דילוג לתוכן העיקרי

הנאה בלימוד תורה

קובץ טקסט

*

א. הנאה במצוות תלמוד תורה

ידועים דבריו של בעל האגלי-טל בהקדמתו לספרו:

"שמעתי קצת בני אדם טועין מדרך השכל בענין לימוד תורתנו הקדושה, ואמרו כי הלומד ומחדש חדושים ושמח ומתענג בלימודו, אין זה לימוד התורה כל כך לשמה כמו אם היה לומד בפשיטות, שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצוה. אבל הלומד ומתענג בלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו. ובאמת זה טעות מפורסם. ואדרבא, כי זה היא עיקר מצות לימוד התורה - להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעין בדמו. ומאחר שנהנה מדברי תורה הוא נעשה דבוק לתורה....

ומודינא דהלומד לא לשם מצות הלימוד, רק מחמת שיש לו תענוג בלימודו, הרי זה נקרא לימוד שלא לשמה, כהא דאוכל מצה שלא לשם מצוה רק לשם תענוג אכילה, ובהא אמרו 'לעולם יעסוק אדם כו' שלא לשמה שמתוך כו' '. אבל הלומד לשם מצוה ומתענג בלימודו הרי זה לימוד לשמה, וכולו קודש, כי גם התענוג מצוה".

האגלי-טל קובע באופן ברור שכל משמעותו של לימוד תורה היא במסגרת מצוות תלמוד תורה, אלא שלדעתו מצווה זו מעורה באופן מהותי בתענוג הנובע מקיומה, אשר מסייע לדביקות בתורה. נראה שניתן לבסס טענה זו אף ברמה ההלכתית, בעזרת שתי סוגיות בש"ס.

1. 'מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך'.

שנינו בביצה:

"בית שמאי אומרים: אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרשות הרבים, ובית הלל מתירין" (יב ע"א)

בית הלל מתירים להוציא את הפריטים המוזכרים לרשות הרבים ביום טוב, ויסוד היתרם, על פי הסבר הגמרא, הוא שמתוך שהותרה מלאכת יום טוב לצורך אוכל נפש, הותרה נמי שלא לצורך.

מהם גבולות ההיתר לשיטת בית הלל? רבנו חננאל על אתר טוען שדווקא צרכי מצווה הם שהותרו. אולם, ראשונים רבים חלקו עליו וטענו שצרכי האדם ביום טוב הם שהותרו. ויש להקשות לשיטות אלו, מדוע צרכי המצווה, הנזכרים במשנה, נחשבים לצרכו של האדם - הלא מצוות לאו ליהנות ניתנו? וכבר הקשה כן בחידושי בן הרמב"ן במקום (ד"ה מתני'), ותירוצו באשר לספר תורה נוגע באופן ישיר לענייננו:

"שנראה דספר תורה לאו משום חובה המוטלת עליו הוא, אלא משום דדבר הוא השוה לכל נפש קריאת הספר תורה, שדרכן של בני אדם לקרות בספר, והנאה יש להם, וצורך היום הוא".

2. מודר הנאה.

המשנה בנדרים (מח ע"א) עוסקת בשני אנשים שנדרו שלא ליהנות זה מזה, וקובעת שאסור להם להשתמש זה בספריו של זה. הראשונים התקשו בהבנת קביעה זו, שהרי מצוות לאו ליהנות ניתנו (כדברי רבא [ראש השנה כח ע"א], שהמודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה), והבית יוסף (סימן רכד) אף מביא ראשונים שהשמיטו את המילה "ספרים" מן המשנה. ואולם, רבנו אברהם מן ההר (ד"ה ספרים), בפירושו לסוגיה, מסביר היטב את דברי המשנה כפי שהיא לפנינו:

"דלא שייך טעמא ד'מצוות לאו ליהנות' אלא במצוה שהיא תלויה במעשה, שכשאדם עושה אותה אינו מתכוין לדבר הנאה, שאינו עושה אותה להנאת גופו, אלא לעשות מה שנצטוה מאת השם, כמו שפירשנו באלו מותרין. אבל מצות לימוד, שהוא ענין ציור הלב וידיעת האמת, עיקר הציווי הוא כדי לצייר האמת ולהתענג וליהנות במדע לשמח לבבו ושכלו, כדכתיב 'פקודי ה' ישרים משמחי לב'. ומשום הכי אבל אסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, מפני שהם משמחים לבו על כרחו[1]. הילכך לא שייך למימר במצות תלמוד דלא ניתן ליהנות, שעיקר מצותו היא ההנאה והתענוג במה שמשיג ומבין בלימודו. הילכך כשהדירו זה את זה, או הדיר זה את זה, אסור לקרות בספר האוסר, שהרי על כרחו מגיעה לו הנאה מממונו".

אם כן, הן בן הרמב"ן והן רבנו אברהם מן ההר קובעים באופן ברור כי מצוות תלמוד תורה ליהנות ניתנה, ומלבד העובדה שבעל כרחו מגיע האדם לתענוג בעת הלימוד, זהו אף אופי הקיום הרצוי של המצוה.

הנאה מלימוד תורה שאינו בגדר מצוה

בהמשך דבריו של רבנו אברהם מן ההר, הוא מביא תירוץ נוסף לכך שמודר הנאה אסור בקריאה בספר תורה:

"ואיכא מאן דמתרץ, דאי בעי פטר נפשיה בקריאת שמע שחרית וערבית".

הסבר זה שונה בתכלית מזה הקודם. לפי שיטה זו, הכלל שמצוות לאו ליהנות ניתנו תקף באשר למצות תלמוד תורה בדיוק כמו באשר לכל מצוה אחרת[2], אלא שישנה הנאה מתלמוד תורה שאינה קשורה כלל במצוות תלמוד תורה. הנאה זו נובעת מעצם עיסוקו של האדם ברצון האלוקי, ומדביקותו בחכמתו יתברך, וכפי שהאריכו להסביר בעל התניא ובעל נפש החיים. כמובן, פעמים שהנאה זו אינה מוחשית, וכבר הדגיש בעל נפש החיים את אי-הכרחיותה של חוויית הדביקות, אך היא עדיין מהווה יסוד מרכזי.

המקור שאליו מתייחס רבנו אברהם מן ההר מופיע בגמרא במנחות:

"אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים מצות 'לא ימוש (את) ספר התורה הזה מפיך'. אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי: אפילו לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית קיים 'לא ימוש', ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ. ורבא אמר: מצוה לאומרו בפני עמי הארץ".   (צט ע"ב)

ובניסוח שונה מעט בדברי המדרש:

"אמר ר' אליעזר: ומה אני מקיים 'ובתורתו יהגה יומם ולילה'? אמר ליה ר' יהושע: זו קריאת שמע, שאם אדם קורא אותה שחרית וערבית מעלה עליו הקב"ה כאילו יגע בתורה יומם ולילה. בר קפרא אמר: כל מי שהוא קורא שני פרקים שחרית ושני פרקים ערבית קיים 'ובתורתו יהגה יומם ולילה'".

             (מדרש תהילים [בובר], מזמור א, אות יז)

הר"ן (נדרים ח ע"א ד"ה הא) התקשה לקבל דברים אלו כפשוטם, וטען שוודאי שקיימת מצווה דאורייתא ללמוד כל היום כולו, אלא שמצווה זו אינה מפורשת בכתובים. אולם, מרבית הראשונים (עיין למשל במיוחס לרש"י, בתוספות, ובפירוש הרא"ש שם) פירשו את הדברים כמשמעם: ניתן לצאת ידי חובת מצוות תלמוד תורה בקריאת שמע שחרית וערבית. וכך פסק הרמ"א בריש הלכות תלמוד תורה (יורה-דעה, סימן רמו סעיף א):

"ובשעת הדחק, אפילו לא קרא רק קריאת שמע שחרית וערבית, 'לא ימישו מפיך' קרינן ביה".

נראה שבעקבות דברים אלו יש להעלות כיוון שונה מזה של בעל האגלי-טל: לא ניתן לצמצם את משמעות לימוד דבר ה' לתוך מסגרת פורמלית של מצווה, גם אם זו מצווה שליהנות ניתנה. אמנם, ישנה מצווה חשובה מאוד של לימוד תורה, אך ניתן לצאת ידי חובת אותה מצווה בהשקעה מועטה ביותר, ומשמעות הלימוד חורגת הרבה מעבר לכך. על כן, יש מקום ללימוד שאינו מיועד לקיום מצוות תלמוד תורה בלבד, כל עוד מטרתו היא התקרבות לקב"ה[3].

 


* מאמר זה פורסם בגליון 857 של 'דף קשר' - עלון לתלמידי ישיבת הר עציון.

[1] הט"ז ביורה-דעה (סימן רכא, סקמ"ג) בנה על יסוד זה לחוד. כלומר, מצוות לימוד תורה לאו ליהנות ניתנה, אלא שיש לה תופעת לוואי הכרחית של הנאה. וזה לשון הט"ז: "המודר עצמו לא יתקע, דפעמים שאדם נהנה במה שהוא תוקע... ולפי זה ודאי לא קשה מידי מההיא דסעיף יא, שאסור ללמוד בספר הנאסר עליו, בלאו האי סברה שכתבתי שם, אלא מטעם דהכא, דודאי התורה משמחת לב, שהרי אסור ללמוד בימי אבלו, א"כ לא דמיא האי מצוה לשאר מצות דאמרינן 'לאו ליהנות ניתנו', אלא בזה נמשך הנאה לאדם". דבריו מסתמכים על ההנחה השנויה במחלוקת (עיין שו"ת אבני מילואים, סימן כא), שהכלל שמצוות לאו ליהנות ניתנו אינו מתייחס להנאות שבאות בדרך אגב מקיום המצוה.

[2] וכך בדרך כלל הכריעו הפוסקים. המגן אברהם (סי' רכ"ג סק"ה) פוסק שאין לברך שהחיינו על קניית ספרי קודש חדשים משום שמצוות לאו ליהנות ניתנו, וקצות החושן (סי' ע"ב סקל"ד) פוסק מהאי טעמא ששואל ספרים אינו חייב בחיובי שואל, בדומה לשואל חפץ להיראות בו (בבא מציעא צו ע"א). ועיין עוד בנתיבות המשפט (שם סקי"ז) שחלק על דברי הקצות, אך רק בעקבות הט"ז הנ"ל, וראה במשובב נתיבות (שם), שהשיב על דבריו.

[3] כמובן, ההשלכה המיידית היא לעניין הגדול שיש בלימוד תורה לנשים, אשר אמנם אינן חייבות במצוות תלמוד תורה, אך כפי שהביא הגרי"ז בהלכות תלמוד תורה בשם אביו הגר"ח, אינן מופקעות מהחפצא של תורה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)