דילוג לתוכן העיקרי

הלכות חמץ ומצה | חלק א'

קובץ טקסט
א. לילה לדורות
ליל ט"ו בניסן, הלילה בו נולדה אומתנו, הוא לילה מיוחד ואפוף מסתורין. מיוחד, משום שהוא מכנס את המשפחה סביב שולחן ערוך במאכלים מיוחדים הנאכלים בסדר מסוים תוך סיפור יציאת מצרים[1]. אפוף מסתורין, שכן בכל דור ודור משחזרים עם ישראל בזעיר אנפין את מאורעות יציאת מצרים, את תחושת כריתת הברית בין ישראל לבין אלוקיו, כריתת הברית שהיא ערובה לנצחיותו של עם ישראל. היטיב לתאר את הדברים ר' שלמה קרליבך בשירו "ליל הסדר האחרון בגטו ורשה":
היה מוישל'ה,
מוישל'ה האחרון שנותר בגטו ורשה,
שואל את אבא 'מה נשתנה'.
"מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות",
למה הלילה הזה כה ארוך ונורא
מכל הלילות שעברו?
וכשמוישל'ה את כל הקושיות שואל,
ארץ, שמיים,
נדם לו התבל,
שרפים הסו ברעדה וחיל
והאב, האבא, רוצה לענות:
"עבדים היינו..."
ומוישל'ה אומר:
"אבי היקר, עוד קושיה אחת לי משלי והיא:
ארצה לדעת, אבי היקר, האם אחיה בשנה הבאה
לשאול את ה'מה נשתנה'?
האם יישאר ילד יהודי לשאול את ה'מה נשתנה'?
האם יוותר אב יהודי בעולם שישיב: 'עבדים היינו'?"
והשיב האבא:
"לא אדע, לא אדע, לא אדע אם אחיה.
לא אדע, לא אדע אם אתה תחיה.
אך תמיד, תמיד יהיה עוד מוישל'ה בעולם,
שישאל את אבא את ה'מה נשתנה'.
איני יודע אם נזכה לחיות אבל זאת אני יודע:
"כי בשם קדשך נשבעת לו
שלא יכבה נרו לעולם ועד"[2].
הנאצים הארורים נהגו לשלח את ה'אקציות' במועדי ישראל, והשמדתו של גטו ורשה התרחשה בליל ט"ו בניסן, תש"א. באותה עת יהודים קיימו את ליל הסדר כהלכתו במסירות נפש כפשטה, בבונקרים ובמחילות, ואמרו בפה אחד "והיא שעמדה לאבותינו ולנו שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם" (הגדה של פסח) כאשר ברקע קולות יריות ופיצוצים. אותם צדקי עליון, אשר נפשם מצויה תחת כסא הכבוד, לא ידעו באותה שעה כי גורלם האישי נחרץ, ובאותה עת נולד סיפורם מעורר ההשראה אשר עתיד להשפיע על עם ישראל לאורך הדורות. בעקבות כך ר' שלמה קרליבך כתב את שירו "ליל הסדר האחרון בגטו ורשה", שיר אשר מתאר בצורה פשוטה מהי הברית שעם ישראל כורת עם בוראו מדי שנה, ברית לפיה כל יחיד ויחיד אינו שוכח שהוא חלק מן הסיפור הגדול של עם ישראל; נצח ישראל לא ישקר (שמואל א', ט"ו, כט), גם אם גורלו של היחיד כבר נחרץ.
כיצד נוצרת ברית זו? בליל ט"ו בניסן אנו משחזרים בזעיר אנפין את מאורעות סעודת הפסח אשר עשו אבותינו במצרים. ליל ט"ו בניסן היה לילה של פחד ואימה: משה מצווה את אחיו לשחוט את 'הסמל הלאומי המצרי', השה,[3] ואת דמו לתת על חזית בתיהם. ציווי זה דרש אומץ פנימי ושינוי תודעה כללי - לעזוב את תודעת העבד המפחד מן האדון ולעבור לתודעת בן חורין אשר מסוגל לנפץ את סמלי התרבות המשעבדת. כל זאת, תוך כדי אכילת סעודת משפחתית והתארגנות ליציאה לדרך אל המדבר הריק והשמם. כך נוצרה הברית המיוחדות לדורות, כדברי הנביא ירמיהו:
הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה.
(ירמיהו, ב', ב).
ב. סעודת ליל ט"ו
כדי לאפשר את כריתת הברית שבסעודת ליל ט"ו בני ישראל היו צריכים לעבור עוד שני תהליך משמעותיים: חיטוי וחידוש ברית מילה.
כאמור, אחת מן המצוות של פסח מצרים הייתה לקיחת דם הפסח ונתינתו על משקוף הבית ושתי המזוזות. זוהי לא רק פעולה של התרסה כנגד מצרים אלא גם הגנה מן ה"משחית" אשר פגע במצרים (שמות, י"ב, יג, כג), ויותר מכך - זוהי פעולה של חיטוי, שכן הזאת הדם על המשקוף והמזוזות נעשתה על ידי אגודת עץ אזוב (שמות, י"ב, כב), אשר בהמשך התורה משמש בהקשרים שונים של טהרה: חיטויים לטהרת צרעת האדם וצרעת הבתים (ויקרא, י"ד, א - ז, מח - נב) וכן חיטויי פרה אדומה (במדבר, י"ט, יז - יט).[4] בחיטויים אלו אגודת האזוב משמשת כמעין מברשת להזאת חומר הטהרה ולסימון המטהר. את מה היה צריך לחטא במצרים? על פי הנביא יחזקאל, הם חטאו את טומאת מצרים:
(ו) בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת.
(ז) וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם.
(ח) וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם:
(ט) וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(י) וָאוֹצִיאֵם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֲבִאֵם אֶל הַמִּדְבָּר:
(יחזקאל, כ').
בליל ט"ו בניסן עבר המשחית והבדיל בין עם ישראל לבין המצרים. בדומה למבול ומהפכת סדום ועמורה, כדי להוציא את השפעתה המקולקלת של תרבות פסולה יש לבצע הפיכה: המשחית שנגף בתי מצרים אפשר את היציאה למדבר והתרחקות מן התרבות המצרית, וכך התאפשרה לידת עם ישראל.
מוקד נוסף של סעודת ליל פסח היא חידוש ברית המילה, כפי שכותב הרמב"ם באגרת השמד:
ואומר, שהמפורסם בדברי רבותינו זכרונם לברכה שישראל בימי משה קודם צאתם ממצרים הפסידו דרכם והפרו ברית מילה, ולא היה בהם מהול אלא שבט לוי בלבד, עד שבאה מצות פסח ואמר הא-ל למשה: "כל ערל לא יאכל בו" (שמות, י"ב, מח) וצוום בעשית המילה. כך אמרו חכמינו זכרונם לברכה: משה היה מל ויהושע פורע ואהרן מוצץ, ואספו ערלות חמרים חמרים והיה דם מילה מתערב בדם פסח (במדבר רבה, י"א, ג), ובזה היו ראוים ליגאל. והוא דבר האל יתברך ליחזקאל "ואראך מתבוססת בדמיך" (יחזקאל, ט"ז, ו).[5]
ברית המילה, אשר מסמלת עוד מימות אברהם אבינו את הקשר בין עם ישראל לבין אלוקיו, היא תנאי הכרחי לאכילת הפסח. חידוש המילה היה, אפוא, נדבך נוסף שקשור למצוות אכילת הפסח של ליל ט"ו וליצירת הברית המחודשת בין עם ישראל לבין הקדוש ברוך הוא. כך גם לדורות - בכל שנה ושנה אנו משחזרים את מעמד חידוש הברית על ידי הקרבת פסח, קריאת ההגדה ומצוות ליל הסדר.
ג. שמו של הקובץ
הרמב"ם קרא לקובץ ההלכתי המכיל את ענייני פסח "הלכות חמץ ומצה", למרות שכלולים בקובץ זה גם דיני אכילת מרור ומצוות סיפור יציאת מצרים. מדוע הרמב"ם הבליט דווקא את דיני חמץ ומצה? בלשון הכתוב מכונה החג אותו אנו חוגגים בימים שבין ט"ו לבין כ"א בניסן "חג המצות" (שמות, כ"ג, טו; ויקרא, כג, ו), ואילו עשיית קורבן הפסח בליל ט"ו מכונה "פסח" (שמות ל"ד, ה; ויקרא, שם ה). כלומר, הרמב"ם במשנה תורה חוזר לחלוקה של הכתוב המבחינה בין חג המצות הנוהג שבעה ימים בכל זמן ובכל מקום, לבין חג הפסח המתחיל בחצות יום י"ד בניסן וממשיך אל תוך ליל ט"ו בניסן, והנוהג בירושלים בזמן שבו מקרבים קורבנות. כלומר, לצד חג הפסח קיים חג מצות - חג שבו ישראל משנים את לחמם מלחם חמץ ללחם מצה, ובשיעור הבא נעסוק בתכליתו של חג המצות לאור המבנה הפנימי של הלכות חמץ ומצה.
 
 
**********************************************************
 
 
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ח
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                    http://vbm.etzion.org.il
האתר באנגלית:                 http://www.vbm-torah.org
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
 
**********************************************************
 
 
 
 
[1]   כעבור כמה אלפי שנים מיציאת מצרים, תאמץ אומה חדשה מנהג דומה - תושבי ארה"ב נוהגים לציין את "חג ההודיה", המסמל את לידת עמם, באכילה משפחתית של מאכל מיוחד, תרנגול הודו.
[2]   מתוך ברכות ההפטרה.
[3]   עיינו בראשית, מ"ו, לד, ורש"י על אתר; שמות, ח', כב, ורש"י על אתר.
[4]   בנוסף לכך, אגודת אזוב שמשה גם להכנת אפר הפרה (שם, ו).
[5]   עיינו גם במורה הנבוכים, חלק ג' פרק מו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)