דילוג לתוכן העיקרי

בהעלותך | הנהגה קשובה לעם

הרב משה ליכטנשטיין
07.06.2017
קובץ טקסט

הסיפור המופיע בסוף פרשתנו, סיפור לשון-הרע של מרים ואהרן במשה, הוא סיפור קשה. ראשית, הסיפור קשה ברמה הפרשנית: במשה מוטחת ביקורת "עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח" (במדבר י"ב, א), אולם תוכנה המדויק של הביקורת אינו ברור, וכן לא ברור היחס בינה ובין הדברים הבאים לאחר מכן - גדלותו של משה המתוארת מיד במילים "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (שם, ג). אף היחס לאופי נבואתו הנזכרת בחילופי הדברים בין מרים ואהרן והקב"ה אינה ברורה: "וַיֹּאמְרוּ: הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה'? הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר! [...]וַיֵּרֶד ה'... וַיֹּאמֶר... פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ, וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת, וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט." (שם, ב-ח).

הסיפור אף קשה גם ברמה האישית-אנושית: מרים, המתוארת עד עכשיו כאחות שניצבה מרחוק כדי להשגיח על משה בקטנותו, האחות המלווה אותו בהנהגת בני ישראל במדבר, שמנהיגה את הנשים בתופים ובמחולות על ים-סוף בזמן שמשה מנהיג את האנשים בשירת-הודיה – הכיצד מערכת היחסים בינה ובין אחיה הצעיר מתנפצת בקול תרועה רמה? היאך נוצר המשבר הקשה הזה בין שני האחים? איך מרים הנביאה הופכת למי שהשכינה יורקת בפניה, ועליה להיכלם מפניה שבעה ימים (לפחות, לפי מדרש חז"ל) מחוץ למחנה?

כדי להבין את המניעים שהובילו לדרמה האנושית המתגלה בפרשתנו, עלינו לבחון את פעולותיה של מרים יותר לעומק, החל מהימים האפלים והחשוכים של גלות מצרים בספר שמות. לפי פשט הפסוקים, מרים מתייצבת להשגיח על אחיה הקטן ב'מסעו' ביאור:

"וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ." (שמות ב', ד)

ההתעניינות שלה ודאי לא נובעת מחטטנות וסקרנות גרידא; מרים מרגישה אחראית למשה, ובהמשך היא אף מוסרת את נפשה למענו:

"וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר... וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף... וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד... וַתֹּאמֶר: מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה! וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה: הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת, וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד?" (שם, ה-ז)

מרים שניגשת לבת פרעה, איננה יודעת את סוף הסיפור – היא לא יודעת כיצד תגיב בתו של המלך המשעבד. אין לה מושג אם בת פרעה באמת 'חומלת' על הילד, כפי שמעיד עליה הפסוק, או שהיא מזועזעת מהרעיון ש'מילדי העברים זה', מהתעוזה והחוצפה הבאות לידי ביטוי בניסיון להסתירו ולהציל את חייו. ואף על פי כן היא פונה אל בת פרעה, רק בשביל הסיכוי הקלוש שתוכל להציל את חייו של אחיה הצעיר, את חינוכו, את שיתופו והכנסתו לחיק משפחתו היהודית – כלומר, בשביל לשמור על זהותו הלאומית ועל הרוח שתנחה אותו בחייו.

מה גרם לה, למרים, להשליך כך את נפשה מנגד למען משה? חז"ל מוצאים את היסודות לכך במאורעות מוקדמים יותר, אשר גם בהם פעלה מרים בשאר רוח מעורר השראה:

"'וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי' (שם ב', א). להיכן הלך? אמר רב יהודה בר זבינא: שהלך בעצת בתו. תנא: עמרם גדול הדור היה, כיון שראה שגזר פרעה הרשע 'כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ', אמר: לשוא אנו עמלין!" (בבלי סוטה יב ע"א)

"עמלנו אלו הבנים" אנו אומרים בהגדה של פסח. המילה 'עמל' במקרא משמעותה השקעה חסר-תועלת. כשאיוב אומר "כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד" (איוב ה', ז) הוא אינו מתכוון לא לעמל תורה ולא לתורה ועבודה, אלא לחוסר-התוחלת שבחיי האדם (ויעיד על כך הפסוק הקודם, ואכמ"ל). כך גם המימרא של עמרם משקפת נקודה זו: לשוא אנו עמלין! מה הטעם להוליד בנים? אין עתיד, אין תקווה, אין תוחלת, ואין טעם להביא ילדים לעולם.

אנו מכירים את המציאות הזו מההיסטוריה הקרובה אלינו: תחת אימי השואה, כאשר אנשים נמצאים בשפל המדרגה מכל הבחינות, הדבר האחרון שאפשר לחשוב עליו הוא הבאת ילדים לעולם: בשביל מה להביא ילד? בשביל לסבול? מה הטעם להביא אותו לתקופה חשוכה ואפילה? כך אכן הסיק עמרם – לשוא אנו עמלין. על הראשונים אנו מצטערים, ואתה בא להוסיף עליהם?[1]

ממשיכה הגמרא ומתארת:

"עמד וגירש את אשתו, עמדו כולן וגירשו את נשותיהן. אמרה לו בתו: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה: שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות! פרעה לא גזר אלא בעוה"ז, ואתה בעוה"ז ולעוה"ב! פרעה הרשע ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק בודאי שגזירתך מתקיימת... עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן".

מרים מייצגת כאן גישה שונה, שאינה אומרת נואש. כן, גם בימים האפלים ביותר, יש תקווה. יש שוליים שאינם מוכנים לומר נואש, שיצעידו את העם קדימה, שאפשר לתלות בהם את התקווה. גם אם הדור הישן כבר חסר את הכוחות להתמודד עם המציאות העגומה – יקום דור חדש עם הכוחות הדרושים כדי להתמודד עימה. ומרים מצליחה לעודד את אביה, ולהוביל מהפך בגישה שלו ובהנהגתו את ישראל! "עמדו כולם והחזירו את נשותיהם"!

חז"ל מזהים את התנהלותה זו של מרים במקרים נוספים: את המילדות, בעלות העוצמות הרוחניות והמוכנות להקריב את נפשן ולהתנגד לגזירת פרעה למען עם ישראל, הם מזהים עם יוכבד ומרים:

"דתניא: שפרה – זו יוכבד, ולמה נקרא שמה שפרה? שמשפרת את הולד. דבר אחר: שפרה – שפרו ורבו ישראל בימיה. פועה – זו מרים, ולמה נקרא שמה פועה? שהיתה פועה ומוציאה את הולד. דבר אחר: פועה – שהיתה פועה ברוח הקודש, ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל." (שם, יא ע"ב)

מרים אינה מיילדת רק מכח תפקידה; יש לה חזון, יש לה שאר רוח. מרים לא נכנעת ולא מתייאשת – היא עומדת כנגד הסחף האדיר המאיים על עם ישראל כצור חלמיש.

כל זאת בניגוד למשה, שכנראה ירש יותר מהגנים של אבא שלו. בהגיע הקושי הראשון שהוא נאלץ להתמודד איתו – הוא בורח למדבר, למדין. גם לאחר מעמד הסנה, כאשר פרעה דוחה אותו ואת דבריו, ואף מקשה את העבודה על בני ישראל, מתייאש משה ופונה בטרוניה לה':

"לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה, לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי?! וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ!" (שמות ה', כב-כג)

הרמב"ן (על אתר) מביא מדברי המדרש-רבה, שלאחר מכן משה ברח למדין בפעם השנייה, לששה חודשים, ועתה משאיר שם את אשתו ובניו קודם חזרתו להמשך שליחותו. משה חסר את האמונה הבסיסית שיצליח במשימתו.

מרים, כנראה, עומדת גם כנגד ייאושו של משה, וכפי שהצליחה בזמנו להוביל את אביה לקראת שינוי-תפיסה, כך מלמדת היא גם אותו את היחס הנכון, את האמונה בגאולת ישראל ובהצלחתה.

כך בני ישראל יוצאים ממצרים בהנהגת משה. לאורך הדרך, היו משברים גם היו; אבל אלו הם משברים נסבלים, מובנים. עם עבדים שברח ממשעבדיו, ברור שיזדעק כשהללו רודפים אחריו ברכב ובפרשים, ואין מנוס אלא היישר לתוך הים. גם התלונות על האוכל והמים מובנות. משה מתנהל מול העם בתלונותיו בצורה מכילה ומבינה, מחבקת, מקבלת ואוהבת, ומגיב באורך-רוח ובסבלנות אין-קץ לבקשותיהם ודרישותיהם: מי שהוציא אותם ממצרים – צריך גם לספק את צרכיהם במדבר. מקובל!

לאחר בניית המשכן מתחיל משה לפתח ציפיות. הנה העם מתחיל בתנועה:

"וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי." (במדבר י', יא-יב)

משה כבר מדמיין את מסע הניצחון בכיבוש ארץ כנען, בניית המקדש בירושלים שלא ייחרב לעולם, השלמת החזון הנבואי הגדול של השראת שכינה בארץ ישראל ובעם ישראל ומשם לעולם כולו, הבאת כל הגוים תחת כנפי השכינה וההשגחה, והכל על מקומו יבוא בשלום:

"נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם... ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל." (שם, כט)

משה, כאמור, כבר מכין את מצעד הניצחון של הקב"ה על אויביו:

"וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. וּבְנֻחֹה יֹאמַר: שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל." (שם, לה-לו)

איזו התרגשות, איזו עוצמה, אילו ציפיות!

ואז – שבר גדול. פורענות, כלשון הגמרא בשבת (קטז ע"א). וכי למה בני ישראל מתלוננים עכשיו? בשביל כמה אבטיחים? בשביל בשר? "הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם, אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם" (שם י"א, כב). הם מתלוננים בשביל עצם התלונה.

התלונות הללו שוברות את משה: נמאס לו, אין לו כח ואין לו סיבה להמשיך:

"הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה, אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ, כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו?!" (שם, יב)

מה לי ולהם? אין לי את היכולת הדרושה 'לשאת' את העם הזה כמו תינוק, ואיני מתכוון להמשיך בכך:

"לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה, כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי! וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי – הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי!" (שם, יד-טו)

ה' אמנם נעתר למשה ומצמצם את סמכויותיו, אך לא נעסוק כרגע באותה פרשה. מכל מקום, הרושם שעשה המקרה לא הצטמצם, אלא להיפך: משה רבנו מיואש, ואי אפשר למחות את העובדה הזו באמצעות הסתרתה בסגנים ועוזרי-סגנים.

מרים שוב רואה את אחיה המיואש, ולפניה עולים ימי בריחתו של משה למדין. היא מבטאת זאת במילים "כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח" (שם י"ב, א). אכן, גם לה נמאס: נמאס לה מהאח שחושב שהפתרון לכל בעיה הוא 'הרגני נא הרוג', האח שרוצה רק להסיר ממנו את אחריותו ולהתרחק משם. לוּ רק הייתה היא המנהיגה, חושבת מרים לעצמה – כבר הייתה יודעת להוכיח את העם, להחזירם לדרך הישר. היא הייתה מוכיחה אותם על פניהם, משיבה להם מנה אחת אפיים, ואומרת להם כי קשה גזירתם יותר משל פרעה! שפרעה רצה להשאיר אותם עבדים במצרים – ואתם מבקשים למות במדבר. היא כבר הייתה מלמדת את כולם לקח, ומצליחה להוביל אותם בדרך הישר, בחזרה למסלול הישיר לארץ ישראל.

מבחינה זו מקבילה מרים לכלב בחטא המרגלים, היוצא כנגד הלוך-הרוח השולט במחנה ישראל, ובלי כחל ושרק זועק שהמלך הוא עירום, ו"עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ, כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ!" (שם י"ג, ל). ואכן, חז"ל בגמרא בסוטה שם 'משדכים', פשוטו כמשמעו, את מרים לכלב:

"'וְכָלֵב בֶּן חֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת עֲזוּבָה' (דברי הימים א ב', יח)... עזובה זו מרים, ולמה נקרא שמה עזובה? שהכל עזבוה מתחילתה. 'הוליד'? והלא מינסב הוה נסיב לה! א"ר יוחנן: כל הנושא אשה לשם שמים – מעלה עליו הכתוב כאילו ילדה." (בבלי סוטה יא ע"ב-יב ע"א)

לפי הפשט אין זה אותו כלב, עזובה אינה מרים, ומדובר בכלל בבת ולא באשה. אך לחז"ל היה חשוב לקשור בין השניים, כי באופן מהותי הם קשורים.

המדרש מלמדנו דבר נוסף: מרים היא עזובה. הכל עזבוה. היא לא משכילה להכיר בכך שפתרון במצב אחד לבעיות מסוג אחד, איננו בהכרח הפתרון היעיל למצב אחר ולבעיות מסוג אחר. כשם שדורותיהם שונים, ודעותיהם שונות – כך גם דרכי ההתמודדות עם המציאות שונות. לא כל מה שעבד עם עמרם במצרים יכול לעבוד עם בני ישראל במדבר. מרים לא מסוגלת לעכל את העובדה הפשוטה הזו, אותה מסוגל משה להבין, ולכן היא ננזפת. משה מבין שדרושה הנהגה חדשה מהדור הצעיר, הנהגה שמחוברת לעם וקשובה לבעיותיו, ומבקש לפזר סמכויות. מרים רוצה לצעוק ככלב בן יפונה בגרון ניחר מול עדה עוינת – "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" (במדבר י"ג, ל).

כלב אינו מנהיג את בני ישראל לאחר משה. מי שמנהיג את העם הוא יהושע, שהתנהלותו בחטא המרגלים הייתה שונה משל כלב, התנהלות קשובה יותר לעם. יהושע נמצא עם משה לאורך כל הדרך. הוא אמנם נער "לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל" (שמות ל"ג, יא) – אך זה מה שמאפשר לו ללמוד מרבו כיצד להתנהל בהנהגת עם ישראל, ולהיאסף מחוץ למחנה אל תוך המחנה ואל העם, על בעיותיו ומצוקותיו, כפי שעושה משה בסופו של דבר בקברות התאווה. לא ננתח כרגע את הדרמה עם אלדד ומידד, שטוענים שניתן להתנבא גם בתוך המחנה; אולם המסר העולה מהפרשה שם, אותו לומדים משה ויהושע, הוא שאל לה להנהגה להיות מנותקת מן העם.

~*~

הדברים נכונים גם לדורנו. עלינו להכיר בכך שהבעיות הקיימות כיום אינן הבעיות שהיו לפני דור או שניים, והפתרונות אינם אותם פתרונות. מי שרוצה באמת להשפיע על העם, ולא רק לצעוק בגרון ניחר, צריך בראש ובראשונה לפנות לזירת החינוך, רק דרכה ניתן באמת להשפיע ולהדריך את העם. לא מספיקה אידיאולוגיה נכונה, כאידיאולוגיה של מרים ושל כלב שודאי הייתה נכונה; דרושים גם כלים להפיץ אותה. דבר זה יכול להיעשות רק על ידי התחברות אל העם, והצמחת הכוחות הנכונים מתוכו לטובת פעילות רוחנית ומוסרית ראויה.

 

[1] ראה רש"י על שמות י"ח, ב.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)