ראש השנה | דף ו | המפריש כסף לצדקה

הברייתא המובאת בגמרא (ו ע"א) דורשת את הפסוק "מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלקיך נדבה אשר דברת בפיך":

"תנו רבנן: 'מוצא שפתיך' – זו מצות עשה, 'תשמֹר' – זו מצות לא תעשה, 'ועשית' – אזהרה לבית דין שיעשוך, 'כאשר נדרת' – זה נדר, 'לה' א–להיך' – אלו חטאות ואשמות, עולות ושלמים, 'נדבה' – כמשמעו, 'אשר דברת' – אלו קדשי בדק הבית, 'בפיך' – זו צדקה".

מדברי הברייתא נראה שיש השוואה בין צדקה לקרבנות לעניין בל תאחר. מהשוואה זו משמע בפשטות שעוברים על האיסור רק אחרי שלושה רגלים (וכן מפורש בברייתא לעיל ד ע"א). על כך אומר רבא:

"אמר רבא: וצדקה מיחייב עלה לאלתר. מאי טעמא? דהא קיימי עניים. פשיטא! מהו דתימא כיון דבעניינא דקרבנות כתיבא – עד דעברי עלה שלשה רגלים כקרבנות, קא משמע לן התם הוא דתלינהו רחמנא ברגלים, אבל הכא לא, דהא שכיחי עניים".

רבא מחדש כי בניגוד לקרבנות, שעוברים עליהם רק אחרי ג' רגלים, על השהיית צדקה עוברים באופן מיידי, משום ש"קיימי עניים". בגדריה של חובת הנתינה המיידית יש מחלוקת חשובה בין הרמב"ם למנחת חינוך. הרמב"ם (מתנות עניים ח, א) פסק:

"הצדקה הרי היא בכלל הנדרים, לפיכך האומר הרי עלי סלע לצדקה, או הרי סלע זו צדקה, חייב ליתנה לעניים מיד, ואם איחר עבר בבל תאחר, שהרי בידו ליתן מיד ועניים מצויין הן. אין שם עניים – מפריש ומניח עד שימצא עניים, ואם התנה שלא יתן עד שימצא עני – אינו צריך להפריש".

הרמב"ם מביא את דברי רבא להלכה, ומוסיף עליהם שגם אם כעת אין עניים במקום, האדם מחויב להפריש את המעות לצדקה באופן מיידי. בעל המנחת חינוך (מצוה תקעה) תמה על כך, וכתב:

"ולפי דעתי אפשר דעצה טובה למדנו רבינו, דאי לא יפריש אולי לא יהיה לו בעת שיבא העני, על כן מפריש שיהא מזומן בידו ואם יבא העני יתן לו מיד כדי שלא יעבור. אך מדברי הר"ן נראה דמדינא צריך להפריש, ואיני יודע כעת היכן מוכח, כיון דאמר ולא אפריש ואפריש ולא נתן שוים הם, מה מועיל כשמפריש?!".

המנחת חינוך אינו מבין מהי התועלת העקרונית שבמעשה ההפרשה, ולכן הוא מציע להבין שהרמב"ם רק נתן עצה מעשית להפריש מעות כדי שיהיו זמינות עבורו כשימצא עני. אמנם, נראה שמדברי הרמב"ם עצמו מוכח להיפך, שהרי כתב שאם התנה שלא ייתן עד שלא ימצא עני אינו צריך להפריש, אף שמבחינה טכנית אין הבדל בין המקרים! ממילא מוכח מדברי הרמב"ם כדעת הר"ן, שיש דין עקרוני של חובת הפרשה מיידית, וכן הבין גם הגר"א בביאורו (יורה דעה קנז).

מהו שורש המחלוקת? ייתכן שהיא נעוצה בשאלה עקרונית יותר, בהבנת החילוק שבין צדקה לקרבנות: מהי כוונת רבא באומרו שמכיוון ש"שכיחי עניים" יש חיוב לתת את הצדקה באופן מיידי? נראה שאפשר למצוא שתי נימות בשאלה זו בדברי הריטב"א (ו ע"א). השאלה שהריטב"א דן בה היא מדוע דווקא בצדקה חל חיוב מיידי, ואילו בקרבנות אין החיוב חל מיידית אפילו ביחס לאנשי ירושלים, היכולים להקריב בכל השנה:

"ודקשיא להו מקרבנות אנשי ירושלים... אלא ודאי בצדקה, דשכיחי עניים בכל דוכתי והם צריכין לו בכל שעה, רמא רחמנא חיובא עליה לאלתר מכיון דקבליה עליה, שאם אתה קובע לו זמן מרובה הרי עניים רעבים. וסתמא שכך היה דעת הנודר ליתנו לאלתר".

הריטב"א חותם את דבריו בכך ש"כך היתה דעת הנודר ליתנו לאלתר", היינו שהחיוב המיידי נובע מדעת הנודר. מאידך, בתחילת דבריו הוא כותב שהחיוב מוטל על האדם מיידית כדי שלא יישארו העניים רעבים, ומשמע שאין זה תלוי בדעתו. ייתכן שבכך נחלקו גם המנחת חינוך והרמב"ם: לדעת המנחת חינוך החיוב נובע מדעת האדם, וממילא מסתבר שדעתו של האדם הייתה על עצם הנתינה, ולא עלה על דעתו להתחייב בהפרשת המעות קודם שיבוא לפניו עני. אמנם, לדעת הרמב"ם יש חיוב החל על הנודר כתוצאה מקיומם של עניים, ואין הוא תלוי בדעתו, וממילא יש בו כדי לחייב הפרשה מיידית אף אם אין בה כל תועלת.