ירמיהו | פרק כ"ט | הנבואה לגולי בבל

 

1. מבוא – גלות יכניה

בהמשך להתמודדות עם נביאי השקר בישראל בפרקים הקודמים, מתמודד ירמיהו בפרק כט עם נבואות השקר שהילכו בקרב גולי בבל בגלות יכניה. לשם הבנת הנבואה יש להקדים כמה דברי רקע אודותיה. אחרי מות יהויקים, מלך בנו יהויכין (או יכניה). מלכותו התקיימה רק למשך זמן של שלושה חדשים ועשרה ימים. כעבור זמן זה, ולאחר שנבוכדנצר עלה על ירושלים וצר עליה, נכנע יהויכין ופתח בפניו את שערי ירושלים (מל"ב כד):

(י) בָּעֵת הַהִיא עלה עָלוּ עַבְדֵי נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִָם וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר.

(יא) וַיָּבֹא נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַל הָעִיר וַעֲבָדָיו צָרִים עָלֶיהָ.

(יב) וַיֵּצֵא יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה עַל מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְאִמּוֹ וַעֲבָדָיו וְשָׂרָיו וְסָרִיסָיו וַיִּקַּח אֹתוֹ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת שְׁמֹנֶה לְמָלְכוֹ.

(יג) וַיּוֹצֵא מִשָּׁם אֶת כָּל אוֹצְרוֹת בֵּית ה' וְאוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ...

(יד) וְהִגְלָה אֶת כָּל יְרוּשָׁלִַם וְאֶת כָּל הַשָּׂרִים וְאֵת כָּל גִּבּוֹרֵי הַחַיִל עשרה עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים גּוֹלֶה וְכָל הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר לֹא נִשְׁאַר זוּלַת דַּלַּת עַם הָאָרֶץ.

(טו) וַיֶּגֶל אֶת יְהוֹיָכִין בָּבֶלָה וְאֶת אֵם הַמֶּלֶךְ וְאֶת נְשֵׁי הַמֶּלֶךְ וְאֶת סָרִיסָיו וְאֵת [אולי] אֵילֵי הָאָרֶץ הוֹלִיךְ גּוֹלָה מִירוּשָׁלִַם בָּבֶלָה.

(טז) וַיַּמְלֵךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת מַתַּנְיָה דֹדוֹ תַּחְתָּיו וַיַּסֵּב אֶת שְׁמוֹ צִדְקִיָּהוּ.

נבוכדנצר הגלה את יהויכין ומשפחתו לבבל. כמו כן, הוא הגלה את השרים ואת העוסקים בתעשיית הנשק – 'החרש והמסגר', על מנת להחליש את הכוח הצבאי והפוליטי ביהודה ולמנוע את האפשרות של מרד עתידי נגדו. נבוכדנצר לקח גם חלק מכלי המקדש כשלל. השבתם של כלים אלה, כפי שראינו בשיעורים קודמים, עמדה במרכזן של נבואות נביאי השקר.

בתקופת הביניים שבין גלות יכניה לגלות יהודה בימי צדקיהו, נוצר מצב מורכב, בו היו למעשה שני מרכזים יהודיים: האחד בבבל, בו שכנה האליטה הירושלמית לשעבר, והשני בירושלים, בו נותרה דלת הארץ. בשני המרכזים היה מלך - יהויכין בבבל, וצדקיהו בירושלים. מצב מורכב זה עורר את שאלת מעמדו של כל מרכז ואת שאלת היחסים ביניהם. ניתן לזהות כמה עמדות שצמחו באותה תקופה ביחס לשאלות אלה[1]. עמדה אחת תפסה את הגלות כדבר סופי, ואת הגולים כמי ש'רחקו מעל ה' '  והתנתקו מהעם. תפיסה זו עולה בדברי העם הנשאר בארץ על פי פרק יא' בספר יחזקאל [2]:

(טו) בֶּן אָדָם אַחֶיךָ אַחֶיךָ אַנְשֵׁי גְאֻלָּתֶךָ וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה אֲשֶׁר אָמְרוּ לָהֶם יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם רַחֲקוּ מֵעַל ה' לָנוּ הִיא נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה.

(טז) לָכֵן אֱמֹר כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' כִּי הִרְחַקְתִּים בַּגּוֹיִם וְכִי הֲפִיצוֹתִים בָּאֲרָצוֹת וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם.

התקדים המובהק המבסס את התפיסה הזו, הוא המצב שהתקיים לאחר גלות עשרת השבטים, אשר התנתקו לחלוטין מעל העם היושב בארץ.

תפיסה זו עולה גם בבבל, בקרב זקני ישראל הבאים ליחזקאל וסבורים שהברית בין ה' לישראל הופרה, וכעת יש להתערות בקרב העמים (יחזקאל כ, לב-לד).

               לעומתה ניצבת עמדה הפוכה, המובעת בעיקר בדברי נביאי השקר. עמדה זו  רואה את הגלות כאירוע זמני וחולף אשר עתיד להסתיים בזמן הקרוב, כפי שראינו למשל בדברי חנניה בן עזור המצהיר על סיומה 'בעוד שנתיים ימים...'. תפיסה זו מובעת גם בדברי נביאי השקר הבבליים, כפי שנראה בהמשך. הלך הרוח של הגולים הושפע ככל הנראה מעמדתם האופטימית של נביאי השקר, שניבאו על קיצה הקרוב של גלותם ועל השיבה לירושלים.

המכנה המשותף לשתי העמדות הללו הוא תפיסת הגלות כאירוע מוחלט וסופי, וכל מחלוקתם היא ביחס למציאות הנוכחית של גלות יכניה - האם יש לראותה כגלות או לא. לעומת שתי העמדות הללו, ירמיהו מציע אפשרות שלישית, שונה ומורכבת. ירמיהו טוען שהגלות היא אירוע משמעותי ולא חולף. זהו תהליך ארוך וממושך שיש להתכונן אליו. על כן, יש להשתקע ולהתבסס בגלות מחד, אך לדעת שתכליתה היא השיבה לארץ, בעוד שבעים שנה, מאידך. המסר המורכב הזה עומד במרכזה של נבואת ירמיהו בפרק כט.

 

      ב. הקדמה (א-ג) – 'דברי הספר'

(א) וְאֵלֶּה דִּבְרֵי הַסֵּפֶר אֲשֶׁר שָׁלַח יִרְמְיָה הַנָּבִיא מִירוּשָׁלִָם אֶל יֶתֶר זִקְנֵי הַגּוֹלָה וְאֶל הַכֹּהֲנִים וְאֶל הַנְּבִיאִים וְאֶל כָּל הָעָם אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מִירוּשָׁלִַם בַּבֶלָה.

(ב) אַחֲרֵי צֵאת יְכָנְיָה הַמֶּלֶךְ וְהַגְּבִירָה וְהַסָּרִיסִים שָׂרֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם וְהֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר מִירוּשָׁלִָם.

(ג) בְּיַד אֶלְעָשָׂה בֶן שָׁפָן וּגְמַרְיָה בֶּן חִלְקִיָּה אֲשֶׁר שָׁלַח צִדְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֶל נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בָּבֶלָה לֵאמֹר.

בחלקו הראשון של הפרק מוצג תוכן איגרת ירמיהו אל גולי בבל, אשר נועדה כאמור להתמודד עם נביאי השקר שניבאו לגולים. למעשה, הפרק כולו הוא תיעוד של התכתובות משני הצדדים. פרט מעניין העולה בפסוק ג הוא זהות השליחים: אלעשה וגמריהו נשלחו לפי האמור כאן בידי צדקיהו לנבוכדנצר, וירמיהו נעזר בהם כדי להעביר גם את איגרתו. אלעשה הוא ככל הנראה בנו של שפן הסופר, שבידו מסר חלקיהו הכהן הגדול את ספר התורה שנמצא במקדש בימי יאשיהו. בן אחר של שפן, אחיקם, הציל את ירמיהו מידי הכהנים שביקשו להמיתו כפי שלמדנו בפרק כו. כפי שנראה בשיעורים הבאים, ככל הנראה נמנו בני משפחת שפן על חוג נאמניו של ירמיהו. נכדו של שפן, מיכיהו, יעביר בפרק לו ידיעות על ספר נבואות אחר של ירמיהו, ועוד נעיין בדברים במקומם.

נמעני האגרת נזכרים גם בפסוק ד, בניסוח שונה מעט:

(ד) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל הַגּוֹלָה אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי מִירוּשָׁלִַם בָּבֶלָה.

בפסוק א, המשקף את המציאות ה'אובייקטיבית' נאמר 'אשר הגלה נבוכדנצר', אבל בפסוק ד המקדים את תוכן הנבואה, נאמר: 'אשר הגליתי' כדי ללמד את הגולים שגלותם איננה רק בשל מאורעות פוליטיים, ה' עצמו הוא שהגלה אותם. מכאן היסוד להמשך הנבואה – קבלת עול מלך בבל והתבססות בגלות.

 

       ג. ההנחיות לגולים

מכתבו של ירמיהו ליושבי הגולה פותח בסדרת הנחיות לגולי בבל, הנחלקת לשני חלקים. החלק הראשון כולל שלוש הנחיות (ה-ו):

בְּנוּ בָתִּים - וְשֵׁבוּ

וְנִטְעוּ גַנּוֹת - וְאִכְלוּ אֶת פִּרְיָן

קְחוּ נָשִׁים - וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת

וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת וּרְבוּ שָׁם וְאַל תִּמְעָטוּ.

ההנחיות בפסוקים ה-ו מקבילות לתיאורים המהופכים בפרשת הקללות בדברים כח' (ל-לב)I ולחוזרים מערכי מלחמה בדברים כ':

'מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ... וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ... וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ...'.

פעולות אלה, כך נראה, מוגדרות כפעולות היסוד של ההתבססות בארץ. בנבואתנו הן מופיעות 'במהופך' כביכול, ומתייחסות להתבססות בגלות. הנישואין והולדת הילדים מתוארים בפירוט יחסי המדגיש את ההתבססות לכמה דורות, אשר נועדה ללמד את הגולים כי גלותם איננה אפיזודה חולפת, והיא תארך שנים רבות, לכל הפחות עד הדור השלישי.

בפסוק ז מופיע ציווי מסוג אחר:

וְדִרְשׁוּ אֶת שְׁלוֹם הָעִיר אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם שָׁמָּה

וְהִתְפַּלְלוּ בַעֲדָהּ אֶל ה'

כִּי בִשְׁלוֹמָהּ יִהְיֶה לָכֶם שָׁלוֹם.

בציווי זה מוצג היבט נוסף, עמוק יותר, ביחס לגלות. ירמיהו מצווה את הגולים להתפלל בעד בבל ולדרוש בשלומה, או במילים אחרות: לפתח הזדהות עם המקום[3]. ירמיהו מדגיש אף את סיבת הציווי - הזיקה בין שלום העיר לשלומם של הגולים[4]. כאן, לראשונה בתולדות ישראל, מבטא ירמיהו את התפיסה אשר תלווה את היהודים המצויים בגלות במשך אלפי שנים. דברי ירמיהו מוצגים כניגוד למסר של נביאי השקר בבבל:

(ח) כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אַל יַשִּׁיאוּ לָכֶם נְבִיאֵיכֶם אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וְקֹסְמֵיכֶם וְאַל תִּשְׁמְעוּ אֶל חֲלֹמֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַחְלְמִים.

(ט) כִּי בְשֶׁקֶר הֵם נִבְּאִים לָכֶם בִּשְׁמִי לֹא שְׁלַחְתִּים נְאֻם ה'.

(י) כִּי כֹה אָמַר ה' כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה. (יא) כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת הַמַּחֲשָׁבֹת אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב עֲלֵיכֶם נְאֻם ה' מַחְשְׁבוֹת שָׁלוֹם וְלֹא לְרָעָה לָתֵת לָכֶם אַחֲרִית וְתִקְוָה.

המחלוקת בין ירמיהו לנביאי השקר אינה רק על אורך הגלות, זו מחלוקת מהותית על טיבה ותכליתה. לפי ירמיהו, הגלות היא תנאי הכרחי לגאולה. הגאולה חייבת לעבור את תהליך השיקום והתיקון הרוחני אשר אפשריים רק בגלות. נבואת הגאולה המיידית של נביאי השקר, לעומת זאת, מונעת מהגולים לנסות לשקם את חייהם, ולמעשה מבטלת את משמעות הגלות דווקא בשל ההתייחסות אליה כאל אפיזודה זמנית וחסרת משמעות. ירמיהו טוען שבסופו של דבר, מחשבות ה', כלומר תכניותיו ארוכות הטווח, הנן 'מחשבות שלום', שתכליתן לתת לעם אחרית ותקווה, אולם זו תגיע רק בתום תהליך ממושך של שבעים שנה, והיא כרוכה בתפילה לשלום העיר הבבלית.

פסוקים יב-טו מקבילים לציווי בפסוק ז:

(יב) וּקְרָאתֶם אֹתִי וַהֲלַכְתֶּם וְהִתְפַּלַּלְתֶּם אֵלָי וְשָׁמַעְתִּי אֲלֵיכֶם.

(יג) וּבִקַּשְׁתֶּם אֹתִי וּמְצָאתֶם כִּי תִדְרְשֻׁנִי בְּכָל לְבַבְכֶם.

(יד) וְנִמְצֵאתִי לָכֶם נְאֻם ה' וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּתְכֶם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הַגּוֹיִם וּמִכָּל הַמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּי אֶתְכֶם שָׁם נְאֻם ה'

וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם מִשָּׁם.

הפסוקים פותחים בתפילה, המייצגת את הקוטב השני – השמירה על הקשר עם הארץ. בנוסף לתפילה, מופיעה כאן גם ה'דרישה', אולם הפעם לא של העיר אלא של ה' – שישיבם אל ארצם! בפסוק ז המוקד היה הגלות: 'העיר אשר הגליתי אתכם שמה', ואילו כאן המוקד הוא ירושלים: 'המקום אשר הגליתי אתכם משם'. נראה כי התיאור שמופיע בפסוקים אלה דומה לתיאור הנבואי של המצב בגלות הקיים בדברים ד', (כז-לא). בשני המקרים, העם מגיע לעומק הגלות ודווקא משם שב אל ה'. התנאי לתיקון ולגאולה, כך מובן מן ההקבלה, כפול: קבלת העונש בהשלמה ובהבנה כי יש צורך בתהליך ארוך של תיקון, מחד ותפילה וגעגועים לארץ ישראל והתגלות ה', מאידך. רק לאחר תנאים אלה, תהיה אפשרות לחזור לארץ, לאחר שבעים שנה. 

דברי ירמיהו לגולי בבל הפכו במרוצת הדורות לאחד מיסודות תפיסת הקיום וההסתגלות היהודית בגולה. רבי דוד אבודרהם, שחי במאה הארבע עשרה בספרד, רואה בדברי ירמיהו את הבסיס לאמירת ברכה למלך בתפילה שהיתה נפוצה בקהילות ישראל[5]:

ואחר שמסיימין בקריאת התורה אומר שליח צבור קדיש עד לעילא... ונהגו לברך את המלך ולהתפלל לשם שיעזרהו ויאמצהו על אויביו שכן כתוב (ירמיה כט, ט) 'ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל ה' כי בשלומה יהיה לכם שלום'. ושלום העיר הוא שיתפלל לשם שינצח המלך את אויביו. ואמרינן בפרק קמא דעבודה זרה (ג ע"ב) אמר רב יהודה אמר שמואל מאי דכתיב (חבקוק א, ד) 'ותעשה אדם כדגי הים כרומש לא מושל בו' - מה דגים שבים כל הגדול מחבירו בולע את חבירו, אף בני אדם אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו. והיינו דתנן (אבות פ"ג מ"ד) רבי חנניא סגן הכהנים אומר הוי מתפלל בשלומה של מלכות וכו'.

אולם התמונה המורכבת שביקש ירמיהו לקבע בתודעת העם הגולה, לראשונה בהיסטוריה שלו, לא זכתה תמיד להצלחה. לעיתים היהודים השתקעו יתר על המידה בארצותיהם והדגישו את דרישת שלום הגלות, לעיתים התנגדו לארצם באופן מובהק והטיפו למרד. המסר המורכב של ירמיהו, כך נראה, היה קשה לקליטה בתודעת העם[6].

 

        ד. נבואת התאנים: בין גולי בבל ליושבי ירושלים

עידוד נוסף לגולי בבל מופיע בדברי ירמיהו בפסוקים טז-כ. בפסוקים אלה מנגיד ירמיהו בין גורל גולי בבל בגלות יהויכין לבין העם שנותר בירושלים: 

(טז) כִּי כֹה אָמַר ה' אֶל הַמֶּלֶךְ הַיּוֹשֵׁב אֶל כִּסֵּא דָוִד וְאֶל כָּל הָעָם הַיּוֹשֵׁב בָּעִיר הַזֹּאת אֲחֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָצְאוּ אִתְּכֶם בַּגּוֹלָה.

(יז) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת הִנְנִי מְשַׁלֵּחַ בָּם אֶת הַחֶרֶב אֶת הָרָעָב וְאֶת הַדָּבֶר וְנָתַתִּי אוֹתָם כַּתְּאֵנִים הַשֹּׁעָרִים אֲשֶׁר לֹא תֵאָכַלְנָה מֵרֹעַ.

(יח) וְרָדַפְתִּי אַחֲרֵיהֶם בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר וּנְתַתִּים לזועה לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ לְאָלָה וּלְשַׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה וּלְחֶרְפָּה בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם.

(יט) תַּחַת אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ אֶל דְּבָרַי נְאֻם ה' אֲשֶׁר שָׁלַחְתִּי אֲלֵיהֶם אֶת עֲבָדַי הַנְּבִאִים הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ וְלֹא שְׁמַעְתֶּם נְאֻם ה'.

(כ) וְאַתֶּם שִׁמְעוּ דְבַר ה' כָּל הַגּוֹלָה אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּי מִירוּשָׁלִַם בָּבֶלָה.

הנביא משווה את יושבי ירושלים לתאנים מקולקלות, ומתאר בפירוט את גורלם המר. כל זאת משום שלא שמעו לדברי הנביאים. מכאן המסקנה המתבקשת עבור גולי בבל – על מנת להימנע מגורל דומה, עליהם לשמוע לדברי ה'.

השוואה זו מתבססת על הנבואה לגולים בפרק כד. פתיחת פרק כד דומה לפתיחת פרק כט. תוכן הפרק דומה אף הוא, וכולל הקבלות מילוליות ותוכניות בולטות, בדגש על דימוי התאנים. מסתבר אפוא, שכפי שמצאנו בכמה מקומות בספר ירמיהו, הפסקה בפרק כט מהווה תמצית של הנבואה בפרק כד. נעיין בדברים (ירמיהו כד, א-י): 

 (א) הִרְאַנִי ה' וְהִנֵּה שְׁנֵי דּוּדָאֵי תְאֵנִים מוּעָדִים לִפְנֵי הֵיכַל ה' אַחֲרֵי הַגְלוֹת נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת יְכָנְיָהוּ בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת שָׂרֵי יְהוּדָה וְאֶת הֶחָרָשׁ וְאֶת הַמַּסְגֵּר מִירוּשָׁלִַם וַיְבִאֵם בָּבֶל.

(ב) הַדּוּד אֶחָד תְּאֵנִים טֹבוֹת מְאֹד כִּתְאֵנֵי הַבַּכֻּרוֹת וְהַדּוּד אֶחָד תְּאֵנִים רָעוֹת מְאֹד אֲשֶׁר לֹא תֵאָכַלְנָה מֵרֹעַ.

(ג) וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ וָאֹמַר תְּאֵנִים הַתְּאֵנִים הַטֹּבוֹת טֹבוֹת מְאֹד וְהָרָעוֹת רָעוֹת מְאֹד אֲשֶׁר לֹא תֵאָכַלְנָה מֵרֹעַ.

(ד) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר.

(ה) כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּתְּאֵנִים הַטֹּבוֹת הָאֵלֶּה כֵּן אַכִּיר אֶת גָּלוּת יְהוּדָה אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּי מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶרֶץ כַּשְׂדִּים לְטוֹבָה. (ו) וְשַׂמְתִּי עֵינִי עֲלֵיהֶם לְטוֹבָה וַהֲשִׁבֹתִים עַל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּבְנִיתִים וְלֹא אֶהֱרֹס וּנְטַעְתִּים וְלֹא אֶתּוֹשׁ.

(ז) וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב לָדַעַת אֹתִי כִּי אֲנִי ה' וְהָיוּ לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים כִּי יָשֻׁבוּ אֵלַי בְּכָל לִבָּם.

(ח) וְכַתְּאֵנִים הָרָעוֹת אֲשֶׁר לֹא תֵאָכַלְנָה מֵרֹעַ כִּי כֹה אָמַר ה' כֵּן אֶתֵּן אֶת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת שָׂרָיו וְאֵת שְׁאֵרִית יְרוּשָׁלִַם הַנִּשְׁאָרִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְהַיֹּשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.

(ט) וּנְתַתִּים [לזועה] לְזַעֲוָה לְרָעָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ לְחֶרְפָּה וּלְמָשָׁל לִשְׁנִינָה וְלִקְלָלָה בְּכָל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר אַדִּיחֵם שָׁם.

(י) וְשִׁלַּחְתִּי בָם אֶת הַחֶרֶב אֶת הָרָעָב וְאֶת הַדָּבֶר עַד תֻּמָּם מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם וְלַאֲבוֹתֵיהֶם.

המראה הנבואי בפרק כד מצטרף לשני המראות הנבואיים שראה ירמיהו בנבואת ההקדשה: מקל השקד והסיר הנפוח. בשלוש הנבואות פונה ה' אל ירמיהו בשאלה: 'מה אתה רואה ירמיהו?' ועל פי המתואר מדובר במראה מעולם הטבע המסמל את גורל העם. אולם, המראות בנבואת ההקדשה, לפי פשוטם, הם מראות פורענות, ואילו המראה בנבואת התאנים כולל פורענות ונחמה גם יחד. נראה שזו הסיבה שנבחרו התאנים, המאופיינות בזמן לקיטה שונה, ללמדנו שידע בעל התאנה לקטוף את תאנתו – גולי בבל, בזמן, קודם שהרקיבו, בניגוד לנותרים בארץ[7].

חשוב לשים לב להקבלה בין פסוק ו בנבואתנו -  

'ובניתים ולא אהרוס ונטעתים ולא אתוש'.  לנאמר בפרק א פסוק י:

'לנתוש ולנתוץ ולהאביד לבנות ולנטוע'.

הנקודה המודגשת בנבואה היא אפשרות התיקון הגנוזה בגולי בבל, אשר מהם יצמח העם מחדש. נבואה זו מנוגדת כמובן להלך הרוח שרווח בקרב הנותרים בארץ כפי שתואר לעיל בנבואת יחזקאל, שהרי הם האמינו כי אחיהם שגורשו מן הארץ 'רחקו מעל ה' ', וכי גורלם של אחיהם לא יפגע בהם. ירמיהו (יחד עם יחזקאל) נאבק בתפיסה זו, וטען שההפך הוא הנכון: דווקא הגולים, המדומים כאן לתאנים הטובות, הם אלה שישובו לארץ וירשו אותה, ואילו אלה שנותרו בארץ, המדומים לתאנים הרעות, יתמעטו ויכלו.

עיון נוסף בפרק כד מלמד שישנם כמה קווי דמיון בין המראה של התאנים בנבואת ירמיהו לחלומות פרעה אותם פותר יוסף:

1. בשני המראות מונגדים מאכלים טובים למאכלים רעים (שיבולים, פרות, תאנים)
2. המראה מתואר בפרק פעמיים – פעם אחת באופן אובייקטיבי ופעם שניה מנקודת מבטו של הרואה.
3. רוע מראהו של המאכל מודגש בביטוי דומה: 'וְהַדּוּד אֶחָד תְּאֵנִים רָעוֹת מְאֹד אֲשֶׁר לֹא-תֵאָכַלְנָה מֵרֹעַ' (ירמיהו כד, ב)

'דַּלּוֹת וְרָעוֹת תֹּאַר מְאֹד, וְרַקּוֹת בָּשָׂר לֹא-רָאִיתִי כָהֵנָּה בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם לָרֹעַ'. (בראשית מא, יט)

הקבלות אלה מצטרפות לסדרת ההקבלות בין יוסף לירמיהו הפזורות לאורך הספר. נדמה שהקבלה רחבה זו עשויה לסייע בפענוח ההקבלה בנבואת התאנים.

יוסף פותר את חלומו של פרעה ומגלה לו שעומדת לבוא פורענות גדולה על מצרים, בדמות שבע שנות רעב המסומלות בפרות ובשיבולים הדקות. חידושו של יוסף הוא שניתן להתמודד עם הגזרה באמצעות אגירת היבול משנות השבע, המסומלות בפרות ובשיבולים הטובות. כך מצליח יוסף, שנמכר לעבד למצרים, להציל את משפחתו בשנות הרעב ולכלכלם בגלות מצרים: 'כי למחיה שלחני אלהים לפניכם'.

באופן דומה ניצב גם ירמיהו, נביא החורבן והגלות, אל מול פורענות גדולה המתרגשת לבוא על העם. במראה זה מגלה ירמיהו שדווקא בעומק הפורענות מצויה נקודת אור בדמות התאנים הטובות (גלות יהויכין, אשר 'נקטפה' בשלב מוקדם קודם שהתקלקלה), כדי להוות את הבסיס להתחדשות העם אחרי החורבן. הקבלה זו נועדה, אפוא, לעודד את גולי בבל על ידי ההתייחסות אל הגלות הקדומה במצרים, בבחינת מעשה אבות סימן לבנים.  

 

        ה. התגובות לנבואת ירמיהו

בחלקו השני של הפרק מתמודד ירמיהו עם נביאים ספציפיים אשר פעלו בבבל, והוא מנבא להם אחרית מרה. הנבואה הראשונה מכוונת לשני נביאי שקר בשם אחאב בן קוליה וצדקיהו בן מעשיה:

(כא) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶל אַחְאָב בֶּן קוֹלָיָה וְאֶל צִדְקִיָּהוּ בֶן מַעֲשֵׂיָה הַנִּבְּאִים לָכֶם בִּשְׁמִי שָׁקֶר הִנְנִי נֹתֵן אֹתָם בְּיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וְהִכָּם לְעֵינֵיכֶם.

(כב) וְלֻקַּח מֵהֶם קְלָלָה לְכֹל גָּלוּת יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּבָבֶל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ ה' כְּצִדְקִיָּהוּ וּכְאֶחָב אֲשֶׁר קָלָם מֶלֶךְ בָּבֶל בָּאֵשׁ.

(כג) יַעַן אֲשֶׁר עָשׂוּ נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנַאֲפוּ אֶת נְשֵׁי רֵעֵיהֶם וַיְדַבְּרוּ דָבָר בִּשְׁמִי שֶׁקֶר אֲשֶׁר לוֹא צִוִּיתִם  וְאָנֹכִי הַיּוֹדֵעַ וָעֵד נְאֻם ה'.

ירמיהו מאשים את נביאי השקר אחאב וצדקיהו בהאשמה כפולה. הוא פותח בהאשמתם על שניבאו שקר, אולם בחתימה הוא מצרף האשמה נוספת, על שנאפו את נשי רעיהם. כפי שראינו בעיון בפרק כג, ישנו קשר הדוק בין שתי ההאשמות, בשתיהן מהווים הבוגדנות והשקר אורח חיים, והפער בין חייהם כנביאים לחייהם האישיים משולחי הרסן מלמד על טיב נבואתם. פרשנות מפתיעה מופיעה במדרש המתאר את מעשיהם[8]:

אחאב בן קוליה וצדקיה בן מעשיה נביאי שקר היו והיו מנאפים את נשי רעיהם... ומה היו עושים? היה אחד מהם הולך אל אישה ואומר לה ראיתי בנבואתי שיבוא חברי אלייך ואת תקיימי (=תלדי) נביא בישראל.

לפי המדרש לא זו בלבד שהם חטאו בניאוף, אלא הם עשו שימוש בכוחם ה'נבואי' ובמעמדם כנביאים בקרב העם כדי לממש את מאוייהם ולהפיל ברשתם נשים תמימות! על פי פשוטו של מקרא מדובר ככל הנראה בנביאים שהסיתו את העם למרוד בבבל כחלק מתפיסתם ביחס לזמניותה של הגלות, ולכן נענשו בידי מלך בבל[9].

בהמשך אנו למדים על התגובות להן 'זכתה' איגרתו של ירמיהו לבבל, דרך דברי שמעיהו הנחלמי:

(כד) וְאֶל שְׁמַעְיָהוּ הַנֶּחֱלָמִי תֹּאמַר לֵאמֹר.

(כה) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר  יַעַן אֲשֶׁר אַתָּה שָׁלַחְתָּ בְשִׁמְכָה סְפָרִים אֶל כָּל הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִַם וְאֶל צְפַנְיָה בֶן מַעֲשֵׂיָה הַכֹּהֵן וְאֶל כָּל הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר.

(כו) ה' נְתָנְךָ כֹהֵן תַּחַת יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן לִהְיוֹת פְּקִדִים בֵּית ה' לְכָל אִישׁ מְשֻׁגָּע וּמִתְנַבֵּא וְנָתַתָּה אֹתוֹ אֶל הַמַּהְפֶּכֶת וְאֶל הַצִּינֹק.

(כז) וְעַתָּה לָמָּה לֹא גָעַרְתָּ בְּיִרְמְיָהוּ הָעַנְּתֹתִי הַמִּתְנַבֵּא לָכֶם.

(כח) כִּי עַל כֵּן שָׁלַח אֵלֵינוּ בָּבֶל לֵאמֹר אֲרֻכָּה הִיא בְּנוּ בָתִּים וְשֵׁבוּ וְנִטְעוּ גַנּוֹת וְאִכְלוּ אֶת פְּרִיהֶן.

(כט) וַיִּקְרָא צְפַנְיָה הַכֹּהֵן אֶת הַסֵּפֶר הַזֶּה בְּאָזְנֵי יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא.

מדברים אלה מתברר שאיגרתו של ירמיהו לא התקבלה בשקט, אלא עוררה תגובות נזעמות בקרב המנהיגות של גולי בבל. הנביאים שקמו בבבל, בראשות שמעיה הנחלמי[10], יצאו כנגדו ושלחו איגרת נגדית לירושלים אשר תוקפת את ירמיהו. שמעיהו הנזעם תובע מצפניה, כבעל תפקיד רשמי, לכלוא את ירמיהו כדין כל 'איש משוגע ומתנבא'[11], ומכאן שראה את ירמיהו כנביא שקר[12].

דברי שמעיהו כאן מבטאים זעזוע עמוק. בעיני שמעיהו וחבריו, דברי ירמיהו על ההשתקעות בגלות נתפסים כבגידה בעם ובארץ. ראוי לעיין בציטוטו של שמעיהו מאיגרת ירמיהו:

'אֲרֻכָּה הִיא בְּנוּ בָתִּים וְשֵׁבוּ וְנִטְעוּ גַנּוֹת וְאִכְלוּ אֶת פְּרִיהֶן'.

הביטוי הראשון  'ארוכה היא',  לא נאמר בפירוש בדברי ירמיהו והוא מעין תמצית נבואתו בעיני שמעיהו. כמו כן, שמעיהו מצטט את ההנחיה הראשונה לגולים אודות ההיאחזות החקלאית. בולט לעין כי שמעיהו אינו מתייחס כלל למשמעותה ולתפקידה המתקן של הגלות בדברי ירמיהו, המהווה תנאי לגאולה ולשיבה לארץ. 

צפניה הכהן שאליו נשלחה האיגרת, תמך בירמיהו, וקרא אותה באזניו. בתגובה שלח ירמיהו איגרת נוספת לגולה, שעניינה גורלו של שמעיהו:

(ל) וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ לֵאמֹר.

(לא) שְׁלַח עַל כָּל הַגּוֹלָה לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' אֶל שְׁמַעְיָה הַנֶּחֱלָמִי יַעַן אֲשֶׁר נִבָּא לָכֶם שְׁמַעְיָה וַאֲנִי לֹא שְׁלַחְתִּיו וַיַּבְטַח אֶתְכֶם עַל שָׁקֶר.

(לב) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי פֹקֵד עַל שְׁמַעְיָה הַנֶּחֱלָמִי וְעַל זַרְעוֹ לֹא יִהְיֶה לוֹ אִישׁ יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ הָעָם הַזֶּה וְלֹא יִרְאֶה בַטּוֹב אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה לְעַמִּי נְאֻם ה' כִּי סָרָה דִבֶּר עַל ה'.

הפרק חותם בתגובתו של ירמיהו לדברי שמעיהו, שלא יזכה לראות – הוא וזרעו, בטוב שיבוא לישראל. ניסיונו של שמעיהו לנבא טוב במהרה על ישראל ועל גאולתם הקרובה, מביא למעשה לביטולה של הגאולה. מי שאינו מבין שהגלות היא תנאי לגאולה ויש לקבלה בהכנעה, יענש מידה כנגד מידה ולא יזכה לראות בטוב שעתיד ה' לעשות לעמו.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ו

עורך: נועם לב