המעלות ממעמקים | בפעמי הגאולה

בפעמי הגאולה[1]

"לד' הישועה על עמר ברכתך סלה". כשהקב"ה מביא ישועה - חובתו של ישראל לברך. "על עמך ברכתך סלה". כך דורשים רבותינו ז"ל מפסוק מפורש בתורה: "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר". מאי "לאמר"? לאמור לדורות. כשזוכים לישועות, כשזוכים לניסים החובה היא "שירו לו זמרו לו שיחו בכל נפלאותיו".

אבל יש תנאי ראשון קודם לשירה. כדי שאדם ישיר וכדי שאדם ירצה לשיר, שהרי זה ממהותה של השירה "אז ישיר - אז עלה בליבו שישיר" ותנאי קודם לכך והיא האמונה. אמונה בקב"ה. אמונה שאכן אותם המעשים הגדולים הם מעשי אלהינו, וכל מה דעביד רחמנא לטב עביד. וכעומק האמונה עוצמתה של שירה. "תאמינו בד' ובמשה עבדו - אז ישיר משה ובני ישראל". בזכות האמונה זכו שתשרה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה. "ויאמינו בדבריו ישירו תהילתו". תנאי לשירה - אמונה.

אין אנו מדברים כאן באמונה הבאה ממחקרי תבל, אף לא מאמונה הבאה מחקר תבונות ומדעת רחבה. אנו מדברים כאן באמונה פשוטה ותמימה, שהיא נחלת כל אדם ואדם מישראל. אמונה פשוטה ותמימה, שהיא נחלת ארם שרק מסוגל לומר תהילים, מבלי שיבין מה שכתוב שם.

"מפי עוללים ויונקים יסדת עוז" - אומרים רבותינו ז"ל (סוטה ל): דרש רבי יוסי הגלילי, בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה. וכיצד אמרו שירה? עולל מוטל על ברכי אמו ותינוק יונק משדי אמו - כיוון שראו את השכינה עולל הגביה צווארו ותינוק שמט דד מפיו ואמרו: 'זה אלי ואנווהו', שנאמר: 'מפי עוללים ויונקים יסדת עוז'. אין צריך להיות חכם גדול ואין צורך בפילו-סופיה גדולה; מספיקה תחושה פשוטה שכל תינוק חש בה, שהרי גם תינוק חש מהו מיצר, ומבין מה הם מרהבים. "מן המיצר קראתי יד; ענני במחרב יה". תחושת מיצר ותחושת מרחב גם תינוק מרגיש ויודע.

הלכה מפורשת היא בשולחן ערוך (אורח חיים רכב, ד): "מברך על הטובה הטוב והמיטיב אף על פי שירא שמא יבוא לו רעה ממנו. כגון שמצא מציאה וירא שמא ישמע למלך ויקח כל אשר לו". אם יחשוב אדם חשבונות רבים, אם ראוי לו לברך הטוב והמיטיב, האם אותו דבר שזכה בו טוב הוא לו, או שמא להיפך - אפשר בכלל מסוכן הדבר, מי יודע מה יהיה. אם כך היה חושב היה חושש בוודאי לברכה לבטלה. אבל האמונה הפשוטה, אותה אמונה תמימה, אותו ציווי של "הרנינו כל ישרי לב" אומרת: זכיתי בטובה - אני מברך.

כאשר אנחנו מדברים על השירה שעלינו לשיר הערב הזה והיום הזה, על הנפלאות שעשה עמנו הקב"ה, אין צורך בשום פילוסופיה, אין צורך בציונות במרכאות ובלי מרכאות. אין צורך לתהות על דרכי ההנהגה האלהית, אין צורר לפענח את מסתרי הגאולה. היסוד הראשון הוא אמונה פשוטה ותמימה.

הקב"ה נתן לנו את הארץ הזאת לנחלה. עד לפני עשרים וחמש שנה ניסו רבבות אחים פליטי חרב להגיע לארץ ישראל, ניסו לעלות לארץ ישראל וגירשו אותם. מהם נמקו במחנות ומהם שאף טבעו בים. והנה נפתחו השערים, ורבבות יהודים נכנסו לארץ ישראל. כלום יש צורך בחשבונות? כלום יש צורך באידיאולוגיות?

אמונה פשוטה: "ויאמינו בדבריו ישירו תהילתו". ואיך אפשר שלא לשיר?

בארץ הזאת אשר ניתנה לנו לנחלה, לא יכלו יהודים להתיישב מאות בשנים. בחשכת לילה אנוסים היו להקים בה ישובי חומה ומגדל, מפני שהגויים בעלי המאנדאט על הארץ קבעו, כי אסור ליהודים לרכוש אדמות בחלקים שונים של הארץ ולהתנחל בהם. ובא היום ויהודים זכאים, רשאים וחייבים להתיישב בכל מקום. האם אין השירה מתפרצת מאליה? האם אין ההודיה מחויבת המציאות? וכלום מקום יש כאן לעריכת חשבונות?

עלינו רק להגביה את ראשינו כאותו עולל שהגביה ראשו ואמר "אשירה לד'", כאותו יונק ששמט את דד אמו ואמר אשירה לד'. אין צורך בשום חשבונות. רק אמונה פשוטה ותמימה - "שימחו צדיקים בה' והרנינו כל ישרי לב".

כאשר מתבוננים בתהליכים שהיו כרוכים ביום הזה ובנפלאותיו, באותו הפלא הגדול שמזרח ומערב, שונאים בנפש, עשו יד אחת פעם אחת בשביל לכונן את מלכות ישראל. ורשעים כל ימיהם חרטה. וכבר התחרטו על פועלם עשרת מונים. וכשאנו נזכרים באותו המלחמות, התשועות והנפלאות, במצור שירושלים עיר הקודש היתה נתונה בו, כאשר כבר חילקו את המנות האחרונות, ללא גוזמה, את המנות האחרונות של מצות יבשות, כאשר חלקו שתי מצות לנפש. וכאשר לא היו מלם לחלק וזה היה הסוף. משום שהגויים לא יכלו להסכים לכך שאכן תקום ממלכה בישראל. ובאה התשועה הגדולה, באה הרגשת המרחב אחרי הרגשת המיצר - "מן המיצר קראתי יה ענני במרחב יה".

מי שניגש לדברים באמונה פשוטה ותמימה, עם היסוד הראשון הזה, חייב לשיר. ומי שמחשב חשבונות יש' פגם באמונתו. בעוונותינו הרבים בא טשטוש אצל רבים בראיית הדברים. טשטוש בין מעשי ד', מעשי אלוהינו, ובין מעשי אנוש. שהרי אם אין שרים לקב"ה, אם אין מודים לו, אז כאילו מייחסים את כל המעשים הללו לא לקב"ה אלא למעשה אנוש. מי עשה זאת אם לא הקב"ה? אם הקב"ה - תן לו תודה; אם אינך שר - הרי אתה כמי שאומר כי בשר ודם עשה זאת. ואז מסתבכים בחשבונות מעוותים. אם מעשי אנוש. כאן, אז מתחילים לחשב חשבון של מעשי אנוש. רואים עוולות שהן מטבען מעשי בני אדם. אר מה הקשר בינן ובין מעשי אלוהינו? מה מקום לערב מעשי אנוש במעשי אלוהינו?

"אכן גדולים מעשי אלוהינו", כדברי הפייטן ביום הכפורים: "אבל מעשה אנוש, תחבולותיו מזימה, שבתו בתור מרמה, רפידתו רימה, קבור בסעיף אדמה, ואיך יתגאה אדם להבל דמה. אבל מעשי אלוהינו - פודה משחת עמוסיו, צור יודע חוסיו, קדוש מפליא ניסיו, רחום למרציו ומכעיסיו, לכן יתגאה ורחמיו על כל מעשיו".

אבל שעה שמטשטשים, כשמדברים בנשימה אחת על מעשי אנוש ומעשה אלוהינו, פוגמים בעצם ההכרה הזאת, באותה אמונה פשוטה ותמימה, שאכן גדולים מעשי אלוהינו.

הגמרא בסוטה (מח) אומרת: "דאמר רבי אלעזר, מאי דכתיב 'כי מי בז ליום קטנות', מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבוא? קטנות שהיה בהן שלא האמינו בהקב"ה". צדיקים מצד אחד, ולא האמינו בקב"ה, איך ניתן להבין זאת?

אם נסתכל באיזה קשר נאמרו הדברים בפסוקים בזכריה, פרק ד אזי נבין. דווקא צדיקים נכשלים בחוסר אמונה. על מה מדובר שם? "ידי זרובבל יסדו הבית הזה" - אומר הנביא - "וידיו תבצענה", הוא גם יסיים. "וידעת כי ד' צבאות שלחני אליכם. כי מי בז ליום קטנות ושמחו וראו את האבן הבדיל ביד זרובבל שבעה אלה, עיני ד' המה משוטטים בכל הארץ". ואומר רש"י: "כי מי בז ליום קטנות - שיוסד הבית אשר הוקטן בעיניהם כמו שנאמר 'ורבים מהכהנים אשר ראו את הבית הראשון ביסדו זה הבית בעיניהם בוכים בקול גדול'. ובנבואת חגי הלא כמוהו כאין בעיניהם". דווקא אותם צדיקים הצופים לדברים גדולים, בזים ליום קטנות, בזים לבניינו של זרובבל, ומגיעים חס ושלום, לחוסר אמונה בקב"ה, ושוכחים "וידעת כי ד' צבאות שלחני אליך" - הקב"ה שלח. שכן כל מה שנעשה בארץ הזאת נשלח מפי הגבורה. כאשר מיטשטשים ההבדלים בין מעשה אנוש למעשה אלוהינו אז מגיעים לקטנות, שחז"ל מגדירים אותה: "מי בז ליום קטנות - מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד", כל עשירותם מתבזבזת על שלא האמינו בקב"ה.

כמו שאמרנו היסוד הראשון היא אמונה פשוטה. שהרי אם אדם מחשב חשבונות, לאחר מכן הוא גם מנסה לקבוע את דרכי ההשגחה, והוא קובע כיצד צריכים להיות סדרי הגאולה - איך על הקב"ה להושיע את ישראל. מובן שאדם זה אינו יכול לשיר. ועל כגון זה אומרים חז"ל בשיר השי-רים רבה (ד, יח): ראוי היה חזקיהו לומר שירה על מפלת סנחריב, דכתיב "ולא כגמול עליו - השיב 'חזקיהו', למה? 'כי גבה ליבו'. גבה ליבו? ושואלים חז"ל שם במדרש: את חמי- כלומר "אתה רואה" - "חזקיהו מלך וצדיק ואת אמרת כי גבה לבו? אלא גבה לבו מלומר שירה. אתא ישעיהו לגביהון דחזקיהו וסיעתו. אמר לו: 'זמרו לד'!'. אמרון ליה: למה? - 'כי גאות עשה'. אמרון ליה כבר מודעת זאת בכל הארץ. אמר רבי אבא בר כהנא: אמר חזקיהו, תורה שאני עוסק בה מכפרת על השירה". לשון אחר, חזקיה טען כי הוא אינו צריך לומר שירה, עוסק בתורה. ומה החידוש במה שאירע, מה יש להתפעל, הן כבר מודעת זאת בכל הארץ? 'כי גבה לבו'? זה לא התרחש בדיוק כדרך שהוא רצה, כמו שהוא תיאר, כפי שהוא חשב, כמו שהוא הבין את דרכי הבורא. לפיכך נמנע מלומר שירה. הגאולה אינה לפי טעמו לכן אינו שר. היסוד הראשון של שירה - "ויאמינו בדבריו ישירו תהילתו" - היא אמונה פשוטה ותמימה. בלי חשבונות. היית במיצר והקב"ה עזר לך - אל תעשה חשבונות. יש הלכה: מת לו אביו וזכה בירושה - מברר דיין האמת ושהחיינו. זכיתם בטובה - "שירו לו זמרו לו".

ורק לאחר שסיגלנו את התחושה היסודית, יש מקום להסתכל אל מעבר לאותם מאורעות ולהתבונן במה שאירע שם. לראות את הישועה הגדולה שהיתה לא ליושבי הארץ בלבד, אלא את הישועה הגדולה שהיתה לכל ישראל. לכל אותם שרידי חרב אשר כל תקוותם היתה ארץ ישראל. חס ושלום, הס מלהזכיר, מה היה קורה לכל אותם שרידי חרב אילמלא התקווה הזאת, אילמלא תקומת ישראל.

יושב בשכנותי יהודי בן תשעים ושמונה שעלה מרוסיה לפני שלושה חדשים. בן תשעים ושמונה ועדיין כוחו עמו. הוא סיפר לי כי בשעה שביקש לעלות לארץ אמר לו פקיד בכיר שם ברוסיה: "אתה בן תשעים ושמונה, ואתה בוגד בארצך? אתה רוצה לעלות לארץ-ישראל?" והתחיל להסביר לי מה השיב לאותו גוי. אינני יודע משום מה חשב שאני מבין רוסית. חזר לפני על הדבר ברוסית. הכביר עלי שפע של מלים, אבל אני רק כמה מלים הבנתי. ואף על פי כן שמעתי כאן ממש שיר-השירים. אני שמעתי אותו אומר: "סביאבטונומיה גרוזיה, סביאבטונומיה אוקראינה, סביאבטונומיה רוסיה, סביאבטונומיה ארמניה, סביאבטונומיה ישראל". זה הבנתי. יש אבטונומיה לישראל. זה הוציא יהודי בן תשעים ושמונה מרוסיה. עשרים וחמש שנה היו צריכות לעבור עד שזה הגיע לתודעתו. היה צורך במלחמת ששת הימים שיתפוס דבר זה, כי יש אבטונומיה לישראל.

כלום יכולים אנו לתאר מה המשמעות של תקומת מלכות ישראל? מה זה נתן לכל ישראל ומה זה אמר להם? רבבות יהודים אינם מבינים שפה אחרת אלא רק אבטונומיה ישראל. והם באים, הם חוזרים אלינו, הם שבים אלינו בכוהו של היום הזה.

נזכור גם אותה מסירות נפש של אחים גיבורים ששפכו דמם למען כיבוש ארץ-ישראל. החטא הגדול ביותר הוא "וימאסו בארץ חמדה" - כך אומרים רבותינו. לכן הגלות מתמשכת, כי מאסו בארץ חמדה. ביום הזה התחילה כפרת עוון מאיסה זו. כאשר שפכו דמם כמים, כפשוטו, למען כיבושה של ארץ-ישראל. "וכיפר אדמתו עמו".

ואחרי שאנו מתבוננים בכל המאורעות הללו, ואחרי שתופסים אותם מתוך אמונה פשוטה ותמימה, הבה נפתח את ספר התנ"ך (ישעיה יח, ז) ונקרא בו: "בעת ההיא יובל שי לד' צבאות עם ממשך ומורט ומעם נורא מן הוא והלאה, גוי קו קו ומבוסה אשר בזאו נהרים ארצו אל מקום שם ד' צבאות הר ציון".

כלום אין אנחנו קוראים את הפסוק הזה, בספר החיים ובמציאות? "עם ממשך ומורט עם נורא" - לעולם נוראות הם חלקו - "מן הוא והלאה, גוי קו קו ומבוסה אשר בזאו נהרים ארצו" -מלכים בזזו את ארצו. והנה חוזר אל ארצו. האם ניתן לראות את הדבר הזה במימד אתר מאשר המימד המשיחי? אם נפתח פרקים אחרים בישעיהו, או ביחזקאל (לו): "לכן הנבא על אדמת ישראל, ואמרת להרים ולגבעות לאפיקים ולגיאיות כה אמר ד' אלוהים הנני בקנאתי ובחמתי דברתי יען כלמת גויים נשאתם. לכן כה אמר ד' אלוהים אני נשאתי את ידי אם לא הגוים אשר לכם מסביב המה כלמתם ישאו. ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא" - וכי יש לך קץ מגולה מזה?

"כבר היו ר' חיא הגדול ורבי שמעון בן חלפתא מהלכים בדרך בבקעת ארבל וראו את אילת השחר מפציע אורה. אמר רבי חייא ברבי, כך היא גאולתן של ישראל קמעא קמעא, וכל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת". ונשאל את עצמנו, מהו בעצם החילוק אם נקרא לזה גאולה קימעא קימעא. הרי גם אנחנו רואים בזה שלבים בתוך הגאולה, בתור אתחלתא דגאולה. הרי חז"ל אומרים כי גם כשמשיח יבוא עדייו תהיינה מלחמות. לכאורה זו רק שאלה של מונחים, אבל יש חשיבות מיוחדת לראות את הדברים במימד המשיחי שלהם. ושתי סיבות בדבר: האחת - "נחמו נחמו עמי". אין לך נחמה גדולה מזו שאכן מתחילים לנוע במסילת הגאולה. אנחנו נכנסים לשלב שממנו אין נסיגה. שלב שיש בו יסורים, שלב שלצערנו עדיין יש בו מלחמות. אבל תהליך הגאולה הוא התנודה הבלתי פוסקת. אין זו אפיזודה.

עשרות שנים תעבורנה' עד שאנשים יחקרו וינסו להבין משהו ממה שהתרחש במעמקי הנפש היהודית שנשארה אחרי השואה. מה עמוקה וגדולה היא הצלקת שהותירה השואה אחריה בנפש ישראל. ולו באנו אחרי השואה והיינו אומרים ליהודים הניצולים כי עכשיו יבוא מרגוע, עוד אפיזודה של רגיעה בגוים. לא עוד שואה אלא מרגוע - יכולים אנו לתאר, למה היה זה מביא. אנה היו היהודים הללו מגיעים אלמלא אותה אמונה שאכן מתחילה התמורה המיוחלת? אם רואים את המאורעות במימד משיחי, הדבר אומר: אין נסיגה. כיצד השיב הרב הרצוג זצ"ל, כאשר היה בארצות הברית בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, כאשר הגרמנים היו בשערי הארץ והיאוש אחז את היהודים כאן וביקשו להניאו מלשוב ארצה: "מקובלנו, שחורבן שלישי לא יהיה". וחזר. כי זו התחלה של ביאה שלישית. כך הם פני הדברים כשבוחנים אותם במימד משיחי, כשרואים אותם כמו שהנביא מתאר: "בעת ההיא יובל שי לה' צבאות עם ממשך ומורט ומעם נורא מן הוא והלאה, גוי קו קו ומבוסה אשר בזאו נהרים ארצו אל מקום שם ה' צבאות הר ציון".

והסיבה הנוספת שיש צורך בהגדרות מדוייקות לתקופתנו תנו היא - העובדה הזאת, שהגאולה הולכת קימעא קימעא. כשאנו מסתכלים על מאורעות ימינו במימד משיחי, יש בדבר משום תביעה לגבינו. זה מחייב אותנו. אם היו דורשים מאתנו, שנביא את המשיח, היינו אומרים, וכי אנחנו טובים יותר מכל הדורות הקודמים? אנחנו צדיקים יותר מדורות קודמים? הם לא הביאו את המשיח, ואנחנו נביא, את המשיח? וכי היינו מרגישים בכלל אתגר להביא את הגאולה השלימה? מי אנחנו, מה המעשים שלנו לעומת מעשי האבות, מעשי הדורות הקודמים?

אבל אם אומרים לך, שאתה שרוי בדור של גאולה, ושמשקל המעשים שלך שונה ממשקלו של כל מעשה שנעשה בדורות שעברו, כי אז כל עמידתך וכל ראיותיך שונות. הן כך אמר האר"י הקדוש לתלמידו ר"ח ויטאל: "דע כי אין מעשה גדולת הנפש תלוי כפי האדם, רק כפי הזמן והדור. כי מעשה קטן בדור הזה שקול כמו כמה מצוות שבדורות אחרים. כי בדורות אלו הקליפה גוברת עד מאד לאין קץ, מה שאין כן בדורות ראשונים". אם אנחנו יודעים כי אנו חיים בדור של גאולה, הדבר מוסיף לנו כוח. אכן אנחנו מסוגלים להביא את הגאולה השלימה. שכן יש משקל אחר למעשינו. אנחנו נושמים אווירה אחרת, אנחנו חיים בתקופה גדולה, ממנו נדרשים מעשים גדולים. "גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו". גדלו, דברים גדולים. וכל כמה שיש הסתר באמונה הזאת, שאנו נמצאים בשלבי גאולה, בכל זאת מחייב אותנו הדבר. ציפיות שלנו ודיבורים שלנו צריכים להיות שונים. הגאולה מתרחשת לעינינו קימעא קימעא, וזה מחייב אותנו. ולכן יש להדגיש ולהזכיר ללא הרף את המשיח.

בדורנו מצויים יראים ושלמים, שמדברים על כל מיני דברים, אבל את המשיח הס מלהזכיר. בימינו מדברים על הרבה דברים חשובים ולא חשובים, אבל לא על המשיח. "למנצח לדוד להזכיר" (תהלים ע, א), אומרים חז"ל (ילק"ש על אתר): "משל למה הדבר דומה, למלך שהיה לו צאן וכעס עליהן. הסיר את הצאן והסיר את הדיר והוציא את הרועה. אחר ימים חזר המלך לצאנו, התחיל מכנסה ובונה את הדיר, ולרועה לא הזכיר. אמר הרועה, הרי הצאן מתכנסת והדיר בנויה ואני איני נזכר".

עלינו להתפלל, שיקוצר התהליך, שלא ישפך דם יהודי, שנמתיק את חבלי המשיח, אבל מתוך אמונה שאנו נמצאים בתור שלבי הגאולה. אז תהיה תפילתנו שונה, תורתנו שונה וציפיותינו שונות. כי אנו נמצאים בדורו של המשיח. נברך את ה' בכל לב, נשיר ונרצה לשיר "שירו לו זמרו לו שיחו בכל נפלאותיו".

 

[1] שיחה בישיבת הר עציון, יום העצמאות הכ"ה