פסחים | דף ד | שוכר ומשכיר - בדיקת חמץ של בית מושכר

בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק: המשכיר בית לחבירו בארבעה עשר - על מי לבדוק? על המשכיר לבדוק - דחמירא דידיה הוא, או דלמא על השוכר לבדוק - דאיסורא ברשותיה קאי?

תא שמע: המשכיר בית לחברו - על השוכר לעשות לו מזוזה! התם הא אמר רב משרשיא: מזוזה - חובת הדר היא. הכא מאי?

אמר להו רב נחמן בר יצחק:  תנינא: המשכיר בית לחברו, אם עד שלא מסר לו מפתחות חל ארבעה עשר - על המשכיר לבדוק, ואם משמסר לו מפתחות חל ארבעה עשר - על השוכר לבדוק                                       (ד.).

בפשטות עולה מכאן שיום ארבעה עשר הוא המחייב בבדיקת חמץ, ועל כן חלה חובה זו על מי שאחראי על הדירה (כלומר: מי שבידיו המפתחות) באותו זמן.

א. במה תלויה השאלה מי צריך לבדוק

כזכור (משיעור 1), ראשונים נחלקו מה טעמה של בדיקת חמץ בכלל: רש"י טוען שבדיקת חמץ קשורה לאיסורי בל ייראה ובל יימצא (להלן ב"י) ונועדה למנוע את האדם מלעבור עליהם, ואילו תוספות מבינים שחיוב הבדיקה רלוונטי גם כאשר בעל החמץ ביטל את חמצו ואין חשש שיעבור על איסורים אלה, והבדיקה נועדה לוודא שלא יישאר חמץ בבית - מחשש שמישהו ימצא את החמץ במהלך הפסח ובטעות יאכל אותו.

סוגייתנו קשה הן לשיטת רש"י הן לשיטת תוספות.

לפי שיטת רש"י, שהבדיקה קשורה לאיסורי ב"י, צריך לכאורה להטיל את הבדיקה על המשכיר - "דחמירא דידיה הוא", והוא שיעבור על איסורים אלה אם יישאר החמץ בדירה; מדוע, אם כן, מתלבטת הגמרא מי צריך לבדוק? יתר על כן: מדוע היא מטילה את החיוב על השוכר אם קיבל את המפתחות קודם ארבעה עשר?

בעיות הפוכות מתעוררות לשיטת תוספות, שהבדיקה היא מחשש 'דילמא אתי למיכל': הלוא השוכר הוא שחשוף לחשש זה, ואם כן מה פשר התלבטותה של הגמרא, ומה פשר הכרעתה כי אם חל ארבעה עשר קודם מסירת המפתחות צריך המשכיר לבדוק?

רבנו פרץ בתוספותיו (ד"ה על המשכיר) סבור בתחילת דבריו שהחובה לבדוק מוטלת על מי שעלול להתחייב בב"י. אלא שהנחה זו מציבה בפניו את הקושי שעליו עמדנו זה עתה:

ואם תאמר: מאי קמיבעיא ליה? פשיטא דעל המשכיר לבדוק - דאם לא כן יהא עובר בבל יראה ובבל ימצא, כיוון שהוא שלו.

אם אכן חיוב הבדיקה מוטל על מי שיתחייב בב"י - פשיטא שהמשכיר הוא שחייב לבדוק, שהרי החמץ שלו הוא, והוא שיתחייב עליו! על כן מפרש רבנו פרץ שמדובר במקרה שהמשכיר ביטל את החמץ, ואם כן אין כאן איסור ב"י והאיבעיא אינה אלא:

לעניין חיוב בדיקה, משום דילמא אתי למיכל מיניה... וקא מיבעיא ליה הכי: מי אמרינן כיוון דחל חיוב בדיקה על המשכיר שעה אחת - תו לא פקע, או דילמא כיוון ששכרה, פקע מיניה חיוב וחל על השוכר, דכשם שהבית בא ליד השוכר כך בא החיוב ליד השוכר.

כיוון שהמשכיר ביטל את החמץ, אין עוד חשש לאיסור ב"י, והבדיקה לא באה אלא למנוע את האפשרות שמישהו ימצא חמץ בדירה במהלך החג ויאכלנו. חיוב הבדיקה במקרה זה מוטל אפוא מבחינה עקרונית על השוכר, שהרי הוא זה שישהה בדירה בפסח, והאפשרות לחייב את המשכיר עולה רק מסיבה צדדית: שחיוב הבדיקה כבר חל עליו, ואפשר ש"תו לא פקע".[1]

ההווה אמינא והמסקנה של רבנו פרץ משקפות בבירור את מחלוקת רש"י ותוספות: ההווה אמינא היא שחיוב הבדיקה קשור לאיסור ב"י - כשיטת רש"י, ואילו המסקנה היא כשיטת תוספות - שחיוב הבדיקה נובע מהחשש דילמא אתי למיכל. ואכן, תוספות מנמקים את האפשרות לחייב בבדיקה את המשכיר בדומה לרבנו פרץ: "דחמירא דידיה הוא, וחל עליו חיוב בדיקה שעה אחת קודם שהשכירה". מסתבר אפוא לבאר את דברי תוספות כרבנו פרץ: עקרונית צריך השוכר לבדוק - בהתאם לשיטתם שטעם הבדיקה הוא דילמא אתי למיכל - והאפשרות לחייב את המשכיר עולה רק בגלל סיבה צדדית, שהחיוב כבר חל עליו ואפשר ששוב אין הוא פוקע.

שני השיקולים השונים שראינו בהווה אמינא ובמסקנה של רבנו פרץ, ייתכן שהם בעצם שני צדדי ההתלבטות של הגמרא עצמה: אם חיוב הבדיקה נובע מאיסור ב"י - הרי הוא מוטל על המשכיר, "דחמירא דידיה הוא" (וכדברי רבנו פרץ "דאם לא כן, יהא עובר בבל יראה ובבל ימצא, כיוון שהוא שלו"); אך אם הוא נובע מהחשש שמא יבוא לאכול את החמץ, יש להטילו על השוכר, "דאיסורא ברשותיה קאי". וכך אכן הסבירו את האיבעיא הרש"ש (ד. ד"ה רש"י), קובץ שיעורים (סימן ז) ושפת אמת.

שיטת רש"י

כאמור, מסקנת הגמרא - שחיוב הבדיקה מוטל על השוכר (אם המפתחות נמסרו לו קודם ארבעה עשר) - קשה לשיטת רש"י, שחיוב הבדיקה קשור לאיסורי ב"י וב"י. להלן ננסה להציע כמה תירוצים לקושי זה.

א. אפשרות אחת לתירוץ עולה מדברי רש"י עצמו בד"ה חובת הדר,[2] שם הוא כותב כרבנו פרץ - שסוגייתנו עוסקת במקרה שהמשכיר ביטל את החמץ - ואם כן אין כאן בית מיחוש מצד ב"י וב"י, וחובת הבדיקה היא מדרבנן בלבד (אבל בלא ביטול ילך רש"י לשיטתו ויטיל את חיוב הבדיקה על המשכיר - שהוא שעובר בב"י).

דא עקא, שתירוץ זה עולה יפה רק לפי הדעות הסוברות כי רש"י מודה שלאחר ביטול חיוב הבדיקה הוא מדרבנן בלבד (למשל הסברו של הר"ן כי דברי רש"י אמורים דווקא ביחס לדין המשנה - קודם שנתקן ביטול; ראה שיעור מס' 1), אך לא לפי מי שסובר כי לדעת רש"י חשש ב"י וב"י קיים אפילו לאחר ביטול (למשל: שחוששים שמא לא ביטל יפה [הסבר שאף הוא עולה בר"ן]).

ב. עד כה הנחנו כי רש"י מסכים עם הנחת רבנו פרץ, שהשוכר אינו עובר על הימצאות חמצו של המשכיר ברשותו.[3]

ברם, ייתכן שרש"י סובר אחרת. הגמרא בדף ה: אומרת: "שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה", ומבאר רש"י (ד"ה לפי שנאמר) "של אחרים - כגון נכרי". מדברי רש"י אלה מדייק הגר"א שפטור "של אחרים" מתייחס, לדעת רש"י, רק לחמץ של נכרי הנמצא ברשות ישראל, אבל מי שנמצא ברשותו חמץ של ישראל - ובנידון דידן השוכר - הוא זה שעובר עליו.[4]

לפי זה, מסקנת הסוגיה תואמת את שיטת רש"י: הבדיקה אכן נתקנה משום ב"י, ועל כן היא מוטלת על השוכר - כיוון שהוא זה שעובר.

ג. מדברי רש"י בדף ה: ניתן אמנם לדייק כפי שדייק הגר"א - שאיסור ב"י חל גם על חמץ של ישראל הנמצא ברשות ישראל אחר - אך עדיין אין זאת אומרת שבעל החמץ איננו עובר אף הוא: ייתכן בהחלט שאיסור ב"י חל הן על מי שיש בבעלותו חמץ (אף על פי שהחמץ איננו מצוי ברשותו) והן על מי שיש ברשותו חמץ (אף על פי שחמץ זה איננו שלו); במילים אחרות: ייתכן שבנידון דידן עוברים, לדעת רש"י, השוכר והמשכיר גם יחד.[5] אם כנים דברינו, נוכל עתה להציע תירוץ נוסף לקושיה על רש"י: השאלה מי עובר בב"י כלל אינה רלוונטית ביחס לחובת הבדיקה - שהרי השוכר והמשכיר שניהם חייבים - אלא הגמרא דנה מי נחשב יותר אחראי לכך שלא יהיה חמץ בדירה ושאיש לא ייכשל באכילתו.

ההשוואה למזוזה

עד כה בחנו את איבעיית הגמרא - על מי מוטלת החובה לבדוק - לאור שיקולים הנובעים מהלכות פסח כשלעצמן. להלן ננסה להראות כי אפשר שמן ההשוואה להלכות מזוזה עולה כיוון אחר.

המשנה בבבא מציעא קא: מונה אילו דברים חייב המשכיר לספק לשוכר ואילו דברים צריך השוכר לעשותם בעצמו: "המשכיר בית לחבירו - המשכיר חייב בדלת, בנגר ובמנעול, ובכל דבר שמעשה אומן; אבל דבר שאינו מעשה אומן, השוכר עושהו...". הגמרא שם שואלת "מזוזה על מי?", והיא משיבה בדברי רב משרשיא "מזוזה חובת הדר". מדוע לא הביאה הגמרא ראיה להלכה זו מן הברייתא בסוגיין - "המשכיר בית לחבירו, על השוכר לעשות לו מזוזה" - שאף מובאת בעניין אחר בהמשך הסוגיה שם?

נראה שכדי לענות על שאלה זו יש לראות את הברייתא בשלמותה, כפי שהיא מובאת בסוגיה שם:

תנו רבנן: המשכיר בית לחבירו, על השוכר לעשות לו מזוזה. וכשהוא יוצא, לא יטלנה בידו ויוצא, ומנכרי נוטלה בידו ויוצא. ומעשה באחד שנטלה בידו ויצא, וקבר אשתו ושני בניו.

לחיוב לקבוע מזוזה יש במקרה זה שני היבטים שונים: האחד - ההיבט 'המצוותי', והאחר - ההיבט המשפטי - עד היכן מגיעים חיוביו של המשכיר כלפי השוכר.

באיזה משני ההיבטים האלה עוסקת הברייתא? מן הפירוט מתי מותר לשוכר לקחת עמו את המזוזה ומתי אסור לו לעשות כן נראה שהיא עוסקת בהיבט 'המצוותי'. המשנה, לעומת זאת, עוסקת ללא ספק בתחום המשפטי - בחובותיו של המשכיר כלפי השוכר - וכך גם שאלת הגמרא הנסמכת למשנה "מזוזה על מי?".

הגמרא לא יכלה אפוא לפשוט את שאלתה מן הברייתא. שכן הברייתא עוסקת בתחום 'המצוותי' - ובהחלט ייתכן שמבחינה זו חייב השוכר לדאוג שתהיה בבית מזוזה ושלא יבטל מצוות עשה חשובה זו. אך עדיין אין זאת אומרת שמההיבט המשפטי מוטל החיוב הזה על השוכר דווקא: ייתכן שמזוזה כמוה כחלונות, כדלת וכגג, וכשם שחייב המשכיר לדאוג לכל אלו - שהרי בלעדי אחד מהם אין הבית שלם - כך חייב הוא גם לדאוג למזוזה. בקיצור: אפשר שמבחינת דיני יורה דעה חייב השוכר במזוזה, אך מצד דיני חושן משפט חייב בה דווקא המשכיר, ועל כן אי אפשר להביא ראיה מן הברייתא, העוסקת בענייני יורה דעה, על שאלת הגמרא בענייני חושן משפט.

לכן נזקקה המשנה לדברי רב משרשיא דווקא: "מזוזה חובת הדר היא". ומניין שדברי רב משרשיא מכוונים להיבט המשפטי דווקא? דבר זה למדנו מפירוש רש"י בסוגייתנו: "חובת הדר - שהיא משמרתו". רש"י אינו מסתפק בנימוק ההלכתי, שמצוות המזוזה חלה על מי שדר בבית, אלא מציין שחובת השוכר לקבוע את המזוזה נובעת מן ההנאה שיש לו ממנה ("שהיא משמרתו"), כלומר: חובתו זו של השוכר היא חובה משפטית מובהקת - שהרי המזוזה היא להנאתו, ואינה חלק מהגדרת הבית.

ייתכן שלאור הדיון הזה נוכל עתה להבין את סוגייתנו באופן שונה.

בהווה אמינא חשבה הגמרא כי ניתן לדמות בדיקת חמץ למזוזה: בשני המקרים מדובר במצווה הקשורה בבית, וכשם שבמזוזה מחייבת הברייתא את השוכר, כך גם בבדיקה יש לחייב את השוכר דווקא.

למסקנה דוחה הגמרא את ההשוואה, שכן "מזוזה - חובת הדר היא" - החיוב בדיני יורה דעה אינו גורר אחריו אוטומטית את החיוב מצד דיני חושן משפט: החיוב במצווה איננו בהכרח החיוב בדיני שוכר ומשכיר, וחיובו של השוכר לקבוע את המזוזה מכספו איננו נובע מכך שהמצווה מוטלת עליו אלא מכך שהמזוזה איננה מוגדרת כחלק מן הדירה אלא כהנאה פרטית של השוכר ("מזוזה חובת הדר"). וכך גם ביחס לבדיקת חמץ: אמנם ייתכן שמבחינת הלכות בדיקת חמץ כשלעצמן השוכר הוא שצריך לבדוק, אך עדיין ייתכן כי אחת מחובותיו של המשכיר כמשכיר היא למסור לשוכר את הבית כשהוא בדוק ונקי מחמץ.

הבנה זו מתבארת מן השיטה שמביא המאירי בשם "קצת הגאונים":

ולקצת הגאונים ראיתי, שדברים אלו כולם בסתם נאמרו, אבל כל שהודיע המשכיר לשוכר שאינו בדוק, ושתק לו וגמר את שכירותו על דעת כן, על השוכר לבדוק, ואף בלא מסירת מפתח, שהרי קיבל עליו בדיקתו, ויחזור אחר המפתח או יבטל במקומו עד שיבוא מפתח לידו. ונראין הדברים.

כלומר: אין קשר בין החיוב מצד הלכות חמץ לבין החיוב מצד דיני שוכר ומשכיר; החיוב לבדוק נובע מהלכות שוכר ומשכיר, ולכן אם השכירות הייתה על דעת שהשוכר יבדוק - מוטלת הבדיקה עליו.[6]

ב. משמעות מסירת המפתח

מה משמעותה של מסירת המפתח? רש"י מבאר:

מסירת מפתח - הוא קניין השכירות.

כלומר: במסירת המפתח חלו זכויותיו המשפטיות של השוכר בדירה - ועמן חלה עליו גם חובת הבדיקה.

תוספות (ד"ה אם) חולקים על רש"י:

פירש רש"י דמסירת המפתחות קונה. ואין נראה לר"י, דהא אמר במרובה (בבא קמא עט.) 'כשם שקרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה כך שכירות קרקע נקנה בכסף' וכו', ולא אמרינן דמהני מסירת המפתח...[7]

ומפרש ר"י דהכא שמסר לו המפתח ולא החזיק, ומי שיש בידו מפתח כשחל י"ד חייב לבדוק, דאותו שאין בידו מפתח, איך ייכנס ויבדוק?

מדברי ר"י נראה שהאפשרות הטכנית להיכנס לדירה ולבדוק היא שמחייבת בבדיקה. ואולם, מהמשך דברי תוספות עולה כי אין די באפשרות הטכנית הזאת לחייב בבדיקה:

מיהו אם הפקיד אדם מפתח... אין חייב הנפקד לבודקו, אלא דווקא כשרוצה להחזיק בבית ולקנותו.

מהו אפוא הדבר המחייב לדעת תוספות? ייתכן שכדי להתחייב בבדיקה דרושים, לדעת תוספות, שני התנאים: האפשרות הטכנית לבדוק והכוונה לגור; רק צירופם של שני הדברים האלה גם יחד מחייב את השוכר לבדוק.

אפשרות שלישית להבנת משמעותה של מסירת המפתח עולה בדברי הר"ן, הריטב"א והמאירי, המסכימים עם תוספות שמסירה זו אינה עושה קניין, אך עם זאת מתנים את הטלת חיוב הבדיקה על השוכר בביצוע מעשה הקניין על שכירות הדירה - ואינם מסתפקים במסירת המפתח שמזכירה הגמרא. כך כותב הר"ן (ד"ה המשכיר):

לאו למימרא דמסירת מפתח קונה... ואם מסר לו מפתח קודם י"ד, כיוון שקנאו כדינו ובידו להיות יוצא ונכנס - על השוכר לבדוק.

מחלוקתם זו של תוספות והר"ן, נראה שהיא תלויה במחלוקת אחרת שלהם. מה פירוש "המשכיר בית לחבירו בארבעה עשר"? תוספות מפרשים שהשכיר ביום י"ד עצמו (אך אם השכיר בי"ג, פשיטא שחובת הבדיקה על השוכר),[8] ואילו הר"ן מפרש שהשכיר לפני י"ד אלא שהשכיר "לצורך י"ד" - אך אם השכיר ביום י"ד עצמו, פשיטא שהחובה היא על המשכיר, שהרי השכיר לאחר זמן הבדיקה.

כזכור, הגמרא פושטת את האיבעיא מברייתא: "תנינא: המשכיר בית לחבירו, אם עד שלא מסר לו מפתחות חל ארבעה עשר, על המשכיר לבדוק, ואם משמסר לו מפתחות חל ארבעה עשר - על השוכר לבדוק" - הרי מפורש בברייתא שחיוב הבדיקה תלוי אם המפתחות נמסרו לפני י"ד או בי"ד עצמו.

נמצא אפוא שלפי תוספות, אם קיבל השוכר את המפתחות קודם י"ד חייב הוא בבדיקה (כדין הברייתא) - אף על פי שלא שכר את הדירה אלא בי"ד (שהרי לדעתם מדובר במקרה שהשכיר ביום י"ד עצמו)! כלומר: מסירת מפתח בלא קניין מחייבת בדיקה.

הר"ן, לעומת זאת, מפרש שהשכירות הייתה קודם י"ד; הווה אומר: הבית נקנה כבר לשוכר, ואף על פי כן הגמרא מתלבטת מי חייב לבדוק ופושטת שרק אם השוכר קיבל את המפתחות לפני י"ד חלה עליו חובת הבדיקה, כלומר: על מנת להתחייב בבדיקה דרושים קניין ומסירת מפתח גם יחד.

מקורות לשיעור הבא

1. ד.-ד: "בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק... הימנוהו רבנן בדרבנן".

2. כתובות עב. משנה וגמרא "מאכילתו שאינו מעושר... תיקן לי את העיסה ואזיל שייליה ואשתכח שיקרא".

3. ירושלמי פסחים פ"א ה"א (ב:) "הכל נאמנים על ביעור חמץ... כל שהוא כל שהוא", ופני משה וקרבן העדה שם.

4. תוספות ד: ד"ה הימנוהו רבנן בדרבנן עד "מפני שנשים עצלניות הן". רבנו דוד ד: ד"ה הימנוהו עד "דבכל דוכתא אמרינן נשים ועבדים וקטנים". ריטב"א כתובות עב. ד"ה ומשמשתו נדה "יש מדקדקין... דאורייתא לא מהימנא".