הלכות תרומות ומעשרות

* לפני שניגש לפרט את פרטי סדר ההפרשה של תרומות ומעשרות, נציין שגידולי קרקע הנאכלים - חייבים בתרומות ומעשרות בלבד, אבל גידולי קרקע שאינם נאכלים, כגון עלי נענע שנותנים טעם למשקה, או כל מיני עשבי תיבול כמו עלי דפנה - אינם חייבים כלל בתרומות ומעשרות.

דיני התרומות והמעשרות

הדבר הראשון שצריכים להפריש מן הפרות (והירקות) הוא תרומה גדולה. מן התורה שיעורה במשהו, אבל חכמים נתנו שלושה שיעורים: עין יפה - אחד מארבעים, עין בינונית - אחד מחמישים, ועין רעה - אחד משישים.

התרומה הגדולה נאכלת על ידי הכוהנים בטהרה, ובימינו, שאין כוהנים בטהרה - לא אוכלים כלל את התרומה הגדולה. לכן, כיום, חוזרים לדין התורה ומפרישים משהו - כיון שממילא זה הולך לאיבוד.

מעשר ראשון הינו עשירית מהיבול. המעשר ניתן ללוי, ודינו הוא כחולין גמורים.

צריך להבין שבמצוַת המעשר יש שני מרכיבים נפרדים: המרכיב הראשון הוא עצם ההפרשה שמוציאה את הפרות מדין טבל. לאחר מכן, המרכיב השני הוא הנתינה ללוי.

בימינו, נוהגים להפריש מעשר, אבל לא נותנים ללוי משתי סיבות: 1. כיום אין הוכחה ברורה שמי שנחשב לוי הוא אכן לוי, ובממונות קיימא לן "המוציא מחבירו עליו הראיה"

2. ברוב המקרים מדובר בטבל ספק, ושוב חובת ההוכחה היא על הלוי.

מן המעשר הראשון צריך להפריש תרומת מעשר שהיא עשירית מהמעשר. דין תרומת המעשר הוא כתרומה לכל דבר.

בשנים א,ב,ד,ה לשמיטה מפרישים עוד מעשר מהיבול הנותר כמעשר שני, ובשנים ג,ו מפרישים אותו כמעשר עני. המחזור הוא של שלוש שנים: שנתיים מעשר שני, שנה מעשר עני, ובשנה הרביעית - ביעור מעשרות.

את המעשר השני צריך להעלות לירושלים ולאכול אותו שם בטהרה ובשמחה. בגלל מצב הטהרה בימינו, לא אוכלים את המעשר השני, אלא פודים את זה בשווה פרוטה. במקרה של יבול בתוך ירושלים בין החומות ישנה בעיה של פדיון כיון שהפדיון הותר רק במקומות הרחוקים מירושלים. על כן, אנשים הגרים בין החומות נוהגים, בדרך כלל, לטמא את המעשר ולאחרמכן להפריש וזה מותר גם בירושלים.

את מעשר העני צריך לתת לעני. זהו המצב בטבל ודאי, כגון שהביא מגינתו הפרטית לביתו, אך בטבל ספק - אמנם צריך להפריש, אבל לעניין לתת לעני חוזר הכלל של "המוציא מחבירו - עליו הראיה" ולכן מספיקה ההפרשה.

הערה: אנו משתמשים במושג טבל ספק ולא בדמאי, כי הגדרת דמאי היא כאשר רוב עמי הארץ מעשרים הם, מציאות שאינה נכונה בימינו, ועל כן נשתמש במושג טבל ספק.

סדר ההפרשה

מתי צריך להפריש תרומות ומעשרות?

אם אדם קונה פירות או ירקות במקום שלא מעשרים, או שמגדל בביתו - חייב לעשר וזהו טבל ודאי. אם אדם קונה במקום עם השגחה רצינית על הפרשת תרומות ומעשרות - לא צריך להפריש. כדאי לדעת שבשוק כיום, מסתובבים הרבה מוצרים שאינם מעושרים. החל מירקות ופירות וכלה בפיצוחים למיניהם ושאר גידולי הקרקע. לא על כל מקום שיש השגחה - אפשר להיות בטוחים שהיבול מעושר, מכיון שקשה מאוד להשגיח על כך, ומדובר בהוצאה משמעותית ביותר של בעל היבול, המנסה להשתמט ממנה. יבול זה נחשב כטבל ספק, כי לא יודעים אם זה מעושר או לא.

הנקודה החשובה היא מרכיב ההפרשה כדי להוציא את היבול משם טבל, כאשר העונש על אכילת טבל הוא מיתה בידי שמיים.

כיצד מפרישים?

אדם המגיע מקניות של פירות וירקות - יקח את כל מה שקנה, יחלק זאת לפי הסוגים השונים, כיון שצריך להפריש ממין על מינו ולא על שאינו מינו. מכל מין ומין יפריש בצידו קצת יותר מאשר אחוז אחד מהכמות. לוקחים את סדר הפרשת תרומות ומעשרות המופיע בכל סידור ואומרים אותו, ומכוונים שזה יחול על כל הפירות. כדאי מראש לומר שכל מה שאומר יחול כל מין על מינו כדי שיחול על כל הפירות. יש האומרים זאת על כל משפט ומשפט בסדר ההפרשה.

אין שום טעם להדר ולהוציא יותר מאשר אחוז אחד ומשהו, מכיוון שבכך עלול לעבור על 'בל תשחית'.

במקרה של טבל ודאי צריך לברך לפני ההפרשה "וציוונו להפריש תרומות ומעשרות" כמופיע בסידורים.

משמעות סדר ההפרשה היא שקודם כל, מפרישים תרומה גדולה שהיא החלק היותר מאחוז אחד שלקחנו. בנוסח צריך להגיד איפה זה נמצא, ואיזה חלק מהאחוז אחד ומשהו הופרש לתרומה גדולה. לאחר מכן, מפרישים מעשר ראשון, כאשר תשעה חלקים ממנו נמצאים בחלק מסויים של הכמות הגדולה, והחלק העשירי הוא האחוז האחד שהפרשנו. את אותו החלק העשירי מפרישים לתרומת מעשר, וכך מקבלים שאת החלק הקטן שהוצאנו קידשנו בקדושת תרומה וזורקים אותו בצורה מכובדת. אמנם, הופרש גם מעשר ראשון, אך בזה מסתפקים כי העיקר הוא ההפרשה ולא חייבים לתת את זה ללוי כמו שביארנו לעיל.

מי שבכל זאת רוצה לתת ללוי את המעשר הראשון, יכול לחתום עם לוי על הסכם הלוואה מוקדמת. האדם נותן כסף ללוי כערך המעשרות שיפריש בתקופה מסויימת, וההסכם הוא שכל פעם שהוא מפריש - זה ינוכה מסכום ההלוואה. פתרון דומה ניתן לעשות עם מעשר עני, כאשר במקרה של טבל ודאי - חובה לעשות את זה.

פדיון מעשר שני

את המעשר השני, כפי שראינו, צריך לאכול בטהרה, ולכן בימינו פודים את המעשר השני.

את הפדיון עושים על פי הנוסח המופיע בסידורים על מטבע שייחדנו לשם כך, ויש בו לפחות שווה פרוטה. (ערכו של שווה פרוטה הוא המחיר של 1/40 גרם כסף). במצב של טבל ודאי צריך לברך "וציוונו לפדות מעשר שני".

כדי שהמטבע תתפס בקדושת מעשר שני, יש הטוענים שזה צריך להיות פרוטה חמורה, כלומר צריך שהחילול הראשון במטבע זו יהיה חילול דאורייתא דהיינו דווקא אדם שגידל בשדהו דגן, תירוש או יצהר. לעומתם, יש הטוענים שזה נצרך רק במצב של חילול מעשר שני בפחות משווה פרוטה.

כדי להתגבר על הבעיה של הפדיון יש בארץ שתי קרנות מעשרות. שתי הקרנות הללו מסייעות לנו בתחום חילול המעשר השני, וכן במעשר ראשון ובמעשר עני.

הקרנות הללו מעמידות לכל מנוי שלהם 30 פרוטות ליום, כאשר אלו פרוטות חמורות. כאשר האדם פודה את המעשר הוא אומר שזה מחולל על המטבע שמיוחדת לו בקרן המעשרות, על פי התנאים שנקבעו על ידי ממוני הקרן.

לגבי מעשר ראשון ומעשר עני, הקרנות הללו יוצרות מגע עם לוויים ועם עניים, וחותמים איתם חוזה הלוואה מוקדמת על סמך הערכת כמות המעשר הראשון וכמות המעשר העני.

דיני אורח והפרשה בשבת

אדם שמתארח במקום שלא יודע אם מהאוכל הופרשו תרומות ומעשרות כדין - יכול להפריש בצלחתו באמצע האוכל, בלא שיבחינו במעשיו, ולומר את נוסח ההפרשה. אם לא יודעים את הנוסח בעל פה - ניתן לסמוך על דברי ה"חזון איש" שפסק שאדם יכול לשים אחוז ומשהו בצד, ולומר הרי זה תרומה כמו שכתוב בסדר ההפרשה בסידור. הרב קוק חלק על פסק זה, אבל נראה שניתן לסמוך על זה בשעת הדחק. כמובן שכדאי לזכור בעל פה את הנוסח, וכאשר מבינים את התהליך - הרבה יותר קל לזכור את הנוסח בעל פה.

הבעיה מתעוררת כאשר אדם מתארח במקום כזה בשבת, כי ההלכה היא שאין מפרישים תרומות ומעשרות בשבת, אם כן, מה יעשה?

הר"ן במשניות במסכת דמאי מדבר על דרך להתנות בערב שבת, ולהפריש בשבת. הלכה זו מופיעה בספר שמירת שבת כהלכתה בפרק י"א הלכה י"ח, ושם מופיע גם הנוסח של התנאי.

הבעיה עם הפתרון הזה שהתנאי אפשרי רק לבעלים של היבול, אם לא רצה לפתוח את הפרי לפני שבת לדוגמא, אז הוא יכול להתנות כפי שראינו, אך מה יעשה האורח?

מדברי הרב שלמה זלמן אויערבאך משמע ללמוד היתר - שההגבלה הזו היא רק כאשר מדובר בטבל ודאי, ולא בטבל ספק שבמקקה כזה יכול גם האורח להתנות בערב שבת ולהפריש בשבת.

נטע רבעי וחלה

נטע רבעי הם פירות בשנה הרביעית לגידולו של העץ. אדם הקונה בשוק - אינו צריך לחשוש שמה שקנה הוא נטע רבעי כי "כל מה דפריש - מרובא פריש". אם בכל זאת לאדם יש פירות נטע רבעי - דינם כמעשר שני. ברבעי ודאי צריך לברך כמו במעשר שני.

חלה - בקניית מוצרי מאפה שקשה לסמוך על אותו מקום שהפריש חלה כדין - צריך לקחת פירור, אומר הרי זה חלה, וזורק את זה בצורה מכובדת לפח.

 

---