המעלות ממעמקים | כי דיליתני

כי דיליתני[1]

[א]

"אבל פעם יוצץ לנו האמת עד שנחשבנו יום, ואחר כר יעלימוהו הטבעים והמנהגים עד שנשוב בליל חשוך קרוב למה שהיינו תחילה, ונהיה כמל שיבריק עליו הברק פעם אחר פעם והוא בליל חזק החשך" (מורה נבוכים, פתיחה). דברים אלה אמרם רבינו, הרמב"ם ז"ל, ביחס לאמיתות שכליות. האמיתות השכליות הגדולות נשקפות לנו מדי פעם לרגע בלבד, כברקים המאירים את שמי האופל ואחר-כך הן נעלמות מכוח השיגרה וההרגל. דברים אלה אמורים גם ביחס לאמיתות אחרות: לאמיתות של דרכי ההנהגה האלוהית, לאמיתות של פעלי ההשגחה העליונה, לאמיתות של מעשי ה' בהיסטוריה.

לשם השגת האמיתות הללו לא יספיק מאמץ אינטלקטואלי גרידא. יש צורך בריכוז כל כוחות האישיות, במיצוי כל הפנימיות שבאדם. יכול אדם לחיות בתוך המאורעות מבלי לחוש את האמת שבהם, ורק לעיתים, ברגעים מיוחדים, כפעם בפעם תושג האמת, ואחר-כך שוב יעלימוה ההרגלים. כל מאמצינו ביום זה מכוונים לכך שהאמת האלוהית שבמאורעות הקשורים בה יוצץ לנו, ולו רק כברק, כדי שנוכל לברך עליה - "ברוך שכוחו וגבורתו מלא עולם" וכדי שנוכל להודות לו, יתברך, על חסדו ועל אמיתו. אדם שאיננו מכיר את האמת, אינו יכול להודות על החסד האלוהי. ראייתו מסולפת. רק מתור הכרת האמת יכול אדם להכיר את החסד. "בשרתי צדק בקהל רב, הנה שפתי לא אכלא, ה' אתה ידעת. צדקתך לא כסיתי בתוך לבי אמונתך ותשועתך אמרתי, לא כחדתי תסדך ואמיתך לקהל רב. אתה ה' לא תכלא רחמיך ממני, חסדך ואמיתך תמיד יצרוני" (תהלים מ, ט-יא).

"מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו" (תהלים קו, ב). רבותינו ז"ל דורשים את הפסוק הזה על הגבורות המתגלות באמיתות שבאו לכלל ביטוי במלים שבתורה, אך ברור שאפשר ליחס את דבריהם לפשוטם של הדברים - לגבורות המתגלות במעשי ה'.

"תא חזי: כתיב בשלמה 'וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמישה ואלף. והא אוקמוה דחמישה ואלף טעמים הוו בכל משל ומשל דהוה אמר. ומה שלמה דאיהו בשר ודם כך הוו במלוי, מלין דאוריתא דקאמר קודשא בריך הוא על אחת כמה וכמה דבכל מלה ומלה אית בה כמה משלים, כמה שירים, כמה תושבחן, כמה רזין עלאין, כמה חכמאן. ועל דא כתיב -מי ימלל גבורות ה'" (זהר, ח"א, קלה). נפרש, איפוא, את הפסוק כפשוטו. מי ימלל גבורות ה', גבורות שנתגלו במאורעות היסטוריים, פעלי ההשגחה העליונה, בנפלאות הבורא, בדרכי הנהגתו, ולאור דברי הזהר נתבונן כמה שירים, כמה תשבחות, כמה רזים גיבורים, כמה חכמה גנוזים בהם. שהרי אנחנו חיבים להודות לו, יתברך, על כל גון וגון.

במטבע הברכות של ברכת ההודאה על גשמים נאמר: "מודים אנחנו לך על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו". כך עלינו להודות לה' יתברר על כל פרט ופרט, על התשועות ועל המלחמות, על הרחבת גבול אלמנה, על שיבתה של ארץ ישראל לידיים יהודיות, על ירושלים, על הכותל, על הר הבית, ועל כל הקולות של מעלה שנתלוו למאורעות הללו. קול ה' בכח, קול ה' בהדר. "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד. ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת אויבי לי. ה' אלהי, שועתי אליך ותרפאני. ה' העלית מן שאול נפשת חייתני מיורדי בור. זמרו לה' חסידיו, והודו לזכר קדשו". יש כאן חמישה גורמים של תודה: כי דיליתני (על פי רש"י - הגבהתני, רוממתני) לא שמחת אויבי לי, ותרפאני, העלית מן שאול נפשי חייתני מיורדי בור.

לכאורה היינו מצפים לסדר דברים הפוך, תחושה ראשונה של אדם לאחר שראה את המוות פנים אל פנים וניצל היא: "חייתני". הוא ממשש את אבריו לברר אם אמנם הוא חי. וההודיה הראשונה היא על עצם החיים. אבל גם כשאדם חי עדיין יכול הוא להמצא בשאול. ואם זכה ועלתה נפשו משאול, הוא מוסיף תודה לקב"ה: "העלית מן שאול נפשי". כאשר כבר עלה מן השאול, הוא חוזר ובודק את אבריו לראות אם שלמים הם או מרוסקים. וכאשר הוא מרגיש שהוא שלם ואינו פצוע, הוא מוסיף תודה לה' על תודתו ואומר: ותרפאני. אחרי שאדם עבר את השלבים הללו מסוגל הוא להתפנות ולתת את הדעת על המתרחש בתחום הרגשות. "לא שמחת אויבי לי". חש את הסיפוק הרגשי על כר ומודה לקב"ה - "לא שמחת אויבי לי". רק אחרי כל אלה מסוגל הוא להגיע לאותה התרוממות כתוצאה מכל מה שעבר עליו ולהודות לו יתברך על תחושת הרוממות הזאת - "כי דיליתני".

זהו הסדר הטבעי של תגובות האדם עם הצלתו. אולם במזמור זה הפוך הוא הסדר. קודם לכל הוא מודה ואומר: "ארוממך ד' כי דיליתני", לאחר מכאן הוא אומר: "לא שמחת אויבי לי" ורק לבסוף הוא אומר: "חייתני מיורדי בור". הוא פותח בהרגשת הרוממות, לפי שדווקא תחושה זו של דיליתני, רוממתני, מאירה את הדברים במימד הנכון שלהם, מימד הגודל והשגב. כל פרט איננו פרט לעצמו בלבד אלא חלק מתהליך של בניין הבית, ומתוך הודיה על כולם עולה מזמור שיר חנוכת הבית.

[ב]

ראינו גלי שמחה מתפרצים בהכרזת המדינה, חיינו נצחונות במלחמת השחרור ובמבצע קדש. אולם תחושת רוממות כזאת, תחושת "ארוממך ד' כי דיליתני" לא חזינו לפני מלחמת ששת הימים.

מאשפות ירים אביון. קדמה לה למלחמה זאת אווירה של קטנוניות, אווירה של ציניות שפשטה בחוגים רחבים. התופעה של מדינה קטנה, מצומקת, שבעיות גדולות וקשות אשר שום פתרון להן לא נראה באופק, הולידה רוח של אדישות ויאוש בקרב רבים. האידיאל הציוני חדל להרנין לבבות. חזון קיבוץ גלויות נתגלה כדבר ריק. ממדי העלייה המצומקים איזנו בקושי את נחשולי הירידה מן הארץ. ולפתע, כאילו בבת אחת, רוח רוממות והתעלות באה לארץ. אווירת פיוס והתעלות על קטנוניות. הרגשת אחדות הסיפה את המוני ישראל, ואתה אותה הזדהות עמוקה עם הגורל היהודי ההיסטורי.

נזכרים אנו באותן התפילות הבוקעות, שזכינו להן בימי הכוננות. תפילות שבקעו גם מפיות שתפילה לא היתה שגורה על פיהם. תגידו - תחושת הסכנה היא היא שגרמה לכך. נכון. אולם הייתי במקומות שתחושת הסכנה היתה גדולה יותר. הייתי בחוץ לארץ בימי השואה. יכולני להעיד כי תפילות כאלה לא ראינו. לא אווירה כזאת ולא התעלות כזאת. אחר כך באה המלחמה ואתה אותם גילויי גבורה ומסירות נפש - מי ימנה ומי יספור אותם. גילויי מסירות נפש בעצמה ובכמויות שאין מוצאים דוגמתן בכל אומה ולשון. היתה במלחמה זאת תחושה כי היהדות עומדת על כף המאזניים ונלחמים למען היהדות - ולא רק למען היהודים. כל הגורל היהודי כאילו עמד על כף המאזניים.

היתה תחושה כי לפנינו לא רק מלחמת כח כי אם גם מלחמת רוח. כל אחד הרגיש כאילו הוא נישא על כנפי ההיסטוריה. אלה לא היו ימים רגילים. ובסופה, כלום יש מלים לתאר בהן את אותו הרטט שאחז בלבבות כאשר הגענו להר הבית. רטט שהקפיץ לבבות, רטט שהקפיץ חיילים מאובקים במרחבי סיני. היתה כאן מן תחושה של "אברח ממך - אליך", כלשונו של רבי שלמה אבן גבירול בכתר מלכות שלו. אמנם כבר נמצאו כאלה שהשקיעו מאמצים רבים להסביר את התחושה הזאת, להקטינה ולהנמיכה ולצמצמה, אך ביסודו של דבר היתה זו תחושה של "אליך". כמובן, שאחר כך באו הטבעים וההרגלים וכיסו על התחושה הזאת, כדרכה של כל אמת גדולה אשר כברק תוצץ לנו ואחר כך היא נעלמת.

ובאו הימים שלאחרי המלחמה, לוחמים חזרו עם מועקה מוסרית. לא בשכרון של נצחון חזרו, אלא במועקה על כל נפש מישראל, על דם יהודי שנשפר. ועל דם בכלל שנשפך, לפעמים היתה לך הרגשה כאשר נפגשת עם לוחמים חוזרים, כפי שמתואר בספר שמואל - "ותהי התשועה ביום ההוא לאבל לכל העם, כי שמע העם ביום ההוא לאמר נעצב המלך על בנו. ויתגנב העם ביום ההוא לבוא העיר, כאשר יתגנב העם הנכלמים בנוסם במלחמה" (שמואל ב, יט, ג-ד). ארוממך ה' כי דליתני. באספקלריא של תחושת הרוממות הזאת יש להסתכל על כל פרט ופרט. היא שמעמידה את כל הקשור במלחמה זו במימד הנכון שלה.

חייתני מיורדי בור. הגמרה במסכת שבועות (לה:) אומרת: "מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא לא מיענשא, שנאמר: 'כרמי שלי לפני, האלף לך שלמה' למלכותא דרקיעא ומאתיים לנוטרים את פריו למלכותא דארעא". והתוספות מוסיפים שם: "בהוצאה למלחמת הרשות קאמר". כלומר: במלחמת רשות, כאשר שישית מן הלוחמים אינה חוזרת, הרי זה מספר סביר. במלחמת מצווה משמע - אין שיעור למספר האבידות.

את התחושה הזאת של "חייתנו מיורדי בור" יש לראות על רקע השואה. בפעם הראשונה מאז מלחמת העולם היתה בארץ תחושה של עימות עם השואה. במשפט אייכמן הזכירו לנו את השואה. אבל עימות של ממש עם השואה, שהחדיר את השואה לתודעה הישראלית, היה בימים שקדמו למלחמת ששת הימים. בימים שהגיעו מברקים וטלפונים מכל קצוות תבל עם הצעות להעביר את הילדים למקומות בטוחים מעבר לים. אכן, "ה', העלית מן שאול נפשי".

"ה' אלהי, שועתי אליך ותרפאני". אחרי אלפי שנים יכלה ארץ-ישראל שוב ליישר את אבריה. "לא שמחת אויבי לי" - האם אפשר לשכוח את אותו צחוק מרושע של אותו צורר כשהזמין לקרב את הרמטכ"ל. כשראינו את הששון אלי קרב של האויב חשבנו בלבנו: רבונו של עולם, ה'גיע שעתך, אם לא למעננו למען שמך הגדול המחולל בגויים.

ואחרי הנצחון באה השעה הגדולה של קידוש ה'. קידוש ה' לעיני כל העמים.

"שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת". ואחר כך בא: "ארומימך ה' כי דליתני". בי דליתני - בכניסתנו לירושלים. הגמרא (בבא בתרא. עה:) אומרת: "עתיד הקב"ה להגביה את ירושלים שלוש פרסאות למעלה, שנאמר: (זכריה יד, י) 'וראמה ישבה תחתיה'". ירושלים מתרוממת. ירושלים מרוממת. וזהו הסוד של "דליתני".

במלחמת הקוממיות לא זכינו להיכנס לירושלים ועל בן חסרה גם הרגשת הרוממות. הפעם מצאנו את עצמנו בשערי ירושלים, כאילו מזוככים ומטוהרים.

[ג]

שש שנים עברו מאז, ואנחנו מנסים לעשות את החשבון: מה נשאר מכל זה? גבולות נשארו, ברוך מציב גבול אלמנה. אבל מה נשאר מאותם רגשות של דליתני- רוממתני - הגבהתני? האם ניתן להכיר בימים אלה שאפרוריות וקטנויות שוב שלטו בנו, משהו מאותה רוממות? מי שמסתכל בצורה שטחית אינו רואה דבר. אבל מי שמעז להעמיק ראות ולהרחיק ראות, רואה כי בעצם אותו תהליך של מהפיכה נפשית שהתחיל במלחמת ששת הימים ליד ירושלים הולך ונמשך, אלא שהוא, שינה את מסילתו ועבר מארץ ישראל לארצות הצפון. יהודים, אשר אחרי חמישים שנות חינוך של כפירה ושל מאמצים בלתי לאים להשכיח מוצאם - נזכרים פתאום שהם יהודים, ונזכרים בהתלהבות ובחגיגיות. מה קרה? מלחמת ששת הימים הציתה לבבות ועדייו מציתה לבבות. שעות יושב אני עם יהודים עולי רוסיה ואני מנסה להבין מה קרה. מספר אחד העולים ששימש שם מוהל: כאשר יצאה השמועה שהוא מתכונן לעלות, באו אליו שני צעירים חסונים כבני עשרים וביקשו ממנו שימול אותם לפני עלותו, כי חוששים הם שלאחר נסיעתו שוב לא ימצא שם מוהל. שאל אותם אותו מוהל, בחששו מפני הסתבכויות, האם כוונתכם ידועה להוריכם? ענו לו: מה זה חשוב! מאז מלחמת ששת הימים אין לנו מנוחה ואנו רוצים להיות יהודים.

ארומימך ה' כי דליתני.

מספר לי זקן שהיה מפקח על רכבות: "פעם ביום הכיפורים מצאתי לי דרך לברוח מן העבודה ולהגיע לבית-כנסת סמוך לתפילת 'נעילה'. נכנסתי ומצאתי בית מלא צעירים, אשר ברובם אינם יודעים להתפלל. לפני מלחמת ששת הימים, כאשר נכנסתי לבית-הכנסת מצאתי בו זקנים בלבד. עכשיו הזקנים בטלים ברוב". מי שיער שברוסיה הסובייטית יגיעו יהודים לקוממיות כזאת, להעזה בזאת, לתבוע בריש גלי לעלות לארץ ישראל. שובתים ונלחמים, זועקים ורועשים והארץ רועשת והעולם רועש והשלטון מתפחד והכל בגלל מלחמת ששת הימים.

ארומימך ד' כי דליתני.

נודה על האמת, המחשבה על דבר עליית יהודי רוסיה נראתה כחלום רחוק ביותר. יותר קרובה נראתה התמוטטות המשטר שם מאשר פתיחת השערים תור כדי המשטר הסוביטי. התפללנו לנס, כי אכן רק בדרך נס תארנו לעצמנו אפשרות עלייתם, ובלבנו קינן החשש האם עוד ישארו יהודים שירצו לעלות. האם עוד ישארו יהודים שארץ ישראל תרעיד משהו בלבותם. כל אימת שדברנו בנושא זה, כמאליה עלתה אסוציאציה על החזון הנבואי ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים. ועתה כאשר אנו רואים אותם שבים, האם לא מהדהדים באזנינו דברי הנביא, לכן הנה ימים באים נאם ד' ולא יאמר עוד חי ד' אשר את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ד' אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הדיחם שמה (ירמיהו ט"ז).

לכשתבוא השעה לספור את נסי ששת הימים כדרך שספרו אבותינו את הנסים שנעשו לאבותינו במצרים ועל הים, אין ספק שנס עלייתם של יהודי רוסיה יתנוסס באותה שורה באור מיוחד.

נודה לו יתברך על כל טיפה וטיפה ועל כל נס ונס. במזמור שיר נאמר פתחת שקי ותאזרני שמחה למען יזמרך כבוד ולא ידום ד' אלהי לעולם אודך.

 

[1] שיחה בישיבת הר עציון, כ"ח אייר תשל"ג