אנו מתחילים את הניתוח מהגמול הא-לוהי ולא מתכונותיהם של האבות המזכות לגמול זה, התשובה פשוטה. אברהם נלחם בכמה מלחמות, ואילו יעקב אינו נלחם. יעקב מצליח להפיג את המתח בינו לבין עשיו ולבן מבלי שאף אחד ייפגע. הסבר זה לגישת הנצי"ב עובד אם אנו מניחים שניצחון צבאי הוא הגמול הראוי ללימוד תורה, ואילו חסד ראוי לגמול של פתרונות בדרכי שלום. קל יותר להניח את נכונות הקישור השני, שכן נראה הגיוני שתכונה המתגלה ביחסים בין-אישיים תביא לגמול בתחומם של יחסים אלו.

ייתכן שאנו נוכל להצדיק את גישת הנצי"ב גם אם נצא מניתוח אופיו של כל אחד מהאבות כנקודת פתיחה. לצד מדרשים על יעקב לומד התורה יש לנו מדרשים גם על לימוד התורה של אברהם (בראשית רבה ס"א, א'). ההבדל המהותי מתגלה במפורש בפסוקים. אברהם קורא "בשם ה'” (בראשית י"ב, ח' וכן י"ג, ד') אך יעקב אינו עושה זאת בשום מקום. אם אנו מפרשים את הביטוי 'לקרוא בשם ה'' כהוראת רעיונות על הדת, לאברהם יש תפקיד ברור של מחנך שאיננו מוצאים במפורש ביחס ליעקב. ייתכן כי הדבר רומז על מעורבותו הגדולה יותר של אברהם בלימוד תורה.