הנאה מתרומה טמאה

הנאה מתרומה טמאה

הגמרא במסכת שבת (כה ע"א) פוסקת כי מצווה לשרוף תרומה טמאה. כוהנים אינם רשאים לאכול תרומה כזו, ואין הם רשאים לעשות בה כל שימוש אחר. אולם שלא כמו במקרים אחרים שבהם אנו מצווים על שרפת חפץ מסוים, משרפת התרומה מותר לכוהנים ליהנות; מותר להתחמם באש שרפת התרומה או לבשל עליה. בשיעור זה נעסוק בדין מיוחד זה.

במבט ראשון ניתן לומר כי דין זה הוא קולא - התחשבות מיוחדת של התורה בכוהנים, המאפשרת להם ליהנות מן התרומה הטמאה הנאה לא-משמעותית, כל עוד הנאה זו אינה מעכבת את שרפת התרומה. לפי הסבר זה אין הבדל מהותי בין תרומה לאיסורים אחרים; ישנו היתר מיוחד ליהנות ממנה בשעת שרפתה, אך פרט לכך היא נידונה כשאר איסורי הנאה. למעשה, המשנה במסכת תמורה (לג ע"ב) כוללת תרומה טמאה בין יתר האיסורים העומדים לשרפה.

אולם מן הגמרא במסכת שבת (כה ע"א) עולה תמונה שונה במקצת. הגמרא פותחת באמירה כי "כשם שמצוה לשרוף הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת". בהמשך לומדת הגמרא את ההיתר ליהנות מתרומה טמאה מן הפסוק "ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי". המילה "תרומותי" - לשון רבים - מתייחסת לשתי תרומות, והגמרא מסבירה כי הכוונה לתרומה טהורה ולתרומה טמאה, שגם משרפתה מותר ליהנות.

דברי הגמרא הללו מלמדים שאין להתייחס לתרומה טמאה כאל איסור הנאה רגיל העומד לשרפה, שיש לו איזו קולא מיוחדת המתירה ליהנות ממנו בשעת שרפתו. ההפך הוא הנכון: מצוותה של תרומה טמאה היא לשרפה תוך כדי הנאה משרפתה. ההשוואה בגמרא בין אכילת תרומה טהורה לבין שרפת תרומה טמאה הנה השוואה חדשנית למדיי - כשם שתרומה טהורה מיועדת בראש ובראשונה לאכילה, כך תרומה טמאה מיועדת להנאה משרפתה.

ניסוחו של הרמב"ם להלכה זו מעורר תשומת לב. הוא פותח את הלכות תרומות (ב', יד) בהצהרה כי "התרומה לכהן בין טהורה בין טמאה". בהמשך דבריו הוא מצטט את הגמרא במסכת שבת המשווה אכילת תרומה טהורה לשרפת תרומה טמאה, והוא מסיק כי בעוד שמתרומה טהורה ההנאה מופקת באמצעות אכילה, הרי שבתרומה טמאה "יהנו בשריפתה". נוסח הדברים מצביע בבירור עלה הקבלה שבין אכילת תרומה טהורה ובין שרפת תרומה טמאה. לכוהן יש אם כן זכות יסודית ליהנות מתרומה טמאה - אם אמנם בדרך מסוימת מאוד.

בפרק י"א הרמב"ם עורך שוב את ההקבלה שבין אכילת תרומה טהורה לבין שרפת תרומה טמאה. בהלכה א הרמב"ם מתאר את הציווי לאכול תרומה: "התרומה ניתנת לאכילה ולשתייה ולסיכה...". שאר הפרק עוסק בדרכים שבהן ניתן להשתמש בתרומה טהורה, אך בסוף הצהרתו הראשונית בתחילת הפרק אומר הרמב"ם "...ומדליק את הטמא, וזהו הנקרא שמן שריפה בכל מקום" - שוב הרמב"ם ממקם את דיני תרומה טמאה יחד עם דיני תרומה טהורה. גם מדברי הרמב"ם בפרק זה ניתן להסיק דברים דומים: אין להסתכל על תרומה טמאה כעל איסור הנאה עם קולא מיוחדת המתירה לכוהן ליהנות ממנו בשעת שרפתו. תרומה טמאה היא תרומה המותרת לשימוש הכוהן, אם כי בצורה מוגבלת ביותר של שימוש.

תוספות במסכת פסחים (מו) מצטטים מחלוקת הנוגעת לשאלה שהעלינו בעניין שרפת תרומה טמאה. הגמרא במסכת שבת (כד ע"ב) פוסקת כי אסור לאדם להדליק שמן שרפה ביום טוב (שמן של תרומה טמאה העומד לשרפה). תוספות שם שואלים מדוע הדלקה זו אסורה - הרי כל מלאכת אוכל נפש מותרת ביום טוב.

ר"י מיישב כי מעיקר הדין אכן מותר להדליק בשמן שרפה ביום טוב. איסור ההדלקה הוא רק גזרה, מחשש שאם נתיר הדלקה בשמן שרפה יבואו אנשים להדליק אותו ללא שום מטרה מלבד שרפתו - דבר האסור ביום טוב.

אולם ריב"א (שגם דבריו הובאו בתוספות שם) מציג דעה שונה ומעניינת במיוחד: עקרונית אסור לכוהן ליהנות משמן תרומה טמאה. לכן אין לשרוף שמן כזה ביום טוב, שהרי הוא אסור בהנאה. אלא שלמעשה התורה התירה לכוהן ליהנות משרפת התרומה הנאה שולית - שהותרה רק בדוחק - בשעת שרפתה. אך מכיוון שעקרונית שמן זה אסור בהנאה, אין להדליק בו ביום טוב.

ניתן לתלות את המחלוקת בין שתי דעות אלו בשאלה האם תרומה טמאה היא אסורה באופן עקרוני - ועל כן עליה להישרף, אלא שהתורה התירה לכוהן היתר מיוחד ליהנות ממנה בשעת שרפתה - או שמא תרומה טמאה מותרת עקרונית בשימוש ובהנאה - כל עוד הנאה זו מופקת ממנה בשעת שרפתה.

ישנה מחלוקת נוספת הקשורה למשנה במסכת סוכה (לד ע"א) הנוגעת לשאלה שהעלינו. המשנה פוסקת כי אין יוצאים ידי חובה בנטילת אתרוג של תרומה טמאה. רמב"ן ותוספות חלוקים בשאלת הגורם לפסול אתרוג זה.

תוספות מתקשים בשאלה מדוע המשנה אוסרת אתרוג זה למצווה, שהרי הוא מותר לכוהנים בהנאה. לכן הם מסיקים כי סיבת פסול האתרוג נעוצה בכך שהוא אסור באכילה. מכל מקום, הם מסרבים להגדיר תרומה טמאה כאיסור הנאה, שהרי מותר ליהנות משרפתו של אתרוג זה.

הרמב"ן (במלחמות ה' בתחילת פרק ג') לעומתם טוען כי אתרוג של תרומה טמאה הוא ככל אתרוג מאיסורי הנאה, שאסור בשימוש (אנו מתייחסים לאתרוג זה כאילו הוא שרוף - ראה סוכה לא ע"ב). נראה שהוא ראה בתרומה טמאה חפצא של איסור העומד לשרפה, שיש היתר מיוחד ליהנות ממנו בשעת שרפתו.

סיכום:

הצגנו שתי הבנות שונות בנוגע להנאה מתרומה טמאה. אנו יכולים להגדיר תרומה טמאה כחפץ האסור עקרונית, אלא שהתורה התירה הנאה ממנו בשעת שרפתו. לחלופין נוכל לומר כי תרומה טמאה מותרת, אך רק בדרך אחת - בשרפה. הראינו כי ייתכן ששתי מחלוקות ראשונים סובבות סביב שאלה זו. ניתן אפילו לטעון כי מקור ההתלבטות הוא ברושם הסותר המתקבל משתי גמרות שונות. המשנה בתמורה מורה על כך שתרומה היא ככל איסורי הנאה המוכרים, בעוד שהגמרא במסכת שבת מתייחסת לתרומה טמאה כאל דבר המותר מיסודו. טיפלנו גם בצורה שבה סיווג הרמב"ם דין זה של שרפת תרומה טמאה.

שאלה מעניינת מתעוררת בעניין היתר שרפת תרומה טמאה כשאין מופקת מכך כל הנאה. הכוהן מצווה ליהנות מתרומה טהורה, ואסור לו סתם לשרוף אותה או להשמידה. מה הדין בעניין זה לגבי תרומה טמאה?

אם נאמר כי היא אסורה באכילה וחייבת בשרפה, אלא שהתורה התירה הנאה משרפתה, ייתכן כי אין חובה ליהנות ממנה בשעת השרפה. לעומת זאת, אם נאמר כי תרומה טמאה שווה לתרומה טהורה, יש מקום לומר כי אין לשרוף תרומה טמאה בלא הנאה. יש להשתמש בה כראוי, ואין לשרוף אותה סתם כך. הפני יהושע במסכת שבת (כג ע"ב) עוסק במקרה שבו לא השתמשו בתרומה טמאה כדין (לא הפיקו ממנה את מרב ההנאה האפשרית).

נקודות מתודיות:

1. לעתים קרובות נמצא כי גמרות שונות מציעות צורות שונות של הסתכלות על הלכה מסוימת. במקרה שלנו, הבחנו בשוני מסוים בין המשנה במסכת תמורה לבין הגמרא במסכת שבת. בסופו של דבר הבדלים אלו יבואו לידי ביטוי בדברי הראשונים והאחרונים.

2. ניסוח ההלכה ומבנה הפרק של המשנה תורה הכרחיים להבנת דעתו של הרמב"ם לגבי הלכה מסוימת. אמנם מובן כי לפעמים יש להתייחס להוכחות כאלו בחשדנות מה, שלא כמו להוכחות אחרות.