דילוג לתוכן העיקרי

תורה א | הממשלה על המלאכים

קובץ טקסט

תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶא לְיוֹם חַגֵּנוּ (תְּהִלִּים פ''א).

א. כִּי אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי נִבְרָא, שֶׁיִּהְיֶה לוֹ מֶמְשָׁלָה עַל הַמַּלְאָכִים (עיין תיקון עין דף קלז) וְזֶה הַתַּכְלִית וְהַסּוֹף שֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יְרוּשַׁלְמִי שַׁבָּת פֶּרֶק ב) – עֲתִידִין צַדִּיקִים שֶׁיִּהְיֶה מְחִצָּתָן לִפְנִים מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁנֶּאֱמַר: ''כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל''. שֶׁהַמַּלְאָכִים יִצְטָרְכוּ לִשְׁאל מִיִּשְׂרָאֵל, כְּשֶׁיִּרְצוּ לֵידַע מַה פָּעַל אֵל. וְצָרִיך כָּל אֶחָד לִרְאוֹת, שֶׁיָּבוֹא לְזֶה הַתַּכְלִית, שֶׁיִּהְיֶה לוֹ מֶמְשָׁלָה עַל מַלְאָכִים, אַך צָרִיך לִשְׁמר עַצְמוֹ מְאד וְלִרְאוֹת, שֶׁיִּהְיֶה לוֹ כּחַ לַעֲמד בְּמֶמְשָׁלָה זוֹ, שֶׁלּא יְקַנְּאוּ בּוֹ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְיַפִּילוּ אוֹתוֹ חַס וְשָׁלוֹם (עין זוהר חדש, שיר השירים, על פסוק 'שחורה אני ונאוה' כו'). כִּי הַמַּלְאָכִים מִתְקַנְּאִים מְאד בְּאָדָם כָּזֶה, שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֶמְשָׁלָה עֲלֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (חֲגִיגָה טו ע"ב) עַל כַּמָּה גְּדוֹלִים, שֶׁ'בִּקְּשׁוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְדָחְפוֹ'.

ב. וְהָעֵצָה עַל זֶה לְקַשֵּׁר עַצְמוֹ עִם נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל, וְעַל יְדֵי הַהִתְקַשְּׁרוּת נִצּוֹל מֵהֶם: ''מְאַחֵז פְּנֵי כִסֵּא'' (אִיּוֹב כו, ט) שֶׁצָּרִיך לֶאֱחֹז עַצְמוֹ בְּשָׁרְשֵׁי הַנְּשָׁמוֹת, הַחֲצוּבוֹת מִתַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד שֶׁהִיא בְּחִינַת (בְּרֵאשִׁית ג, כ) : ''אֵם כָּל חָי'' (עיין מדרש הנעלם חיי שרה, קכה ע"ב) וְזֶה בְּחִינַת מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שַׁבָּת פח ע"ב) בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה משֶׁה לַמָּרוֹם, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מַה לִּיְלוּד אִשָּׁה בֵּינֵינוּ, אָמַר לָהֶם (הקב"ה): לְקַבֵּל תּוֹרָה בָּא. אָמְרוּ: אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְך עַל הַשָּׁמָיִם וְכוּ' אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְמשֶׁה: הַחֲזֵר לָהֶם תְּשׁוּבָה אָמַר: אֲנִי מִתְייָרֵא, שֶׁלּא יִשְׂרְפוּנִי בְהֶבֶל פִּיהֶם. אָמַר לוֹ: אֱחֹז בְּכִסֵּא כְבוֹדִי וְכוּ' הַיְנוּ שֶׁנָּתַן לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַך עֵצָה לֶאֱחֹז וּלְהִתְקַשֵּׁר בְּשָׁרְשֵׁי הַנְּשָׁמוֹת, שֶׁהֵם בְּחִינַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד, אֵם כָּל חָי, כַּנַּ''ל, שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִהְיֶה נִצּוֹל מִן קִנְאַת הַמַּלְאָכִים כַּנַּ''ל.

וְזֶה בְּחִינַת (בְּרֵאשִׁית ב, כב): וַיִּבֶן ה' אֱלקִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם וְכוּ'. וַיִּבֵן – רָאשֵׁי תֵבוֹת: 'וּתְקַעְתִּיו יָתֵד בְּמָקוֹם נֶאֱמָן' (יְשַׁעְיָּה כב, כג), שֶׁהוּא בְּחִינַת מֶמְשָׁלָה, כְּמוֹ שֶׁתִּרְגֵּם יוֹנָתָן עַל זֶה הַפָּסוּק – 'וֶאֱמַנִּינֵהּ אֲמַרְכֶּל מְהֵימָן מְשַׁמֵּשׁ בַּאֲתַר קַיָּם' הַיְנוּ בְּחִינַת מֶמְשָׁלָה הַנַּ''ל, שֶׁיִּהְיֶה לָהּ קִיּוּם כַּנַּ''ל, הַצֵּלָע –  שֶׁהִיא בְּחִינַת חַוָּה אֵם כָּל חָי בְּחִינַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד, שָׁרְשֵׁי הַנְּשָׁמוֹת כַּנַּ''ל שֶׁעַל יְדֵי זֶה יֵשׁ כּחַ לַעֲמד בְּמֶמְשָׁלָה זוֹ כַּנַּ''ל.

*

לכל אחד מאתנו יש שני צדדים. האחד, מתפתל במציאות, ומתוך כך שהוא מקבל הוא אותה כפי שהיא, הוא מגמיש את עצמו לפיה. כך היה יעקב. אך הצד השני הוא הצד הנלחם, המורד, החותר אל מטרתו. מתוך כך שאין הוא מקבל את המציאות – כך היה ישראל, צידו השני של יעקב. "כי שרית עם אנשים ועם אלקים ותוכל". לצד הזה קורא ר' נחמן "איש הישראלי", וכמו יעקב אבינו ממש, מצפה ר' נחמן ממנו למשול על המלאכים וטען שזה "הסוף והתכלית" של ישראל. וכפל לשון זה מכוון לשני דברים סמוכים זה לזה אך שונים: "הסוף" – דהיינו, קביעה כי סופם של ישראל שיגיעו למעלה הזו לעתיד לבוא. "והתכלית" – מטרתו ותכליתו של כל אחד שיזכה לזה כאן ועכשיו ולא ימתין לימים שיבואו.

אך אם כך הם פני הדברים, ואכן זו תכליתו של "איש הישראלי", הדבר צריך להיות רלוונטי לכל אחד מאתנו, אלא שעדיין אין אנו מבינים כלל מי הם המלאכים הללו וכיצד אפשר למשול בהם.

צריך להסביר: מלאך הינו כח של שלמות שיש בעולם. שלמות ללא בחירה, וממילא ללא טעויות וסטיות כלשהן. כוחות אלו קיימים בעולם הפיסי בחוקי הטבע המדויקים כל כך. וכך אומרים חז"ל "אין לך עשב למטה שאין לו מלאך מלמעלה שמכה בו ואומר לו גדל". אך כוחות אלו קיימים גם במקומות מופשטים יותר. ברמת ההשגה שלנו אנו יכולים לקחת כדוגמא את כוחות הצדק, החסד, הגבורה, הדין, האהבה הקיימים בעולם. מושגים אלו עלולים להיראות בעינינו רק כמלים מופשטות חסרות כח עצמי, אך למעשה הם בעלי עוצמה רבה בעולם הרוח. די בכך שעני יזכיר את המילה "חסד" לפני העשיר, ובכך יפעיל אפיק בעל עוצמות רבות בעולם הרוח והרגש שלו. כך גם בודאי כשאיש יאמר לאשתו שהוא "אוהב" אותה, הוא יפתח בלבה אפיקים עמוקים מני ים. די בכך שמורה יאמר לתלמיד חסר אונים "גבורה", כדי שיפתח בחייו יכולות שלא האמין שיש לו כלל.

דרך כלל אנו נוטים לתפוס את הכוחות הללו כגבוהים מאיתנו, בני האדם, שכן הם מוחלטים ושלמים ואילו אנו נוטים לטעות. לא תמיד עושים חסד, לא תמיד אוהבים ולא תמיד מתגברים. זאת הסיבה שהאדם הרוצה את הטוב, מסתכל על המלאכים מלמטה למעלה ובעצם שואל אותם מה נכון עכשיו לעשות. הוא רוצה לקבל מהשלמות הזו את הכח ואת השכל לעשות את המושלם, הנכון והאמיתי, בלי טעויות אנוש אופייניות. במצב זה ניתן לומר שהמלאכים מושלים באיש הישראלי ולא להיפך. אולם לכאורה אין טוב מזה! מדוע, אם כן, מאיץ בנו רבינו לעשות את ההיפך כביכול, ולמשול בהם, במלאכים?

לכאורה אכן יש כאן קטרוג גדול על האדם. "מה לילוד אישה בינינו?" שואלים המלאכים, ובצדק. איך יכול אדם להתיימר לחוות את דעתו בין כוחות שעושים את רצון בוראם בלי הטיה מאז ששת ימי בראשית? ואכן, בדיאלוג זה שבין האדם למלאך, דיאלוג שמתנהל בקביעות בתוך לבו של האדם הרוצה את הטוב, המלאך תמיד ינצח, ובכך יטיל את ממשלתו על האדם. ממילא האדם נתבע להיות כמלאך, אם הוא אכן רוצה בטוב. האדם נדרש להיות מושלם, והוא מוגבל על ידי אותם כוחות שמסתבר ששולטים בו שלטון ללא מיצרים והכל מתוך 'רצון' טוב – לעשות רצון בוראם.

עד כאן הכל טוב ויפה, כל עוד האדם מצליח במשימתו ושומר על השלמות המתוארת. אולם, דא עקא, ה' ברא את האדם בכוונה תחילה כלא מושלם, וכשאדם זה הרוצה רק את הטוב, המושלם והמלאכי, טועה – אזי הוא נופל, כי משאלתו להיות מושלם התנפצה. אותו מלאך שלפני כן כיוון אותו אל הטוב ואל הישר, הוא עצמו זה שעכשיו הודף אותו ומפיל אותו מטה מטה, על אשר אין הוא עומד בקריטריונים הגבוהים שהציב לעצמו.

והנה, דווקא עכשיו לאחר שנפל, האדם זקוק יותר מכל לממשלה. הצייתנות למלאכים שהייתה לטובתו בעת שעשה את הטוב, מתבררת עתה כחסרת אונים לכשנפל. נתינת הממשלה למלאכים הינה עתה בעוכריו. שהרי המלאכים אינם מבינים את הדקויות של העולם הזה על כל פיתוליו, ונפילותיו. משום כך הם אינם יכולים להשתמש בממשלתם במקומות אפורים אלה. זהו עומק תשובתו של משה רבינו למלאכים בהמשך המדרש שמצטט ר' נחמן. דווקא שם, במקומות האפורים הללו צריך מישהו עם ממשלה שידע להחליט החלטות אמיצות במקומות שהתשובות המוכנות מראש לא עובדות. לכך דואג ר' נחמן, המדריך אותנו מלכתחילה למשול במלאכים בשעה שמה שהיה ראוי לעשות במציאות אידיאלית כבר לא עובד. שם צריך אדם אמיץ שידע להעריך את ה"מעט טוב", שיכיר בערכו של הרצון לבדו, ושידע להבין את עומק הנסיון שעומד בו האדם ועוד ועוד הדרכות אמיצות המופיעות בתורתו של ר' נחמן. מסירת הממשלה למלאכים טובה היא בהצלחות אך לרועץ היא בנפילות, ועל כן מנחה אותנו ר' נחמן לא לוותר עליה מלכתחילה.

כדי לזכות למעלה זו ולא ליפול מקטרוגם של המלאכים נותן הקב"ה למשה את העצה, "אחוז בכסא כבודי". ומסביר ר' נחמן: אחוז בשורש נשמות ישראל החצובים מתחת לכסא הכבוד. מדוע מקומם של נשמות ישראל הוא מתחת כיסא הכבוד? מסתבר שככל מלך, גם מלכותו של ה' תלויה כביכול בעמו, "אין מלך בלא עם". כך נזקק הקב"ה לברוא את העולם כביכול מחוצה לו בכדי לאפשר לאדם לבחור שוב בה' ולהמליך אותו על עצמו. נמצא, אם כן, שכסא כבודו מושתת ומונח על נשמות ישראל, אם אכן יבחרו בו. וכאן מושטת העצה: היזכר, יהודי, בגודל האחריות בגודל המעמד שניתן לך להמליך את השם בעולם. היזכר שאף הקב"ה בכבודו ובעצמו כביכול בך. שכל כסא כבודו מונח עליך. אתה בבחירותיך קובע כביכול את מלכותו. זכור זאת, ואל תשעה לבקשתם של המלאכים למסור בידם את המלכות. אל תקשיב לקטרוג שלהם אם נפלת.

*

האדם צריך להרגיש שהוא לא רק מציית לטוב ועושה את הטוב, אלא שהוא זה שאמור לקבוע מה טוב! שהוא קובע למלאכים את אמות המוסר הנכונות. הם אלה שצריכים לשאול אותו, את האדם "מה פעל א-ל". מתברר שמשעה שנתן הקב"ה יכולת בחירה לאדם, הוא נתן לו לא רק לבחור מה לעשות אלא גם מהו הטוב. בחירה לא רק למטה בבחירת המעשה הטוב, אלא גם למעלה בשאלות העקרוניות מהו בכלל טוב. כובד האחריות המוסרית גדול ביותר. אכן יש במה להתקנא. אלא שהקב"ה בכבודו ובעצמו העניק לאדם את הזכות הזאת, ביודעו ובהאמינו שלב"סוף", בסוף הימים, לאחר דורות של תיקון וזיכוך המידות וכשתימלא הארץ דעה את ה', בודאי יהיו בני האדם ראויים לאחריות זו. אולם, "תכליתו" של עם ישראל היא להיות מסוגלים לעמוד באחריות זו, עוד לפני כן. כאן ועכשיו, במציאות המבולבלת, ולשם כך קיבלו ישראל את התורה.

האדם הצייתן לא צריך תורה. הוא שואף מתוך צייתנותו לשלמות מלאכית ומתוך שהוא שלם הוא אינו זקוק לדבר. יותר מזה, התורה תפריע לו, שכן היא תזכיר לו שהוא אינו מושל בחיים, בכך שתנסה להכתיב לו מבחוץ כיצד להתנהג, בעוד שנפשו שואפת אל השלמות, היודעת כל זאת בכוחות עצמה. אותו חלק רדום בנפשו, שאיננו מושל בחייו, ימרוד כשינסה מישהו גבוה ככל שיהיה להכתיב לו מבחוץ מה לעשות. גם אם ייכנע, עדיין המרד הפנימי ישקע בעומק ליבו בדמות תסכול כבוש, אותו תסכול שכשהכל היה מושלם וצייתני הוא לא נדרש להתמודד עמו.

אך האדם הבחירי, זה שלא איבד את שיקול דעתו, לא שומט את חירותו שהוענקה לו מלמעלה. מי שמרגיש אחראי ומנהיג של חייו, דווקא הוא זקוק יותר מכל לתורה, המדריכה אותו כיצד עליו לפעול עם חירות זו. היותה של התורה תכתיב חיצוני אינו מאיים עליו, להיפך, היא מאתגרת אותו לבחור טוב יותר. התורה לא רוצה צייתנים. למרבה הפלא, היא מעוניינת בבחירה שלנו, בלב שלנו. לשם כך, באופן פרדוכסלי, תפקידו של האדם הוא לא להיבהל מדרישותיה אלא להקשיב גם להם כהצעה טובה, כהדרכה נאמנה בדרכו. "תרי"ג עיטין" מכנה הזוהר את תרי"ג המצוות ומשווה אותן לעצות. עד כמה מהפכנית גישה זו אל התורה!!

לא חסר לו לקב"ה מלאכים, וממילא לא חסר לו גם צייתנים המתדמים למלאכים. המלאכים, כך מסתבר, קנאו בכח הבחירה שיש לאדם ועל כן רצו להשתיקו. בתחילה בדרך הטוב, אך עד מהרה, טוען ר' נחמן, יפילו את האדם ויקטרגו עליו אם ייפול. אזי יישאר האדם חסר אונים, ללא הבחירה ואף ללא הממשלה שהפקיד בידם. אכן, פרדוכסלית היא התביעה מן האדם– הן לבחור בעצמו והן לבחור בטוב האובייקטיבי שמחוצה לו. אך דווקא היהודי שרוצה להגיע ל"תכלית" זו כאן ועכשיו, זקוק להדרכה לשם כך, הדרכה שמבינה את פיתולי החיים וחתחתיהם.

*

הקב"ה אם כן מצפה למערכת חיים זוגית עם האדם. מלכתחילה האדם נברא כנפרד מהקב"ה, בכדי שיוכל לבחור בו בחזרה. הסיכון שנלקח בכך הוא גדול, אך עימו גם הסיכוי שיהיה ערך פנימי למעשים של האדם. ללא בחירה, אותו מעשה עצמו מאבד מערכו. הערך הפנימי נוצר מעצם בריאתו של האדם נפרד וחופשי, אפילו מה'. "אין מלך בלא עם" –  על כן הקב"ה נזקק כביכול לברוא אדם מחוצה לו בכדי שאכן ימליך אותו, אך מסתבר שהפיצול הזה, הראשוני שפיצל בין הבורא לבריאתו, הינו אבן הבניין היסודית ביותר של כל הבריאה כולה. כל העולם בנוי מזוגיות – שניים נפרדים שאמורים לחפש זה את זה ורק במוצאם זה את זה ימצאו חיים. כך בנוי הטבע, מהפרפר וה'פרפרה', ועד האיש והאישה. וכשבנה כך הקב"ה את עולמו, הפקיד הקב"ה בידי כל אחד מבני הזוג את הממשלה והמלכות על השני. כשהפך כל אחד מהם להיות תלוי בשני. אולם, כך טוען ר' נחמן, בעשותו זאת תקע השם ממשלה זו והפקידה במקום נאמן. כך מרומז בראשי תיבות ויב"ן "ותקעתיו יתד במקום נאמן". זאת אומרת, נטל ה' את הממשלה מידי כל בריאה ותקעה אצל בן/בת זוגו על מנת שתוכל להתגלות רק בטריטוריה של נאמנות. כך בין אדם לחבירו, כך בין איש לאשתו, וכך אפילו בין אדם לאלוקיו. כך שה' לא ייתן ממשלה אלא לנאמנים לו. רק כך ברי שלא ימעלו באמון שנתן בהם.

במעשה באבדת בת מלך, יוצא 'השני למלכות' לחפש את בת המלך האבודה. שאלה מוכרת היא, מדוע לא יוצא המלך בכבודו ובעצמו לחפש את בתו. מי הוא השני למלכות? מסביר המוהרא"ש (הרב אליעזר שיק זצ"ל. הצדיק מיבניאל): שנ"י, ראשי תיבות 'שרש נשמות ישראל'. והמסר היוצא מכאן הוא עצום –   שרש כל אחד מאתנו נמצא אצל השני! כמו עץ ששורשיו חבויים מתחת לפני האדמה, ועל ידי כך הם גם נשמרים, כך גם השרש של כל אחד מצוי אצל השני, על מנת לשמור עליו. אין אדם יכול להגיע לשרש נשמתו לבדו, מוכרח הוא את השני לשם כך. אפילו המלך זקוק לשני למלכות בכדי למצוא את בתו האבודה וכל ספור המעשה איננו אלא ספור נאמנותו של השני למלכות למלך, לבתו ולמשימה שלקח על עצמו. אכן, הקב"ה תקע את שרש הנשמה במקום נאמן, שכן רק בנאמנותו של 'השני' יימצא.

אך איך מחזיקים מעמד בנאמנות הזו הנדרשת ממנו? איך לא נופלים? ר' נחמן מגייס את העצה שנתן הקב"ה למשה בשעה שעלה לקבל תורה ובקשו המלאכים לדוחפו. משה התיירא להחזיר להם תשובה, ואז אמר לו הקב"ה: "אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה". ומדוע מכונה כסא מלכותו דווקא כסא הכבוד?

כפי שהטעמנו לעיל, נשמות ישראל חוצבו מתחת כסא הכבוד. וכל כך למה? כיוון שכל מלכות ה' נשענת עליהם. שהרי אין מלך בלא עם והמלך כביכול זקוק לעם שמחוצה לו על מנת שימליך אותו למלך. על מלכות זו אנו אומרים "ברוך הוא אלוקינו שבראנו לכבודו", וככל שהכבוד מגיע ממקום רחוק יותר הרי הוא גדול יותר. כך גם כל העולם "לכבודי בראתיו", אף הוא נברא מחוץ לבורא על מנת שישוב אליו מן המקום הרחוק שבו הוא נמצא, וככל שיעשה כן, כך ירבה כבוד שמים. נמצא אם כן, שנשמות ישראל הם הבסיס לכסא כבודו של השם ועל כן שורשם תחתיו.

ממקום ריחוקו, מאותו מקום שנתלש הוא מבוראו, משם נדרש היהודי להכיר במלכותו של ה' ולהיות נאמן לו. "ותקעתיו יתד במקום נאמן". הפיצול הקוסמי בין הבורא לבריאה, בין ה' לעמו ובין איש לרעהו, בודק את הנאמנות שביניהם. אם לא תתגלה נאמנות זו יישאר העולם בפירוד, ללא כבודו של המלך וללא מלכותו. מלכות זו תלויה בנאמנותו של האדם המתמודד עם הפירוד והריחוק מה', וביכולתו לבחור שם שוב בה', מתוך חופש בחירה ונאמנות. חופש זה, הוא זה שיכול להפיל את האדם ולהותיר את העולם בפירוד, הנובע מקטרוג המלאכים. אך אותו חופש עצמו, הוא שיכול להרבות את כבוד ה' ולכונן את כסא כבודו. הוא זה שבוחן אם אכן יש כאן נאמנות. ללא חופש זה, ההליכה בדרכי ה' הייתה צייתנות גרידא, כדרכם של המלאכים. אך ה' "תקע את מלכותו במקום נאמן", בעומק לבו של האדם, מן המקום הכי רחוק מה'. ואיזו הוא אותו מקום, הרחוק ביותר מה? – הבחירה. משם צומחת נאמנותו ושם תיכון מלכות ה'. מעתה, אם יהיה קשר עם ה', יהיה הוא אך מתוך נאמנות. כך רצה הבורא, ומשום כך ריחק ממנו העולם ואת האדם, על מנת לזכך ולברר את נאמנות זו, שרק על בסיסה תיכון מלכות ה'.

תקיעת השופר, המוזכרת בתחילת התורה, ואשר ר' נחמן קושר אותה בהמשך ל"ותקעתיו יתד במקום נאמן", מבטאת את הקריאה לחצות את האינסוף הזה. למצוא את שורש הנפש אי שם באין סוף – דווקא אצל השני, אשר צריך לחצות את מרחבי האינסוף על מנת להגיע אליו. התקיעה הינה, אם כן, הקריאה למקום הנאמן, התקוע אי שם אצל השנ"י. אי שם מתחת לכסא כבוד ה', ורק הנאמן ימצא שם את שורש נפשו שלו, ועמו את ממשלתו.

 

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)