הלל

  • הרב משה טרגין

הלל

הלל מדאורייתא או מדרבנן

מזמורי ההלל נאמרים בכמה הזדמנויות במהלך החיים האנושי וההלכתי. אומרים את ההלל בימים טובים, בראש חודש ובחנוכה, במהלך הקרבת קרבן פסח (פסחים סד.), בשעת ניסוך היין בקרבנות שהזמן גרמם (ערכין יא.) ובשעה שבית דין מרחיבים את תחום העיר ירושלים או את תחום בית המקדש (שבועות יד.). מהו המקור לאמירת ההלל, ואילו הבדלים קיימים בין האופנים השונים שבהם הוא נאמר?

הגמרא במסכת ערכין (שם) לומדת את חיוב אמירת ההלל בשעת הקרבת הקרבנות בימים טובים מפסוקים רבים:

"אמר רב יהודה אמר שמואל: מנין לעיקר שירה מן התורה? שנאמר: 'ושרת בשם ה' אלקיו' (דברים י"ח, ז), איזהו שירות שבשם? הוי אומר: זה שירה... רב מתנה אמר, מהכא: 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב' (דברים כ"ח, מז)... חזקיה אמר, מהכא: 'וכנניהו שר הלוים במשא יָסֹר כי מבין הוא' (דברי הימים א' ט"ו, כב)... רבי יצחק אמר, מהכא: 'שאו זמרה ותנו תף, כנור נעים עם נבל' (תהלים פ"א, ג). ר"נ בר יצחק אמר, מהכא: 'המה ישאו קולם ירֹנו בגאון ה' צהלו מִיָּם' (ישעיהו כ"ד, יד)... " (עיין שם בגמרא למקורות נוספים).

שיטת הרמב"ם

אין חולק על כך שאופן זה של אמירת ההלל (על הקרבנות) הוא מדאורייתא. מכל מקום, הרמב"ם (הלכות חנוכה פ"ג ה"ו) סבור שאמירת ההלל בחגים, שלא ליד הקרבת הקרבנות, היא רק מדרבנן:

"ולא הלל של חנוכה בלבד הוא שמדברי סופרים, אלא קריאת ההלל לעולם מדברי סופרים בכל הימים שגומרין בהן את ההלל; ושמונה עשר יום בשנה מצוה לגמור בהן את ההלל, ואלו הן: שמונת ימי החג (סוכות), ושמונת ימי חנוכה, וראשון של פסח ויום עצרת (שבועות)".

תמיכה לדעתו של הרמב"ם ניתן למצוא במהלך הסוגיה במסכת ברכות (יד.). הגמרא שם עוסקת בהלכות הַפְסָקָה בדיבור באמצע קיום מצוות מסוימות. הגמרא תוהה, ביחס לאמירת ההלל וביחס לקריאת מגילת אסתר - שתיהן מצוות מדרבנן, לפי דברי הגמרא - האם הפסקה בדיבור באמצען תצריך חזרה על המצווה:

"בעא מיניה אחי תנא דבי רבי חייא מרבי חייא: בהלל ובמגילה מהו שיפסיק? אמרינן קל וחומר: קריאת שמע דאורייתא פוסק - הלל דרבנן מבעיא, או דלמא פרסומי ניסא עדיף? אמר ליה: פוסק ואין בכך כלום".

טענה נוספת לשיטת הרמב"ם היא שמזמורים אלו חוברו בידי דוד המלך; משום כך לא ייתכן שהציווי לאומרם הוא מן התורה. הרמב"ם מציג את עמדתו במשנה תורה; בספר המצוות (השורש הראשון) הוא תוקף את שיטתו של הבה"ג, שסבר שאמירת ההלל היא מדאורייתא:

"השורש הראשון הוא שאין ראוי למנות בכלל הזה המצוות שהן דרבנן... העירונו עליו מפני שטעו בו רבים, ומנו נר חנוכה ומקרא מגילה מכלל מצוות עשה... ושמונה עשר ימים לגמור את ההלל. והשתכל ממי שישמע לשונם, 'נאמרו לו למשה בסיני', וימנה קריאת ההלל ששיבח בו דוד עליו השלום את הא-ל יתברך, שציווה בה משה?!".

שיטת הרמב"ן

מצד האמת, טענה זו - שהלל אינו יכול להיות מן התורה, משום שדוד המלך חיבר אותו - היא טענה שיש עליה תשובה. כפי שמעיר הרמב"ן (בהשגות לספר המצוות, שם) ניתן בהחלט לומר שהעיקרון של אמירת הלל הוא מצווה מן התורה, בעוד הנוסח המדויק והזמנים בהם יש חיוב לומר אותו נקבעו בידי החכמים:

"והפליאה שאמר הרב ז"ל... וגם בעיני יפלא מאמר הרב, שהוא עצמו ז"ל מנה במצות תפלה... והנה הרב למדנו העניין הזה, וביאור אותו לנו ביאור שלם, אם כן למה יתפלא על ההלל, שנצטוה למשה בסיני שיאמרו ישראל שירה במועדיהם... ובא דוד ותיקן להם את ההלל הזה כדי שישירו בו...".

אחרי הכול, הרמב"ם עצמו נוקט את הגישה הזו ביחס למצוות התפילה; שם הוא סובר שמצוות התפילה היא מן התורה (אגב, באופן אירוני - בניגוד לדעת הרמב"ן), אלא שלדעתו הנוסח המדויק וזמני התפילה נקבעו מאוחר יותר בידי רבנן. ביחס להלל, בכל אופן, הרמב"ם אינו נוקט כיוון כזה, אלא סובר שהמצווה כולה היא מדרבנן.

הרמב"ן מגן על שיטתו של הבה"ג שלפיה ההלל הוא מן התורה. אך הרמב"ן איננו מצליח למצוא פסוק שממנו משתמע באופן ישיר חיוב אמירת ההלל. המקור היחיד שמתייחס לאמירת שיר הלל באירוע מיוחד נמצא בספר ישעיהו (ל', כט), שם מנבא ישעיהו שהשיר שישירו אחרי הניצחון על סנחריב יהיה כמו השיר ששרים בחגים או בימים טובים:

"הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג".

אכן, הסוגיה במסכת ערכין (י:) משתמשת בפסוק זה כדי לחלק בין ימים שאומרים בהם הלל שלם, לבין ימים שאין גומרים בהם את ההלל משום שאין בהם את רמת הקדושה הנחוצה (למשל ראש חודש, שאין בו איסור מלאכה ולכן אין גומרים בו את הלל), או שאינם מוגדרים ימי חג (למשל שבת):

"שבת... לימא [הלל]?! לא איקרי מועד. ראש חודש דאיקרי מועד לימא?! לא איקדיש בעשיית מלאכה, דכתיב: 'השיר יהיה לכם כליל התקדש חג', לילה המקודש לחג טעון שירה, ושאין מקודש לחג אין טעון שירה".

הראב"ד (בהשגות על הרמב"ם, הלכות חנוכה פ"ג ה"ו) מצטט את הפסוק הזה כראיה להצעתו שהלל איננו סתם מצווה מדרבנן, אלא נמצא בקטגוריה מיוחדת של מצוות מ"דברי קבלה" - מצוות שיש להן מקור במקרא, גם אם לא בתורה:

"קריאת ההלל... מדברי סופרים - אמר אברהם, ויש בהם עשה מדברי קבלה: 'השיר יהיה לכם כליל התקדש חג' ".

מכל מקום, הרמב"ן איננו מצטט פסוק בתורה שבכתב, שבו יש ביסוס לחיוב אמירת הלל מדברי נביאים.

לאחר מכן הרמב"ן מציע שהלל הוא 'הלכה למשה מסיני' - כלומר, מצווה מן התורה שאין פסוק מפורש שממנו היא נלמדת. בהמשך דבריו מעלה הרמב"ן אפשרות לפסוק בתורה שממנו לומדים את חיוב ההלל:

"אבל התעוררנו על ההלל מפני שאין לנו [פסוק] מפורש בהלל... בכל אלו אין לנו ראיה שיהא מדבריהם... והנראה מדבריהם שהוא מן התורה, כמו שפירשתי, ויהיה הלכה למשה מסיני, או שהוא בכלל השמחה שנצטווינו בה, כמו שכתוב 'וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצֹצרֹת' (במדבר י', י), ונצטוינו בשמחת השיר על הקרבן, ושלא בשעת הקרבן בכלל השמחה... אם כן אפשר שנדרוש בימים טובים שכתוב, ונתרבו כל מיני שמחות שתהא השירה מכללן".

בכל יום טוב יש אנו מחויבים במצוות השמחה, לפי הפסוק "ושמחת בחגך" (דברים ט"ז, יד). בדרך כלל משיגים שמחה זו באמצעות הקרבנות, בשר ויין, ולפי הרמב"ם גם בשאר דברים המביאים לשמחה אישית (עיין בהלכות יום טוב פ"ו). לפי הרמב"ן, ביטוי נוסף לחיוב השמחה הוא באמירת ההלל. כבר הסוגיה במסכת ערכין (יא.) קבעה שהלל הוא אופן של 'עבודה' המביא לשמחה:

"'תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב' (דברים כ"ח, מז) - איזו היא עבודה שבשמחה ובטוב לבב? הוי אומר: זה שירה".

ולפיכך, סביר לומר שביטוי זה של שמחה יהיה כלול בין החיובים שבימים טובים.

יש להעיר, שהסוגיה במסכת ערכין, שהרמב"ן מסתמך עליה כמקור, קבעה רק שהלל הוא סוג של עבודה המביאה לשמחה, ולכן יש חיוב לומר הלל בשעת הקרבת הקרבנות ביום טוב (כפי שביארנו לעיל). הרמב"ן מרחיב קביעה זו של הגמרא ומסיק ממנה שכל סוגי ההלל - גם אלו הנאמרים מחוץ למקדש ושלא בהקשר של קרבנות - מהווים ביטוי של שמחה, ולכן הם מחויבים ביום טוב. זו אינה מסקנה מחויבת ממהלך הגמרא.

מקור אפשרי נוסף מן התורה לאמירת ההלל מופיע בסוגיה במסכת פסחים (קיז.):

"הלל זה מי אמרו? רבי יוסי אומר: אלעזר בני אומר: משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן הים, וחלוקין עליו חביריו לומר שדוד אמרו, ונראין דבריו מדבריהן. אפשר ישראל שחטו את פסחיהן ונטלו לולביהן ולא אמרו שירה?".

השיטה שלפיה משה ובני ישראל אמרו הלל על ים סוף תומכת בטענת הרמב"ן שיש מציאות של הלל כבר מאז משה רבנו. סוגיה נוספת שתומכת בעמדת הרמב"ן נמצאת במסכת תענית (כח:), שם נאמר שהלל בראש חודש (שבו אין איסור מלאכה) הוא רק מדרבנן:

"אמר רבא: זאת אומרת, הלילא דבריש ירחא לאו דאורייתא".

מקביעת הגמרא ניתן להסיק שהזדמנויות אחרות שההלל נאמר בהם - כלומר, אמירתו בימים טובים - היא חובה מן התורה.

הלל על נס

קיימת צורה נוספת של אמירת הלל, ששורשה נעוץ ככל הנראה במקורות מוקדמים אפילו לשיטת הרמב"ם. הגמרא במסכת פסחים (קיז.) קובעת שבזמן יציאת מצרים ייסדו הנביאים שבאותו זמן את המנהג לומר הלל בכל פעם שעם ישראל ניצל מסכנה חמורה:

"אמר רב יהודה אמר שמואל: שיר שבתורה (= שירת הים) - משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן הים. והלל זה מי אמרו? נביאים שביניהן תקנו להן לישראל, שיהו אומרין אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן".

כלומר, כאשר מתרחש לנו נס (ואולי דווקא כאשר הוא מתרחש לעם כולו) - אנו מחויבים לומר את ההלל. למעשה, לדעת הגרי"ז מבריסק (חידושי מרן רי"ז הלוי על הרמב"ם, הלכות חנוכה פ"ג ה"ו), ההלל שאנו נוהגים לומר מדי שנה בליל הסדר הוא תולדה של המנהג הזה; מאחר שמצוַת סיפור יציאת מצרים מחייבת אותנו לראות את עצמנו כאילו אנחנו חיים מחדש את יציאת מצרים, הרי שבמהלך ליל הסדר אנו שותפים לחוויית הנס ולכן אנו מחויבים באמירת ההלל.

למעשה, הגרי"ז קובעת שאמירת ההלל על הנס שונה באופייה מן ההלל הרגיל: בדרך כלל החיוב הוא לקרוא את ההלל, אך כאשר מודים על גאולה ועל נס יש להלל מאפיינים של שירה:

"דימה הכתוב הלל זה שאומרים אותו על גאולתם להלל של לילי פסחים, דהיינו הלל של שירה ולא בתורת קורין".

משום כך נשים מחויבות באמירת ההלל בהזדמנויות מן הסוג הזה, למרות שבדרך כלל הן פטורות מקריאת ההלל בהיותה מצווה שהזמן גרמה. מכיוון שההלל המיוחד הזה הוא בבחינת תגובה מיידית וישירה על הנס, נפעיל על חיוב אמירתו את הכלל ההלכתי של "אף הן היו באותו הנס", ונחייב אף את הנשים לומר אותו. כך כתבו התוספות (סוכה לח. ד"ה מי) על ההלל של ליל הסדר:

"משמע כאן דאשה פטורה מהלל דסוכות וכן דעצרת, וטעמא משום דמצוה שהזמן גרמא היא; אף על גב דבהלל דלילי פסחים [מחויבות]... שאני הלל דפסח, דעל הנס בא ואף הן היו באותו הנס, אבל כאן לא על הנס אמור".

מאפיין נוסף של ההלל הזה הוא שאין אנו מברכים ברכה לפניו (עיין בר"ן על פרק ערבי פסחים, כו.-: באלפס ד"ה מאי וד"ה אבל רבינו), ולכן גם מותר להפסיק באמצע אמירתו (וכך אנו אכן נוהגים בהלל שבליל הסדר).

ללא ספק, צורה זו של אמירת ההלל מהווה קיום של מצווה מדאורייתא. השאלה האם חכמים יכולים להרחיב את גבולות המצווה הזו מעבר לנקודת הזמן שבה אירע הנס בפועל עומדת במחלוקת בפני עצמה; לשאלה זו השלכה משמעותית על מעמדו של ההלל שאנו אומרים בחנוכה, שהרי חנוכה אינו חג (במובן ההלכתי של המילה) וגם אין בו איסור מלאכה, ואף על פי כן אנו קוראים בו הלל לזכר הנס.