דילוג לתוכן העיקרי

אמור | פרשת המגדף

א

בקראנו את פרשת המגדף, עולות לפנינו שתי שאלות. הראשונה נוגעת למיקומו של הסיפור בתוך ספר ויקרא. ספרנו איננו בעל אופי עלילתי - רק שני סיפורים נמצאים בו: מות נדב ואביהו, וסיפור המגדף. מה בין שני הסיפורים, וכיצד משתלב סיפור המגדף ברצף התוכני של הספר? השאלה השניה נוגעת לפרשיה המסתעפת הכלולה בסיפור המגדף: מדוע יש כאן חזרה על דיני רוצח, חובל ומזיק, האמורות בפרשת משפטים? אף אם נבין מדוע דינים אלה נשנו שוב, עדיין יש לשאול מדוע הם כלולים בתוך סיפור המגדף, ולא נשנו לאחר ביצוע גזר דינו?

ב

על שאלתנו הראשונה נענה בקיצור, לעת עתה. עניינו של ספר ויקרא הוא הקודש; הורדת הקדושה מהשמים לארץ, לתוך מחנה ישראל, דרך המשכן ועבודת הקרבנות. פרשת נדב ואביהו ופרשת המגדף מלמדות אותנו על שתי תגובות פסולות להופעת הקודש, שתי דרכים שונות בתכלית השינוי.

החזרה על דיני רוצח, חובל ומזיק מראה לנו זוית שונה ומבט חדש על דינים אלו. פרשת משפטים עוסקת בפן הממוני של הדינים, את המימד שהוא בין אדם לחבירו. בפרשתנו, המוקד שונה: הדינים הובאו כחלק מפרשת המגדף. נראה, שהרקע לדינים בפרשתנו מלמד שדיני רוצח, חובל ומזיק הם לא רק בגדר בין אדם לחבירו, אלא גם בין אדם למקום, בדומה למגדף. כשם שהמגדף כביכול "פוגע" בקב"ה, כך הרוצח, החובל והמזיק. מדוע? כיצד? האדם הוא יצירתו המיוחדת של הקב"ה, ובשל כך, כל הפוגע בו כביכול "פוגע" בקב"ה. אם כן, מובן מדוע נשנו דיני רוצח וחובל בתוך פרשת המגדף. האמירה כאן היא ברורה: גם במעשים ודינים שבין אדם לחבירו, גם בדברים הנראים כשייכים לגמרי לעולם של חולין - ישנו מימד של בין אדם למקום, של קדושה[1].

ג

כעת עלינו לעמוד על ההבדל המהותי בין בני אהרן לבין המגדף. נדב ואביהו גדלו בעולם של קדושה, כשהם בנים לכהן הגדול. כל חייהם סובב סביב המשכן ועבודתו. חטאם היה בניסיון לקדש דבר שאינו ראוי לקדושה - "אש זרה אשר לא צוה אתם". לעומת זאת: "ויצא בן אשה..." - מהיכן יצא? ישנה דעה ברש"י[2] שהמגדף יצא מהפרשה הקודמת - לחם הפנים. מיהו בן האשה? מדובר ב"בן איש מצרי" שהתגייר, אדם בעל רקע בעייתי ביותר מבחינת קדושה. במצרים אין קדושה, וודאי שאין קרבנות, שהרי השה - הוא הא-ל בעצמו. אותו מצרי התגייר כדי למצוא רוחניות. והנה, בני ישראל בונים משכן - "ביתו" של הקב"ה עלי אדמות. המשכן מתחלק לשני חלקים: העזרה וההיכל.

העזרה נועדה להיות מקום שבו פועלים בני האדם, על ידי הקרבת קרבנות, כלומר: המימד הגשמי בעבודת הקודש. לעומת זאת, ההיכל הפנימי נועד לשמש מקום להשראת השכינה - הפן הרוחני. בתוך ההיכל נמצאים השלחן, מזבח הקטורת והמנורה. המנורה והמזבח יוצרים אור וריח - מושגים רוחניים בעליל. אולם, השלחן מכיל לחם, ודבר זה התקשה המגדף לקבל. כיצד יתכן שיש לחם, סמל הגשמיות, בהיכל ה'?! למעשה, המגדף לא חיפש את היהדות, אלא את ההפך מהמצריות. המגדף לא השאיר מקום של קדושה לדברים שהם לכאורה שייכים לעולם של החול. על כן, יצא וגידף את הרעיון שהחול יכול להתקדש, שהוא אבן יסוד ביהדות. בניגוד לנדב ואביהו, שניסו לקדש דבר שאיננו ראוי, מפאת אהבתם לקדוש ורצון להרבות קדושה בעולם - תוך כדי פריצת גבולות הקדושה, המגדף הלך בכיוון ההפוך: שלילת הקדושה מחיי החול במחנה ישראל, שהיא פריצת הגבול הנגדי.

אם כן, נמצאנו למדים שסיפורם של נדב ואביהו מחד, ושל המגדף מאידך, באים ללמדנו על היחס הנכון לקדושה, ובעיקר - אילו תגובות פסולות במפגש האדם עם הקדושה במחנה: קדושת האדם, קדושת הזמן וקדושת המקום.

 

[1] הרב גיגי עמד על נקודה זו בהרחבה בשיחתו לפרשיות אחרי מות - קדושים.

[2] רש"י כד, י ד"ה ויצא: "מהיכן יצא... רבי ברכיה אומר מפרשה שלמעלה יצא".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)