דילוג לתוכן העיקרי

המעשה המוסרי

קובץ טקסט

(המקורות בשיעור מדברי מניטו – מתוך סוד מדרש התולדות ג)

אנו סוללים את הצעד הבא לעומק הסוגיה, מה שיחייב אותנו לעסוק בעיקרם של דברים כדי לקבל תמונה ברורה, ולשים בשוליים את הפרטים שעוד יצריכו בירור.

ראינו כי הקדוש ברוך הוא השלם ברא עולם חסר, כדי שהאדם ישלים אותו ויקנה בזה את זכות קיומו. הקניין מתרחש לאורך ההיסטוריה, ודרך הציר המוסרי. ומהו מוסר? ראינו שההגדרה היא נתינת מקום לזולת. מניטו רואה זאת כבר בראשית הבריאה, על פי תורת ההאצלה של האר"י.

 

מהי הבשורה במוסר של היהדות?

לכאורה אפשר היה להגדיר את המוסר באופן פשוט, על פי משפטים מוכרים מעולמה של היהדות. למשל, אם מחפשים ביהדות מקבילות למושג המוסר, אחת התשובות המתבקשות היא המושג "בין אדם לחברו". ניסוח מוכר, שמעמיד בסימן שאלה את ממד החידוש של מניטו – מה הוא אמר שלא אמרו לפניו? מה הוא חידש באמירתו שהמוסר תופס מקום מרכזי ביהדות? מצד אחד ברור שמניטו מחדד יסוד משמעותי, אך מצד שני עדיין צריך לברר במה מדובר, מה בדיוק החידוש.

מניטו נהג לחדד את שיטתו על ידי השוואה לשיטות אחרות. זה נבע בין השאר מהקהל של מניטו, סטודנטים יהודים בצרפת שאחרי מלחמת העולם השנייה, כשצרפת הפכה למעצמה של פילוסופיה. לא רק לומדי פילוסופיה כמו במדינות אחרות במערב, אלא פילוסופים בעצמם, הוגי דעות שהטביעו חותם בתרבות המערבית. מניטו השתמש הרבה בהצבה לעומתית של עמדתו מול עמדות פילוסופיות ודתיות שניסרו בחלל האוויר, כדי לחדד את האמירות שלו. זו הסיבה העובדתית-היסטורית לשיטתו, ובאופן עמוק יותר: מניטו ראה את אחד מעיקרי שליחותו בהסבר הבשורה של התורה לעולם. מה הדבר הגדול שהתורה באה לומר, ולא היינו יודעים בלעדיה? פעמים רבות התשובה באה לידי ביטוי על ידי בירור לעומתי. אם אצל הרב קוק פסקאות רבות פותחות באיתור נקודת האמת בכל שיטה, מניטו שם את הדגש דווקא על ההבחנה בין הצדדים. גם בסוגיה שלנו, אם כן, משווה מניטו בין תפיסת המוסר של התורה ובין המוסר על פי הוגי הדעות מחוץ ליהדות.

 

תפיסות המוסר בפילוסופיה הכללית

להציג את כל הוגי הדעות בנושא המוסר בכמה שורות – זו משימה בלתי אפשרית, אך ננסה בכל זאת להתמקד ולראות את התמונה הכוללת.

ראשית, נשים בצד את האפשרות המבדילה בין המוסר ובין המושג בין אדם לחברו. יש אפשרות לומר שהאופן שבו בני אדם מתנהגים זה מול זה אינו מונהג על פי שיקולים מוסריים, אלא על פי שיקולים של הצרכים הקיומיים של החברה. חברה מורכבת מהרבה אנשים, ועל מנת שהיא תוכל להתקיים צריך לנסח כללים שיסדירו את צורת החיים בחברה. לא המוסר עושה זאת אלא החוק. גם את החוק אפשר לתפוס כמנחיל ערכים לאנושות, אך אפשר בפשטות לראות בערכים אלה אמצעים להסדרת החברה בפועל. דוגמה לזה היא חוקי התנועה, שברובם אינם מבוססים על ערכים כלשהם, אלא על האופן היעיל ביותר לאפשר תנועה ללא תאונות. אין סיבה צודקת לתת זכות קדימה לפונים ימינה או שמאלה, פשוט צריך להכריע, באופן היעיל ביותר ולפעמים אפילו השרירותי לחלוטין. דוגמה קיצונית יותר היא חוקי סדום – חברה שלא דגלה במוסר, אך רצתה להתנהל על פי כללים מוגדרים, ועל כן היו לה חוקים. קשים ואכזריים, אבל חוקים.

כעת נעסוק בגישות שלפיהן יש מוסר מעבר לחוק, ויש לו משמעות ערכית.

גישה אחת היא שהמוסר נמדד על פי התוצאה. מעשה מוסרי הוא מעשה המוביל אל הטוב. השאלה הבאה היא כמובן מהו הטוב, ועל שאלה זו נשתברו קולמוסים רבים. הראשון שעסק באופן שיטתי במהלך רעיוני זה היה אריסטו, והוא אמר שהתוצאה הטובה היא האושר, ולאושר זוכה מי שעוסק בדבר שמייחד אותו. אריסטו הלך עוד צעד אחד קדימה ואמר שמה שמייחד את מין האדם הוא התבונה, ולכן כל מה שמוביל לתבונה נחשב למוסרי. אפשרות אחרת תחת גישה זו היא ההדוניזם – המעשה המוביל להנאה הוא המוסרי. עוד אפשרות, שבין מוביליה היה ג'ון סטיוארט מיל, היא התועלנות: מקסימום תועלת למקסימום אנשים. אין הסכמה מהו הטוב שאותו שואף המוסר להשיג, אבל יש כמה וכמה הוגים שהלכו בשיטה הזו, שהמעשה המוסרי הוא המועיל לתוצאה הטובה.

לעומת גישה זו, שיש לה מסורת של מאות שנים בפילוסופיה האנושית, בא קאנט בדורות האחרונים והעמיד שיטה מוסרית אלטרנטיבית. לפי שיטתו, המבחן אינו בשלב התוצאה אלא בשלב המעשה. הוא נע לכיוון הגדרה עצמית של המוסר, לפי המעשה עצמו ולא לפי השלכותיו. כדי להבין יותר את כוונתו, נניח שחוליית פשע מתכוונת לרצוח אדם, אך לבסוף חבריה הרגו בטעות זה את זה והקרבן המיועד ניצל. בשורה התחתונה, התוצאה הייתה חיובית, אף שחוליית הפשע ניסתה לעשות מעשה של רצח. הרי שקשה למדוד את המעשה רק לפי התוצאה. כעת נניח שאדם תכנן לעשות מעשה חיובי, כגון לתת צדקה, אך המניע שלו היה להשיג כבוד ומעמד. עדיין יהיה קשה להגדיר זאת כמעשה מוסרי, אף שהמעשה עצמו היה טוב, מפני שעומדת מאחוריו כוונה שלילית. הרי שהמוסר נמדד לפי הכוונה. קאנט מחדד: אפילו אם אדם נתן צדקה לא כדי להיחשב לנדיב גדול, אלא מתוך טבעו, מפני שיש לו נטייה לתת צדקה – עדיין אין זה מעשה מוסרי. מכאן מגיע קאנט להגדרה: מעשה מוסרי הוא מעשה שנעשה מתוך ציות לחובה המוסרית.

החובה המוסרית צריכה להיות כמו חוק טבע, תקפה לכולם, מחייבת בכל תנאי ובכל מצב. חוק שמיוסד על תבונה. דברים אלו מתקשרים לשיטתו הפילוסופית הכללית של קאנט, אך אין כאן המקום להרחיב בה. מכל מקום, איך יודעים בפועל מהו החוק הזה? אדם יכול לזהות אותו על ידי מבחן פשוט: האם הוא היה רוצה שיעשו גם לו את המעשה הזה. כשהוא ניגש לומר דבר של אמת, עליו לבדוק – האם הוא היה רוצה שכולם בעולם ידברו אמת? כן. כשהוא ניגש לשקר, להפר הבטחה, להעלים מס – אם ישאל את עצמו האם הוא מוכן שכולם יעשו זאת, התשובה תהיה שלא. הוא הרי מסתמך על העובדה שרק הוא עושה את המעשה הזה. זהו המעשה הבלתי מוסרי.

המוסר לפי קאנט הוא אוטונומי, אינו תלוי בשום מוסכמות ובשום סמכויות, בשום דת ובשום חברה. האדם קובע את הצו המוסרי על פי אמת המידה האישית שלו.

את דבריו של קאנט אפשר לסכם בתמצית בשלוש נקודות: א. המדד הוא המעשה עצמו ולא התוצאה; ב. המעשה המוסרי הוא מעשה מתוך כוונה לציית לחוק המוסרי התבוני-כללי; ג. החוק התבוני-כללי הוא אוטונומי.

 

הסכנות בשתי הגישות

איזו בעיה יכולה לצמוח מכל שיטה? בגישה הראשונה, התכליתית, תיתכן בעיה של מטרות המקדשות את האמצעים. אנו עשויים לעשות מעשים בעייתיים, ולהצדיק אותם באמצעות התוצאה שאליה הם מובילים.

אצל הפילוסופים העוסקים בתורת המוסר, אנחנו מגלים שאין להם הגדרה עצמותית של הטוב. הם תמיד מגדירים את הטוב בעזרת מושג אחר. לשאלה מדוע הטוב הוא טוב, הם עונים שהטוב הוא טוב משום שהוא מועיל, משום שהוא תואם את התבונה, משום שהוא מביא הנאה וכו׳. אבל התועלתי אינו חופף את הטוב. הוא יכול להיות ניגודו של המוסרי. אנחנו יודעים שאדם בעל תבונה יכול לגרום לאסונות אם הוא אינו ישר. ברבר מתורבת נשאר ברבר. אם הוא מתורבת, הוא אפילו מתגלה כמסוכן יותר (...)

יש שיטות המגדירות את הטוב כאינטרסנט של החברה. בעלי גישה זו מבקשים למעשה להחליף את הבעיה המוסרית בבעיה החברתית. האדם מוגדר כסובייקט חברתי ולא כסובייקט מוסרי. במקום המוסר, הסוציולוגיה. במקום האדם, העיר, המדינה. במקום כבוד הפרסונה, הבלתי פרסונלי של החברה. במקום שם, מספר תעודת זהות. העיר או המדינה כמפלצת אדמיניסטרטיבית בלתי אנושית.   (עמ' 211-212)

מה הסכנה האורבת לפתחה של השיטה השנייה? בדיוק המצב ההפוך, מעשים שיובילו לתוצאה הרסנית. לשם הדגמה, שאלו את קאנט מה יקרה אם יבוא לפנינו רוצח, וישאל היכן נמצא הקרבן שהוא מחפש. האם נגלה לו? במבחן המעשה – אמירת אמת היא המעשה המוסרי, אך במבחן התוצאה – אם נאמר את האמת הרוצח ימצא את הקרבן ויהרוג אותו. הייתכן שלגלות היכן הקרבן הוא המעשה המוסרי? קאנט השיב: כן, המוסר מחייב לומר את האמת. מה שהרוצח יעשה אחר כך עם המידע האמיתי – זו כבר בעיה שלו.

עמנואל קאנט מגדיר את הטוב כציות לחוק. אם החוק מנוסח על־ידי אדם מוסרי, ישר, הרוצה בטובת האחר, אפשר להבין. אולם אם החוק מנוסח על־ידי ברבר מרושע, מה נגיד אז? עמנואל קאנט הוא גרמני וחי בחברה שעברה מאות שנות חינוך ל״אהבת הזולת״ על־ידי הכנסייה. מה קרה אחרי מספר דורות? באו ברברים מרושעים והכניסו לספר החוקים את כל הפשעים האפשריים.   (שם)

היו שקישרו בין העיקרון של קאנט לכלל הידוע שטבע הלל הזקן: דסני עלך לחברך לא תעביד, ובתרגום פשוט: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. לפני שאתה עושה מעשה כלפי הזולת, בחן האם זה משהו שהיית עושה לעצמך. מלבד העובדה שהכלל הזה מורה לאדם לבדוק אם היה עושה בעצמו את מה שבכוונתו לעשות לאחר, הוא עומד גם ביתר הדרישות של קאנט: זהו חוק כללי, והוא גם אוטונומי, כיוון שהוא מסור לידיו של האדם עצמו – מה ששנוא "עליך". האדם הוא המדד. השוואה זו עלתה בקרב אנשי תנועת "חכמת ישראל", שפעלה בשיא עידן ההשכלה באירופה: באו מלומדים יהודים ואמרו שהתורה מתיישבת עם קאנט, שנחשב אז לפסגת ההגות האנושית. הנה, הם אמרו, גם לפי חז"ל המוסר הוא אוטונומי. אבל אפשר להתווכח עם טענתם מכל אחד מצדדיה: למשל, יכול להיות שהשנוא עליך מוגדר לפי התוצאה שלו ולא לפי המעשה עצמו, אדם אמור שלא לעשות מה שיגרום לתוצאה שהוא לא היה רוצה בה לעצמו. אפשר גם לומר שהחוק אינו כללי אלא תלוי במצבו של האדם ("עליך", "לחברך"), ושהוא אינו תבוני אלא תלוי ברגש ("שנוא"). עוד אפשר לטעון שהמוסר לפי הלל אינו אוטונומי, הציות אינו למצפונו של האדם אלא לתורה, מקור הסמכות הוא הקדוש ברוך הוא – הרי המתגייר בא ללמוד מהלל תורה ולא מוסר. אכן, בין החולקים הגדולים על שיטה זו היה לייבוביץ', שהתבטא כי קאנט אמר "ואהבת לרעך כמוך", ואילו הלל אמר "ואהבת לרעך כמוך אני ה'". האהבה לפי הלל אינה נובעת מחוק אוטונומי אלא מחובה לציית לקב"ה. אם אדם מציית למוסר שעיצב בעצמו, הוא עובד רק את עצמו.

 

המוסר חייב להיות ערך עצמי, ולפנות לזולת

מלבד הסכנות, מניטו מציג בעיה משמעותית אצל כל אחת משתי התפיסות. אל מול תפיסת התוצאה, הוא אומר שהיא איבדה את המושג מוסר. לפי שיטתו של אריסטו, למשל, המוסר בטל למול מושג האושר. גישה זו בלתי מתקבלת, כיוון שהאדם חווה את המוסר בקרבו בתוך ערך משמעותי יסודי, ולכן לא ייתכן שהערך הזה יחמוק מבין ידינו, ויהפוך לכלי שרת לאושר או לכל תכלית אחרת.

מאז ומתמיד מחפש הפילוסוף מהו יסוד המוסר, אבל שאלתו נשארת ללא מענה של ממש. מדוע הצו המוסרי מחייב אותי? מדוע אני מרגיש, מדוע אני חש שערכים מסוימים – ואין זה משנה אם ערכים אלו אמִתיים או לא – מחייבים אותי? איני מכיר אף שיטה פילוסופית שהצליחה לייסד את מקור המוסר. בכל השיטות אנחנו מוצאים שהקונצפט הוחלף בקונצפט אחר כגון תועלת, היגיון, חובה.   (עמ' 45)

כלפי קאנט הוא אומר: החובה המוסרית אינה כלפי החוק שהאדם בנה בינו לבין עצמו, אלא כלפי הזולת. יסוד התורה הוא נתינת קיום לאחר, ואילו מי שאומר לרוצח היכן הקרבן שלו – לא חשב על הקרבן, לא דאג לאחר. השאלה הגדולה היא האם המוסר מעמיד את האדם מול האחר או מול עצמו; לפי מניטו, המוסר חייב לחולל יחס אמיתי אל הזולת, לא להשאיר את האדם בינו לבין עצמו.

מניטו רומז בכמה מקומות, כגון במקור שראינו לעיל, לגלגולה של התפיסה הגרמנית של קאנט עד לנאציזם. אייכמן במשפטו אמר שהוא נאמן לשיטה המוסרית של קאנט, ולכן הוא ציית להוראות הממונים עליו. הוא תפס את ההוראות שקיבל כחוק מוסרי שהוא טובת הכלל. אין זה אומר שהנאציזם הוא ההשלכה הישירה של קאנט, אבל קאנט מאפשר זאת: תפיסתו מעמידה את האדם לא מול אדם אחר, אלא מול נוסחה מופשטת. כנוסחה מופשטת אפשר לנסח חוק כללי שלפיו טוב שיהיה גזע שליט, שלא יהיו גזעים נחותים ואף לא זקנים וחולים. בגרמניה הנאצית צפה התפיסה הזאת, בדמותם של אנשים שלא ראו מולם בני אדם.

התבונה בונה מתוך עצמה את ערכי המוסר, בלי לשרת שום מטרה חיצונית לה. התבונה מחוקקת לעצמה ציוויים מוחלטים. אולם עדיין נשאלת השאלה, מי מבטיח שהצווים המוחלטים יהיו לטובת האנושות? מי מבטיח שהתבונה של פלוני תכיר בחשיבות האחר, בזכותו לחיות?

המוסר האוטונומי של קאנט – כל מוסר אוטונומי שמקורו באדם עלול להתגלות כבלתי מוסרי בעליל, כאכזריות ורשעות לשמה, אם האדם הקובע מהו המעשה הטוב אינו קודם כול אדם ישר. מוסר התורה אינו אוטונומי אלא הטרונומיה. אין מקורו בתבונת האדם אלא ברצון האלוקי של הבורא שרצה, ללא שום הכרח, לברוא את האחר ולתת לו קיום.   (עמ' 47)

ההשוואה לשתי השיטות הללו מחדדת את יסודו של מניטו: המוסר הוא דווקא עמידה מול אחר. בדומה להלל שדיבר על האדם מול חברו, קובע מניטו שמוסר אינו מוביל להישארות של אדם עם עצמו, אלא עניינו נתינת מקום לזולת. במונחים מתוך עולמה של היהדות, אפשר לומר שהמוסר של קאנט הוא "דין", ואילו לפי מניטו דין אינו מוסר – המוסר הוא החסד, לפנים משורת הדין.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)