דילוג לתוכן העיקרי

הנחת תפילין בלילה

קובץ טקסט

הנחת תפילין בלילה

מצוות הנחת תפילין מוגדרת כמצוות עשה שהזמן גרמה משתי סיבות: ראשית, משום שזמן המצווה הוא רק בימות החול ולא בשבתות ובימים טובים; ושנית, משום שחל איסור להניח תפילין בלילה. הגמרא במסכת מנחות לומדת את הדין לפיו אין מניחים תפילין בלילה מכמה פסוקים. בשיעור זה נבחן את מקור הדין ואת אופיו.

[הערה: שיעור זה מבוסס ברובו על רעיונות שהעלה הרב סולוביצ'יק זצ"ל. רבים מן הדברים המופיעים כאן אינם מצויים בכתביו, אולם הם נאספו מהקלטות שיעוריו ומסיכומים והערות שנכתבו על ידי התלמידים. השתדלתי להבחין בין דברים שאמר הרב ובין רעיונות שלי.]

דעות התנאים בעניין תפילין בלילה

הגמרא במסכת מנחות (לו:) מצטטת, כמקור לפטור מתפילין בלילה, פסוק בסוף פרשת בא:

"דתניא: 'ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה' (שמות י"ג, י) - ימים, ולא לילות; מימים, ולא כל ימים - פרט לשבתות וימים טובים, דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר: לא נאמר חוקה זו אלא לפסח בלבד".

אכן, על פי פשט הכתובים, הפסוק מתייחס לקרבן פסח. אף על פי כן, הפסוק שלפניו מתייחס למצוות תפילין; ולמעשה, כל הפרשיה - "קדש לי כל בכור" - היא אחת מארבעת פרשיות התורה המונחות בתוך התפילין. הגמרא רואה את הביטוי "מימים ימימה" - שהוראתו שגרה יומיומית - כמתייחס לזמנים בהם לא חלה מצוות הנחת תפילין. רבי יוסי הגלילי סבור שמהביטוי הזה מתמעטים השבתות, החגים וכן הלילות. רבי עקיבא איננו מסכים, ולדעתו הביטוי מתייחס לקרבן פסח - כפי שמשתמע מפשט הכתובים. הגמרא מציעה פסוק אחר כמקור לרבי עקיבא:

"רבי עקיבא אומר, יכול יניח אדם תפילין בשבתות ובימים טובים, תלמוד לומר: 'והיה לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך' (שמות י"ג, טז), מי שצריכין אות, יצאו שבתות וימים טובים שהן גופן אות".

אך פסוק זה מתייחס רק לפטור בחגים ובשבתות, ואין התייחסות בגמרא למקור לפטור מהנחת תפילין בלילות לשיטת רבי עקיבא. מדברי הגמרא בוקעת ועולה ההבנה שרבי עקיבא חלוק על רבי יוסי הגלילי, והוא מרחיב את הנחת התפילין גם ללילות.

יש לציין, כי הגמרא טוענת שאלו הסבורים כי יש פטור מלהניח תפילין בלילה, יסברו כי יש גם איסור על מעשה זה:

"אמר ר' אלעזר: כל המניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בעשה; ור' יוחנן אמר: עובר בלאו".

איסור זה נובע מהלשון בה השתמשה התורה כשקבעה שאין להניח תפילין בלילה - "ושמרת" - לשון המלמדת על איסור.

היבט רוחני בהנחת תפילין

כיצד נוכל להבין את דעת רבי יוסי הגלילי? לדעתו, לא רק שיש פטור מלהניח תפילין בלילה (כמו, למשל, בתקיעת שופר ובנטילת לולב), אלא שאף יש איסור מדאורייתא במעשה ההנחה בזמן זה. הרב זצ"ל הציע כי פטור הנחת תפילין בלילה אינו עוד הגבלה פורמלית גרידא; אפשר שהלילה איננו מתאים באופן מהותי לקיום היבט מסוים של המצווה. חסרון זה עשוי להפוך את הלילה לזמן בו אין שום אפשרות לקיים את המצווה בשלמותה. על מנת להבין הצעה זו, עלינו לחדד ולברר כפילות מהותית הקיימת במצוות הנחת תפילין.

לרוב המצוות קודמת אמירתה של ברכה אחת; לעתים רחוקות אנו מוצאים צורך באמירת שתי ברכות שונות לפני עשיית המצווה. כאשר אנו מגלים מצב כזה אנו מבינים כי המצווה הנידונה היא בעצמה רב ממדית, ועל כן היא מצדיקה אמירת כמה ברכות. (דוגמאות מוכרות הן ברית מילה, הדלקת נרות חנוכה, קריאת מגילה ואירוסין.) מכאן, שגם מצוות תפילין, שלה יש שתי ברכות, כוללת יותר מאשר מעשה ההנחה הפורמלי.

הרמב"ם בהלכות תפילין (פ"ד הכ"ה) עוסק בכוונה ובהתרכזות המעמיקות האמורות ללוות אדם המניח תפילין:

"קדושת תפילין קדושתן גדולה היא, שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו הוא עניו וירא שמים, ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה, ואינו מהרהר מחשבות רעות, אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק".

לדעת הרב, הרמב"ם כאן איננו מגדיר או מתאר את מצוות התפילין, אלא הוא מדגיש פן נוסף, משמעות נוספת שיש למצווה. אדם המניח תפילין מוכתר ועולה לרמה רוחנית גבוהה יותר, המתבטאת גם בחוויה דתית מעמיקה ומרוכזת. היבט שני זה של המצווה - מעבר לעצם ההנחה, העלאת מצבו הרוחני של המניח - מוביל אל הצורך בברכה נוספת.

הרב זצ"ל ציטט מספר הלכות, שמהן משתמע שבהנחת תפילין כלולה גם עלייה רוחנית. בהקשר זה, בולטת הגמרא במסכת סוכה (מב.) המפרטת את הגילאים המתאימים לחינוך למצוות:

"תנו רבנן: קטן היודע לנענע, חייב בלולב; להתעטף, חייב בציצית; לשמור תפילין, אביו לוקח לו תפילין; יודע לדבר, אביו לומדו תורה וקריאת שמע...".

לכל מצווה הגיל הייחודי לה, שנקבע על פי יכולת הילד לקיים את המצווה. למשל, הילד לומד לומר קריאת שמע רק לאחר שהוא יודע לדבר. הגמרא קובעת כי ילד יכול להתחנך לתפילין רק כאשר הוא יכול לשמור על גוף נקי (ולשלוט בהפרשותיו השונות); זו הסיבה למנהג הרווח בימינו, לפיו ילד מתחיל להניח תפילין רק זמן קצר לפני בר המצווה. מדוע דווקא מצווה זו דורשת שמירה על ניקיון הגוף כתנאי מוקדם לקיומה? מדוע אין אנו מוטרדים מניקיון הגוף גם ביחס לגיל החינוך של מצוות אחרות? הרב זצ"ל הסביר, כי רק בתפילין המצווה עצמה דורשת באופן מהותי חוויה רוחנית גבוהה יותר, ולכן דווקא במצווה זו אנו דורשים רמת ניקיון פיסי גבוהה יותר, המשקפת את המצב הרוחני. אין בחוסר השליטה בהפרשות הגוף רק משום פגיעה בקדושת התפילין; אי שמירה על ניקיון הגוף פוגעת בקיום המצווה בשלמותה. אם כך, העיכוב בתחילת החינוך למצוות תפילין אינו נובע מחשש לפגיעה בקדושת התפילין כתוצאה מהתנהגות מבזה של המניח, אלא מכך שלפני שאדם מסוגל לשלוט בגופו הוא איננו יכול לקיים את מצוות תפילין כלל, והוא דומה מבחינה זו לילד שאינו יכול לדבר. זו רק אחת מההלכות הרבות המדגישות שמצוות תפילין מורכבת מממד פורמלי של מעשה ההנחה, בשילוב עם ממד חוויתי הכולל עלייה ברמת הקדושה. ממד שני זה יכול להיות מושג רק תוך שמירה על קדושת התפילין.

אופי איסור הנחת תפילין בלילה

הרב זצ"ל הציע, כי האיסור על הנחת תפילין בלילה (הן הפטור והן האיסור) יכול להתפרש באור זה. לולב, כדוגמה נגדית, אינו ניטל בלילה בשל הגבלה פורמלית. מתוך לשון התורה - "ולקחתם לכם ביום הראשון" - עולה שזמן קיום המצווה הוא דווקא ביום ולא בלילה. כשלעצמו, אין שום דבר בלילה הפוגם בנטילת הלולב. לעומת זאת, ביחס לתפילין, הלילה הוא זמן בו אנשים ישנים, ואז יש בעיה בשליטה בגוף; מתוך כך זהו זמן שבו ככלל לא ניתן לקיים את המצווה כהלכה. לכן, לא רק שקיים פטור מהנחת תפילין בלילה, אלא שאף יש איסור על מעשה זה. הפקעת הלילות אינה פורמלית גרידא; הלילות מהווים יחידת זמן שבה מצוות תפילין אינה יכולה להתקיים במלואה.

תפיסה זו, הרואה בלילה זמן שאינו מתאים לביצוע מצוות תפילין, עשויה לייצר השלכות מעניינות. הגמרא במסכת מנחות (לו:, בהמשך הסוגיה שצוטטה בתחילת השיעור) מציעה שיהיה מותר להניח תפילין בלילה, במידה ומטרת המניח היא להגן עליהם מפני נזק: "ואם לשמרן - מותר". אילו האיסור היה פורמלי בלבד, מדוע כוונת ההגנה על התפילין תתיר אותו? אם נאמר כי מטרת האיסור היא להגן על קדושת התפילין, נוכל בהחלט להבין היתר להניח תפילין בלילה על מנת לשמרן מפני נזק, שהרי זה האופן בו יכול האדם להגן, במקרה זה, על התפילין ועל קדושתן.

הגדרת זמני היום והלילה

הבנה זו עשויה אף להשפיע על הדרך בה אנו מגדירים את זמני היום והלילה לעניין הנחת תפילין. בדרך כלל, ליום וללילה גבולות מוגדרים, החלים בכל התורה כולה ללא הבדל. על פי רוב, אנו מציינים את הזריחה ואת עלות השחר כשתי נקודות ההתחלה של היום, וכנגדן את השקיעה ואת צאת הכוכבים כנקודות תחילת הלילה. עם זאת, הגדרות אלו אינן בהכרח תופסות לגבי איסור הנחת תפילין בלילה.

הגמרא (מנחות לו.) שואלת מהו הזמן המדויק בו יש להסיר את התפילין:

"ועד מתי מניחן? עד שתשקע החמה; רבי יעקב אומר: עד שתכלה רגל מן השוק; וחכמים אומרים: עד זמן שינה".

דעת תנא קמא היא המתבקשת: יש לחלוץ תפילין עם שקיעת החמה. אך דעת רבי יעקב ודעת חכמים מפתיעות. לו הלילה היה מוגדר כזמן שאין להניח בו תפילין מסיבות פורמליות, בודאי היה עלינו להסירן מיד בשקיעת החמה - הזמן הרגיל לתחילת הלילה. מהדעות הקובעות זמנים שונים מהשקיעה ומצאת הכוכבים עולה על כורחנו, טען הרב זצ"ל, שאיסור הנחת תפילין בלילה נובע מהצורך לשמור על קדושת הגוף ועל קדושת התפילין. לאור הבנה זו, דעת חכמים - המצריכה חליצת התפילין בזמן השינה (בין אם בזמן בו באופן כללי אנשים הולכים לישון, או בזמן בו המניח עצמו הולך לישון בפועל) - נראית ההגיונית ביותר.

נוכל לומר כי המחלוקת בין הדעות השונות ביחס לזמן חליצת תפילין קשורה לחקירה שהעלינו: אם איסור הנחת תפילין בלילה הוא איסור פורמלי, עלינו לדבוק בהגדרות המקובלות ללילה המצויות בידינו, והאיסור יתחיל בשקיעת החמה. אולם אם איסור הנחה בלילה נובע מחוסר היכולת לשמור על קדושת התפילין בלילה, נוכל לצמצם את האיסור רק לאותם חלקים של הלילה בהם חשש זה אכן קיים - או בזמן השינה, או בזמן בו כלתה רגל מן השוק, אנשים כבר אינם עוזבים את בתיהם והם מכינים את עצמם לשינה.

(יצוין, כי ישנה מחלוקת בין רש"י, תוספות וראשונים אחרים האם הגמרא עוסקת באיסור הנחת תפילין בלילה מן התורה, או שמא סוגיה זו עוסקת בתקנת חכמים המוסיפה הרחקה נוספת נגד הנחת תפילין בלילה.)

שאלה מקבילה עולה גם ביחס לזמן תחילת היום. הגמרא (לו.) מתירה למי שקם לפני עלות השחר ובכוונתו לצאת לדרך, להניח תפילין לפני השחר ולברך עליהם רק בזריחה:

"תנו רבנן, תפילין מאימתי מברך עליהן, משעת הנחתן; כיצד, היה משכים לצאת לדרך ומתיירא שמא יאבדו, מניחן, וכשיגיע זמנן ממשמש בהן ומברך עליהן".

בעל 'בית יוסף' מתקשה בגמרא זו: הרי גם אם הוא ממתין לעלות השחר כדי שיוכל לקיים את מצוות הנחת תפילין ולברך עליה, מכל מקום הוא עובר על איסור הנחת תפילין בלילה! בשל כך הוא מכריע, כי אם אנו מקבלים להלכה את הפסוק המלמד על פטור (ועל איסור) הנחת תפילין בלילה, אין לנהוג לפי גמרא זו.

אפשר שנוכל להשיב לקושיית הבית יוסף, אם נאמר כי הגדרות היום והלילה תלויות ביחסו של האדם כלפי השינה. כאמור, שורש האיסור להניח תפילין בלילה הוא חשש שמא האדם ישקע בשינה בעוד התפילין עליו, ולא יוכל לשמור על קדושתן. אך אם אדם קם מוקדם בבוקר על מנת לצאת לדרך, שוב אין זמן זה מוגדר מבחינתו כלילה - שהרי הוא אינו מתכנן לישון עוד! ממילא, מותר לו להניח תפילין למרות שלפי ההגדרות הטכניות עדיין חשוך בחוץ, מכיוון שבמקרה זה אין חשש שמא ישקע בשינה כשהוא עטור בתפילין.

למעשה, הרב זצ"ל העלה גישה שונה על מנת ליישב דין זה. למרות שבמקרה זה הנחת התפילין נעשתה בלילה, היות שעיקר כוונת ההנחה שלו היא כלפי היום (ולכן האדם מחכה לזריחה על מנת לברך, ואז הוא גם 'ממשמש בתפיליו' - מהדק את התפילין על ידו מחדש), הנחת התפילין שנעשתה טרם שחר נחשבת כהנחת תפילין של יום. האיסור הוא כלפי הנחה בלילה; כל הנחה שמטרתה לקיים את המצווה במשך היום, לא נאסרה.

יש להעיר, כי הגמרא במסכת קידושין (לד.) מגדירה תפילין כמצוות עשה שהזמן גרמה. לפי ההבנה שהעלינו, הלילה אינו פסול מצד עצמו להנחת תפילין, אלא הלילה פשוט גורם נסיבות בהן לא ניתן לקיים את המצווה. האם די בהגדרה מעין זאת על מנת להגדיר תפילין כמצווה שהזמן גרמה?

נקודות מתודיות שהועלו בשיעור:

1. כאשר למצווה אחת יש מספר ברכות, למצווה זו יש גם מספר היבטים.

2. כאשר משתמשים בהגדרות חדשות למושגים מקובלים, רוב הסיכויים כי יש להבין את ההלכה עצמה באופן שונה ומחודש. אם יום ולילה לגבי תפילין אינם מוגדרים באופן המקובל, נוכל להעלות סיבה אחרת לפטור מהנחת תפילין בלילה.

הערת סיום:

ישנן הלכות רבות נוספות המדגישות את ההיבט השני שבתפילין - עלייה למדרגה רוחנית גבוהה יותר בזמן ההנחה. הגמרא במסכת מנחות (לו.) דורשת כי אדם ימשמש בתפיליו מדי פעם בזמן שהן מונחות, על מנת שלא ישכח אותן. יתר על כן, הגמרא במסכת ברכות (מד:) מתארת מנהג לומר ברכה על חליצת התפילין. אם החליצה אינה רק הפסקת קיום המצווה, אלא חלק מקיומה - חליצת התפילין על מנת לשמור על קדושתן - נוכל להבין היטב את הצורך בברכה על החליצה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)