הלכות לשון הרע ורכילות (א)
הלכות לשון הרע ורכילות (ח"א)* / הרב שלמה לוי
סדרת השיעורים תעסוק בפן ההלכתי של הנושא - דהיינו, הדבר האסור והדבר המותר, ולא יעסוק בחומרה הגדולה של האיסור, שהיא ידועה ומפורסמת.
א. הקדמה
כאשר ניגשים לעסוק בנושא של לשון הרע, צריך לדון בשתי נקודות:
1. הגדרת לשון הרע ורכילות, ובמילים אחרות - מה אסור ומה מותר לספר.
2. השאלה העיקרית: באיזה מקרים מותר לספר לשון הרע. כלומר, ישנם מצבים שאמנם הדברים מוגדרים כלשון הרע אבל מכל מיני סיבות של תועלת יהיה מותר לספר אותם. בנקודה זו נעשה רוב הדיון ההלכתי כדי להגדיר באילו מקרים ולאיזה צורך אפשר לספר לשון הרע.
כהקדמה לנושא, כדאי לדון בנקודה שהיא לא הלכתית ממש, והיא היחס בין ההלכה, קרי החוק, לבין המוסר. במילים אחרות, האם ההלכה מבטאת את המעשה המוסרי שכולנו רוצים לעשות, או שאנחנו נאלצים לקיים את ההלכה כדי לצאת ידי חובה, וההלכה מבטאת את המינימום שצריך לעשות.
כמובן, שהגישה השנייה לא מקובלת עלינו לחלוטין. אנחנו, כאנשים מאמינים, רוצים לחיות לפי הצו המוסרי כדרך חיים ולא רק כדי לצאת ידי חובה.
ישנה גישה הטוענת שהחוק פונה לצד החיצוני של המעשה, לתוצאה של המעשה, האם זה מזיק או לא, ואילו המוסר מתייחס לכוונות של העושה.
ברור שלשיטתנו, גישה כזו כלל לא מתחילה. אצלנו, וּודאי במקרה של לשון הרע, הכוונה מגדירה את המעשה עצמו. הכוונה של העושה רלוונטית בצורה מאוד ברורה להלכה הפשוטה, הכוונה שייכת לדין ממש ולא ללפנים משורת הדין.
גישה אחרת גורסת שהחוק זהו מעשה שאנו כופים על הפרט, והמוסר הוא מעשה שאותו לא כופים על הפרט. כלומר, אין הבדל מהותי בין החוק לבין המוסר, שניהם נכונים וטובים אבל חלק אנו כופים וחלק לא. בהקבלה אלינו, ההלכה היא המינימום המחייב, מעבר לזה, שאר המעשים הטובים הם מוסריים אבל האדם לא מחוייב בהם.
אמנם, ישנם מקומות בהלכה שיש חובה בסיסית המוטלת על כל אדם, ויש הידור מצווה. כמו כן, קיים גם מושג של קרבן נדבה.
אלא, שבדרך כלל צריך להבחין בין סוגים שונים של מצוות, ובעיקר במקרה שלנו, במקרה של לשון הרע, נראה שאין פער בין ההלכה לבין ה"לפנים משורת הדין".
היסוד המרכזי של לשון הרע הוא גרימת נזק, כדברי הרמב"ם בהלכות דעות (ז', ה):
"המספר דברים שגורמים אם נשמעו איש מפי איש להזיק לחבירו בגופו או בממונו ואפילו להצר לו או להפחידו - הרי זה לשון הרע".
כלומר, ההגדרה העיקרית של לשון הרע היא הנזק שהאדם עושה לחבירו. במצב כזה, קשה לדבר על דין ועל לפנים משורת הדין. אם ברור מעל לכל ספק שאדם גורם נזק לחבירו - אסור לעשות זאת. אי אפשר להגיד שמצד הדין אפשר להזיק קצת ולפנים משורת הדין אסור להזיק כלל.
ה"חזון איש" כותב בספרו "אמונה וביטחון" (פרק ג'):
"חובות המוסריות המה לפעמים גוף אחד עם פסקי ההלכה, וההלכה היא המכרעת את האסור ואת המותר של תורת המוסר"
אין שני דברים; ההלכה מגדירה מהו המוסר. ההלכה אינה כפיית הר כגיגית, אלא המעשה הטוב והמוסרי.
ההלכה מגדירה את הגבול של המוסר, כיצד?
ה"חזון איש" מביא את הגמרא בב"ב דף כא ע"ב, שמדברת על מקרה שמלמדי תינוקות חדשים מגיעים לעיר שבה פועלים מלמדי תינוקות אחרים, וכדרך העולם הלכו כולם אל המלמדים החדשים. המלמדים הישנים נלחמו על פרנסתם והשמיצו את המלמדים הישנים.
וטוען ה"חזון איש", שאם ההלכה היתה אומרת שהמעשה של מלמדי התינוקות החדשים הוא אסור, אז המעשה הוא בלתי מוסרי, ומותר למלמדים הישנים להלחם בזה. אבל, ברגע שההלכה מתירה לעשות זאת, היא מגדירה שזהו מעשה מוסרי, כי הערך של התחרות בין המלמדים ובגללה גם עלייה ברמת המלמדים, עדיף על הערך האחר. לכן, אסור למלמדים הישנים להשמיץ את החדשים, ואם הם משמיצים - זה מוגדר ממש כלשון הרע.
ומסיים ה"חזון איש":
"וכשאמרו בגמרא ב"ב שם "ומודה רב הונא במקרי דרדקי דלא מצי מעכב", נכללה בהלכה זו הרבה הלכות מוסריות אשר תפגשנה מתוצאות ההלכה".
בענייני לשון הרע, המצב דומה. במקרים רבים יש צורך גדול לספר לשון הרע. ההלכה המגדירה מה מותר ומה אסור, מגדירה מהו מעשה מוסרי ומהו לא. במקרה של התנגשות של ערכים - ההלכה מגדירה איזה ערך גובר.
זו צריכה להיות ההתיחסות לכל פרטי ההלכה. לכן, לאורך הלימוד, ננסה לא רק להבין את הגדר ההלכתי, אלא גם את המסר המוסרי שיוצא מההלכות הנ"ל.
מתוך ההלכות נלמד על רגישותה של ההלכה לנזק של הזולת ולשאר הערכים, וכן מה עושים במצב של התנגשות בין שני ערכים.
ב. הגדרת האיסור
ראינו שההגדרה של לשון הרע היא גרימת נזק. הכוונה בנזק היא מכל הבחינות, החל מגרימת נזק למעמדו או לכבודו של האדם וכלה בגרימת נזק גשמי או כלכלי לאדם עליו נאמרים הדברים. יש דברים שאובייקטיבית הם רעים: סיפור על אדם שגנב, סיפור על אדם שחילל שבת וכד'. אלו דברים שמן הסתם יגרמו נזק לאותו אדם. אבל יש דברים שאינם רעים מבחינה אובייקטיבית, אלא שצריך לבחון במקרה הספציפי למה יגרמו הדברים.
יש תשובה של הרב נבנצל, שכל דבר שנאמר, אם הוא פוגע באדם עליו נאמרו הדברים, נחשב ללשון הרע. כלומר, ההלכה מתייחסת גם להגדרה הסובייקטיבית. בכל מקרה צריך לבדוק לגופו, ואם זה מזיק, זה מוגדר לשון הרע.
בעצם, גם דיני הרכילות מבוססים על אותו עיקרון. לא אסרו כל סיפור שמספרים על מישהו אחר, אלא רק אם נגרם לאדם נזק. כל ההבדל הוא, ע"פ דברי הרמב"ם בהלכות דעות (ז', ב):
"אי זהו רכיל? זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך אמר פלוני, כך וכך שמעתי על פלוני, אע"פ שהוא אמת - הרי זה מחריב את העולם"
כלומר, אדם שהולך לראובן ואומר לו ששמעון אמר כך וכך. הוא לא מספר על מעשיו או תכונותיו של שמעון.
האם זו ההגדרה היחידה של לשון הרע? נראה שלא.
ה"חפץ חיים" כותב בספרו (כלל ג' אות ו):
"ודע, דאפילו אם לא בא על ידי הלשון הרע שלו שום רעה להאיש ההוא, כגון, שלא קבלו השומעים את דבריו, וכיוצא בזה, אף על פי כן מכלל לשון הרע לא נפקא, וצריך כפרה. ויותר מזה, דאפילו אם הוא משער לכתחילה, שלא יבוא לנידון שום רעה על ידי דיבורו, אף על פי כן אסור לו לספר בגנותו".
ההוכחה של החפץ חיים היא מהגמרא בערכין טז ע"א. הגמרא שם מקשה שבמקום אחד כתוב שמדברי לשון הרע אין להם כפרה, והרי במקום אחר נאמר שהמעיל של הכהן הגדול מכפר על לשון הרע? מתרצת הגמרא שבמקרה ש"אהנו מעשיו", כלומר - סיפור הדברים אכן גרם לנזק, אז אין כפרה. אבל במקרה של "לא אהנו מעשיו", כלומר - הדברים לא גרמו לנזק, אז המעיל מכפר. מהגמרא משמע שגם במקרה שאין שום תוצאות למעשה - צריך את המעיל שיכפר, כלומר יש איסור גם במצב של "לא אהנו מעשיו".
ה"חפץ חיים" עצמו לא הסתפק בהוכחה זו, כי ניתן לדחות ולומר שאותו אדם התכוון להזיק ולכן צריך כפרה למרות ש"לא אהנו מעשיו", ואילו במקרה שאדם מעריך שלא ייגרם נזק, לא צריך כפרה. בכל אופן, ל"חפץ חיים" יש הוכחות אחרות ממקומות אחרים. המסקנה שלו היא שגם אם האדם משער לכתחילה שלא ייגרם נזק, בכל זאת אסור לספר בגנותו.
אך מדוע? מה הסברא לומר שגם דברים שלא גרמו לנזק נחשבים ללשון הרע?
באחרונים דנו בשאלה מה הדין בסיפור לשון הרע למישהו שכבר יודע את הדברים.
יש דעה שבמקרה כזה אין שום איסור לשון הרע כי הרי השומע כבר יודע את הדברים, ולא נגרם שום נזק. לפי זה, האיסור של ה"חפץ חיים" נובע מזה שצריך לחשוש שמא מהסיפור יצא נזק למרות שהמספר מעריך שלא ייגרם נזק. במילים אחרות, ההגדרה היחידה לאיסור לשון הרע היא גרימת נזק, אלא שה"חפץ חיים" פוסק שגם במצב של חשש, ואפילו רחוק, שאכן ייגרם נזק, זה מוגדר לשון הרע ואסור לספר את זה.
אך ייתכן ללכת בכיוון שונה.
חז"ל הרחיבו הרבה בחומרת הדיבור בגנותן של ישראל. המשנה בערכין טו ע"א לומדת את האיסור של לשון הרע מדברי המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ. קשה כמובן לדבר פה על גרימת נזק כלפי הארץ על ידי הוצאת הדיבה של המרגלים, והגמרא שם אומרת:
"בא וראה כמה גדול כח של לשון הרע, מנלן? ממרגלים. ומה המוציא שם רע על עצים ואבנים כך, המוציא שם רע על חבירו על אחת כמה וכמה".
איך שייך בכלל להשוות בין הוצאת שם רע על עצים ועל אבנים להוצאת שם רע על אנשים?
בחטא המרגלים היתה התרסה כלפי שמיא, "כי חזק הוא ממנו". אם רואים את כל עם ישראל כמי שנבחר על ידי הקב"ה, אז בעצם בכל הוצאת שם רע על אדם מישראל יש בעיה גם בין אדם למקום, יש פה גנאי כלפי הקב"ה.
מעבר לכך, כל מעשה רע של אדם מישראל גורם לחילול השם, וכאשר אדם הולך ומספר את זה ומפרסם את זה, זה מגביר את חילול השם שבדבר.
יש פה שני צדדים: צד של אהבת ישראל, כלומר - הקב"ה אוהב את ישראל ולכן הוא לא מעונין בפרסום גנותן של ישראל; וצד של חילול השם.
בימינו, ברור הדבר שעצם פרסום מידע כלשהו נותן לו כח הרבה יותר גדול, ומוציא אותו לרשות הרבים. בפן הזה, גם בלי גרימת נזק, בעצם הסיפור הרע על אדם אחר יש הוספת רע בעולם ולכן גם זה מוגדר כלשון הרע.
* זהו השיעור הראשון מתוך שלושה שיעורים שהועברו בשנת תשנ"ד. שאר השיעורים יפורסמו אי"ה בשבועות הבאים.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)