דילוג לתוכן העיקרי

הלכות ברכות | 1

קובץ טקסט

'*

אחת הנקודות המרכזיות בהלכות ברכות, הגורמת לכך שיש הרבה ספקות ומחלוקות בעניינים אלו, היא הפער הקיים בין המציאות בימינו לבין המציאות בעבר. כלומר, הגמרא מדברת על מקרים מסוימים, הראשונים מדברים על מקרים מסוימים, ואפילו ה"שולחן ערוך" מדבר על מקרים שלנו קשה לדעת למה בדיוק כוונתו כי לנו אין מקרים כאלו במציאות של ימינו. בכל זאת, אנו נדרשים להבין היטב את המקרים המופיעים במקומות השונים ומהם להסיק למצבים הקיימים בזמנינו.

חיטין ומיני דגן

לדגן יש שלושה מצבים:

  1. גרעינים שלמים – בין חיים ובין מבושלים.
  2. גרעינים שנתבשלו ונתמעכו.
  3. גרעינים שנטחנו לקמח ונאפו.

באופן כללי, המצב הראשון – ברכתו אדמה, המצב השני – ברכתו מזונות, והמצב השלישי – ברכתו המוציא או מזונות.

על המצב הראשון של חיטה שלמה אומרת הגמרא[1] בדף ל"ז ע"א:

"הכוסס את החטה – מברך עליה בורא פרי האדמה."

כך פסק ה"שולחן ערוך" בסימן ר"ב בסעיף ח'. דברים אלו תמוהים בגלל גמרא אחרת בדף ל"ח ע"ב, האומרת שמי שאוכל ירק חי שרגילים לאוכלו מבושל – מברך שהכל. אם כך, הכוסס את החיטה, לכאורה, היה צריך לברך שהכל. את השאלה הזו הקשה ה"ביאור הלכה" בסימן ר"ב בסעיף י"ב, והוא מביא את דברי הרמב"ם בפרק ג' הלכה ב':

"אכל דגן שלוק כמו שהוא – מברך לפניו בורא פרי האדמה."

הרמב"ם דיבר דווקא על דגן שלוק שברכתו אדמה, ומדבריו משמע שאכן, אם אדם אוכל דגן חי כמות שהוא – מברך שהכל.

"פסקי הרי"ד" בדף ל"ח ע"ב שאל אף הוא את השאלה הזו, וענה שזרעים חשובים יותר מפרות וירקות, ועל כן על זרע חי כמות שהוא - יברך אדמה, למרות שזו לא הדרך הרגילה לאוכלו. ה"ביאור הלכה" תירץ מעצמו תירוץ דומה, שכנראה דגן חשוב יותר כיוון שהוא מוכן למזונות. בכל אופן, הפסק הוא שמברכים אדמה על חיטה שלמה, בין חיה ובין מבושלת.

המצב השני הוא חיטה מבושלת שנתמעכה. הברייתא בדף ל"ז ע"א אומרת שעל מעשה קדירה מברך מזונות. התוספות שם בדיבור המתחיל "הכוסס" אומרים שעל חיטים שלוקות מברך אדמה, ורק אם נתמעכו יפה – ברכתם מזונות. כך נפסק להלכה ב"שולחן ערוך" בסימן ר"ח בסעיף א' וב"משנה ברורה" שם, שרק על חיטים שהתבשלו ונתמעכו מברכים מזונות. לאור זאת, הברכה על דייסת סולת היא מזונות, וכך אומרת הגמרא בדף ל"ח ע"א על שתיתא שזה מקביל לדייסה.

הגמרא שם אומרת שעל שתיתא רכה מברך שהכל. האם יש דייסת סולת שברכתה שהכל? הרמב"ם בפרק ג' הלכה ג' הגדיר שדבר עבה הוא דבר שלועסים אותו, וה"משנה ברורה" מגדיר אותו כדבר שלא ראוי לשתייה. על כן, דייסה בימינו שיצאה בצורה נורמלית – ברכתה מזונות ו"על המחייה", והוא הדין על כל אוכל המיוצר מקמח מבושל כגון פתיתים, פסטה וכדומה.

יש מצב ביניים של גרעיני חיטה שלמים אבל מקולפים. בעניין זה יש מחלוקת ראשונים. הרמב"ם אומר שברכתם מזונות, ואילו תלמידי רבנו יונה סוברים שברכתם אדמה. על פי זה, כותב "שער הציון" בסימן ר"ח בסעיף קטן ט' בשם ה"פרי מגדים", שראוי לאכול אותם רק בתוך סעודה בגלל הספק בברכתם. וב"משנה ברורה" כותב שאם בהורדת הקליפה נשבר הגרעין – ברכתם מזונות. ההשלכה המרכזית לימינו היא הברכה על שלווה. שלווה היא חיטה תפוחה שהוסרה קליפתה. לכאורה, זה נתון במחלוקת הראשונים שהזכרנו. אמנם, יש מקום לומר שמברכים אדמה מסיבה נוספת. הגמרא אמרה שעל מעשה קדירה מברכים מזונות, והשאלה היא האם גם על דבר שאינו מבושל אפשר לברך מזונות. הרב פיינשטיין ב"אגרות משה" אורח חיים חלק ד' סימנים מ"ד ומ"ה כותב שיכול לברך או אדמה או מזונות, אבל בדרך כלל, הנטייה של אחרוני זמנינו היא שהברכה על שלווה היא בורא פרי האדמה.

בעיה נוספת באכילת שלווה היא הברכה האחרונה. התוספות בדף ל"ז ע"א מסתפקים מה מברכים לאחר אכילת חיטה, שהרי היא חלק משבעת המינים ולכאורה מצריכה ברכה מעין שלוש, אבל מצד שני אי אפשר לברך על המחייה או על פרי העץ על חיטה. ועל כן כתבו התוספות בשם הר"י שראוי לא לאוכלם אלא בתוך הסעודה. הרמב"ם בפרק ב' הלכה ב' פוסק שהברכה האחרונה היא בורא נפשות. ה"שולחן ערוך" בסימן ר"ח בסעיף ד' מביא את שתי הדעות אך מדבריו משמע שהעיקר הוא כדעת הרמב"ם. ה"משנה ברורה" ועוד אחרונים כתבו שיש לחשוש לשיטת התוספות.

מה הדין של אורז?

הגמרא בדף ל"ז ע"א אומרת שאם אדם אוכל מעשה קדירה של אורז – מברך מזונות. דין זה מלמד אותנו על אופייה של ברכת במזונות שנתקנה על אוכלים המזינים את האדם. על פי זה, כותב ה"ביאור הלכה" בסימן ק"ז בסעיף י' שברכת מזונות פוטרת בדיעבד את כל האוכלים, כי כל האוכלים מזינים את האדם.

לכאורה, היה מקום להסתפק גם בדינו של האורז מה הדין של אורז שלם וקלוף. ה"משנה ברורה" כותב שאם נתמעך האורז מברך מזונות, ומשמע שזה מקביל לחיטה. אך ב"ביאור הלכה" כותב שאם האורז בקליפתו – יש לחוש שרק אם נתמעך יברך מזונות, אבל אם נתקלף – ברכתו מזונות גם אם לא נתמעך. הסיבה להבדל היא דעת תלמידי רבנו יונה בדף ל"ז ע"א ששם יש דעה שעל אורז בקליפתו מברכים מזונות, כיוון שרגילים לאוכלו שלם כמעשה קדירה, ונצרף לזה את דעת הרמב"ם שאורז מבושל ברכתו מזונות, ומזה נקבל שצריך לברך על אורז קלוף מזונות. למעשה, אורז שהוסרה קליפתו – ברכתו מזונות. כיום, הן האורז המלא והן האורז הלבן הם בגדר של אורז שהוסרה קליפתו. הברכה האחרונה על אורז היא בורא נפשות.

פת הבאה בכיסנין

הגמרא בדף מ"ב ע"א אומרת שעל פת הבאה בכיסנין מברכים מזונות, אלא אם כן קובעים עליה סעודה שאז ברכתה המוציא. מה ההגדרה של פת הבאה בכיסנין? מצאנו בראשונים שלוש הגדרות:

  1. רש"י שם מסביר שזוהי פת שנילושה בתבלין. במילים אחרות, מדובר על בצק מתוק. מעין זה כתב גם הרמב"ם בפרק ג' הלכה ט'.
  2. רבנו חננאל, הרשב"א והטור כתבו שפת הבאה בכיסנין זה מלשון כיסים, כלומר כיסים הממולאים בדבש, שקדים וכדומה. כלומר, הבצק הוא כמו הבצק של הלחם, אלא שהוא ממולא במיני מתיקה.
  3. רב האי גאון מסביר שזוהי פת שעשויה ככעכים יבשים, כגון קרקרים, בייגלה וכדומה, שהם קשים ורגילים לכסוס אותם.

להלכה פסק ה"שולחן ערוך" בסימן קס"ח בסעיף ז' את כל שלוש הדעות. מדוע? מסביר הבית יוסף שכיוון שיש פה ספק דרבנן – נוקטים כדברי כולם להקל.

על הסבר זה קשה שהרי ברכת המזון היא מדאורייתא, ולשאלה זו יש השלכה גם על ברכת המזון. קושיה נוספת היא מדוע לברך ברכה שייתכן שהיא אינה מתאימה נחשב לקולא, והרי יש פה בעיה של ברכה לבטלה.

על השאלה השנייה ניתן להשיב על פי מה שראינו שברכת מזונות פוטרת את כל האוכלים. לגבי השאלה הראשונה, נצטרך לומר שברכת מעין שלוש פוטרת בדיעבד את ברכת המזון. הסבר זה עולה מדברי ה"משנה ברורה" ב"שער הציון" סעיף קטן א', וכך פסק בשו"ת "יביע אומר" בחלק ב' סימן י"ב.

גישה נוספת לשאלת פסיקת ההלכה היא שאין כלל מחלוקת בין הראשונים, אלא הם הביאו דוגמאות של דברים שאנשים לא נוהגים לקבוע עליהם סעודה ולכן ברכתם מזונות, כי הם מוגדרים כפת הבאה בכיסנין. כך כתב ה"מאמר מרדכי" ו"ערוך השולחן" בסימן קס"ח בסעיף ה'. היסוד הזה של קביעות סעודה כמגדיר לברכת המוציא הוא יסוד מוסכם, וגם הבית יוסף עצמו כתב את זה.

המשותף לשתי הגישות שהבאנו הוא שכל דבר שבני אדם רגילים לקבוע עליו סעודה – ברכתו המוציא וברכת המזון. דבר זה מאוד מסתבר כיוון שככל שדבר חשוב יותר – ברכתו חשובה יותר, אך כאן קורה גם ההפך כי לכאורה פת הבאה בכיסנין היא משובחת יותר מאשר לחם רגיל, אם כך, מדוע ברכתה מזונות? התשובה היא שצריך לשים לב להבדל בין עשירות העיסה לבין חשיבות העיסה ומטרתה. ברכת המוציא נתקנה על הלחם לא כי עיסתו עשירה יותר, אלא חשובה יותר ומטרתה היא להשביע את האדם בסעודתו. ואכן, עוגות הן יותר עשירות מלחם רגיל, אבל תפקידן פחות חשוב, ועל כן ברכתן – מזונות.

העיקרון של קביעות סעודה מעלה את השאלה האם ניתן לדבר על ברכת המזון לאחר ארוחה משביעה שלא כללה לחם, כמו הרבה מהסעודות בימינו? למעשה, לא מברכים על סעודה כזו ברכת המזון. הגמרא מביאה מחלוקת על איזה פת מברכים המוציא, ודעת חכמים היא שרק על פת העשויה מחמשת מיני דגן מברכים המוציא. מה טעמם? המאירי מסביר שזה דבר שרגילים לאוכלו כדי לשבוע בתור קביעת סעודה. ה"חזון איש" באורח חיים סימן ל"ד מסביר שיש גזירת הכתוב שרק על חמשת מיני דגן מברכים המוציא. לפי ההסבר הראשון בהחלט ניתן לדבר על הרחבה של הדין של ברכת המוציא על פי המציאות של כל דור ודור, ואילו לפי ההסבר השני, הדין הוא על חמשת מיני דגן בלבד. שו"ת בשמים ראש בסימן כ"ב כותב שברור שהברכה תישאר תמיד רק על לחם העשוי מחמשת מיני דגן. סברא נוספת של הרב שלמה לוי היא שבעצם אין לנו תחליף ללחם, כי לחם הוא הדבר היחיד שנמצא ברוב סעודות האדם.

ננסה ליישם את מה שראינו על כל מיני מקרים המצויים בימינו.

חלה מתוקה - ישנה מחלוקת בין ה"שולחן ערוך" לרמ"א האם מספיק שירגישו את המתיקות בלחם כדי שברכתו תהיה מזונות, שזוהי דעת ה"שולחן ערוך", או שצריך שיהיה הרבה מן החומר העושה את זה מתוק. לאור זאת, לכאורה, חלה מתוקה נתונה במחלוקת זו. אבל, מסתבר שכולם יסכימו שחלה כזו שרגילים לאוכלה בקביעות סעודה – ברכתה המוציא.

מצות – מצות עונות על ההגדרה של פת הבאה בכיסנין, ולכן ברכתן הייתה צריכה להיות מזונות, אלא שכל דבר שרגילים לאוכלו כלחם – ברכתו המוציא, ולכן על מצות בפסח, הנאכלות במקום הלחם, מברכים המוציא.

האם זהו הדין כל השנה? נחלקו הספרדים והאשכנזים. המנהג המקובל אצל הספרדים הוא לברך מזונות על מצות שלא בתוך הפסח, ואילו האשכנזים נהגו לברך המוציא בכל השנה. לכאורה, מנהג הספרדים ברור יותר, מה הסברא לחלוק? שני טעמים מרכזיים ניתנו לדין זה:

  1. מצות נאפות בתור לחם, ולכן יש להם שם של לחם לאורך כל השנה. טעם זה צריך לבחון משני כיוונים: ראשית, היום אופים מצות גם במשך השנה ולא רק לפסח, ושנית, צריך לבחון האם הכוונה בשעת האפייה היא הקובעת לעניין הברכה.
  2. קרקרים נאפים מראש במטרה להיות כסיסים, אבל מצות לא נאפות כדי שיהיו כך, אלא זה פועל יוצא של ההקפדה על כשרותן והחשש שמא יחמיצו.

למעשה, במציאות שלנו נראה שיש עוד טעם לברך המוציא על מצות. בעבר, המצות היו נאכלות כחטיף במשך השנה, אבל היום יש מספיק חטיפים אחרים, ואף אחד לא אוכל את המצה כחטיף. לכן, ייתכן שאף לספרדים היה מקום לברך המוציא על מצות גם במשך השנה.

פיצה – ה"שולחן ערוך" בסימן קס"ח בסעיף י"ז פוסק:

"פשטיד"א הנאפה בתנור בבשר או בדגים או בגבינה – מברך עליו המוציא וברכת המזון."

פשטידא היא בצק של לחם ששמו עליו בשר, דגים או גבינה, והדין הוא שברכתה המוציא. בדין זה התקשו האחרונים שהרי המאכל הזה עונה על ההגדרה של פת הבאה בכיסנין, אם כן מדוע ברכתה המוציא?

ה"טורי זהב" בסעיף קטן כ' הסביר שכוונת ה"שולחן ערוך" שדין זה הוא רק אם אדם אכל מזה לקביעות סעודה, כמו כל שאר המזונות שאדם קובע עליהם את סעודתו. ה"מגן אברהם" הסביר שההבדל הוא שבפת הבאה בכיסנין מדובר על דבר שנאכל בתור חטיף, ואילו הפשטידא היא דבר הנאכל כדי לשבוע ממנו.

אם נרצה לבחון את דינה של הפיצה על פי הסברים אלו, צריך לברר מהי המגמה באכילת הפיצה. התחושה היא שאנשים אוכלים פיצה כסעודה על מנת לשבוע, ועל כן הדין הוא שצריך לברך המוציא וברכת המזון גם אם אוכלים שיעור של פחות מקביעות סעודה. לעומת זאת, לפי הסברו של ה"טורי זהב", אדם יברך המוציא על פיצה רק אם אוכל ממנה כשיעור של קביעת סעודה. ה"משנה ברורה" פוסק להלכה כדעת ה"מגן אברהם". נעיר שייתכן לטעון שבנושא זה אין מנהג ברור בעניין, ואז יכול להיות שבפיצה יהיה דין חריג, ודינה יהיה לפי הרגליו של כל אדם ואדם האם הוא אוכל פיצה כחטיף או כסעודה.

ישנם פיצות הנילושות במי פרות או בחלב. לכאורה, לפי מה שאמרנו לעיל, עובדה זו איננה משנה את הדין, כי דבר שרגילים לאוכלו בתור סעודה – גם על פת הבאה בכיסנין מברכים המוציא. אמנם, יכול להיות שיש ללמד זכות על אלו שמברכים מזונות על פיצות כאלו, ויש מקום לחלק בין הפשטידא למקרה הזה. אמנם בשני המקרים מדובר על פת הבאה בכיסנין, אבל יכול להיות שכל מה שאמרו האחרונים שהקריטריון הוא קביעות סעודה זה רק כאשר הבצק זהה לבצק של לחם. ה"דרכי משה" בסימן קס"ח כותב שלחם ששמו בו תבלינים ואפילו אם הם מורגשים – מברכים המוציא, אך אם יש הרבה תבלינים והם העיקר – מברכים מזונות וכך המנהג, שהרי בסעודות שבת, יום טוב ונישואים – מברכים על בצק מתוק קצת המוציא. מדברים אלו משמע שהעובדה שרגילים לאכול את זה בתור סעודה לא הופך את זה אוטומטית לדבר שמברכים עליו המוציא.

למעשה, בפיצה רגילה וודאי במצב שאוכל אותה כסעודה, ברכתה המוציא. כאשר מדובר על פיצה שנילושה במי פרות, ובמיוחד כאשר אדם אוכל אותה כחטיף – יש מקום למקלים לברך מזונות. ומי שמחמיר לאכול לחם לפני פיצה כזו – תבוא עליו הברכה.

על פי זה, גם על לחמניות מתוקות צריך לברך המוציא וברכת המזון במידה וקובעים עליהן סעודה.

בורקס – בורקס עונה על הגדרה של פת הבאה בכיסנין. זהו בצק ממולא, וכן זהו בצק עם תבלינים, שהרי הוא נילוש גם עם שמן ומרגרינה ולא רק עם מים. ראינו שלפי ה"שולחן ערוך" מספיק שזה יהיה מורגש בבצק, ולפי הרמ"א צריך להיות 'הרבה' חומרים מעבר למים. היו כאלו שהבינו שהרמ"א התכוון לרוב, דהיינו כאשר לוקחים את כל החומרים שבהם נילוש הקמח – צריך שהמים יהיו המיעוט, אך היו כאלו כמו ה"חזון איש" שהסבירו שאין הכוונה לרוב, אלא לכמות משמעותית המורגשת בצורה ברורה. בכל אופן, גם הבצק של הבורקס נחשב פת הבאה בכיסנין, ולכאורה, ברור שברכתו מזונות. אך יש לבחון סוגים שונים של בורקס. יש סוגים הנאכלים בתור חטיף, אבל יש סוגים שנאכלים כסעודה, כמו בורקס עם מילוי בשר וכדומה. אמנם, יש לפקפק בכך על פי מה שראינו שיש הסבורים שזה נכון רק בבצק של לחם עם מילוי, אבל אם הבצק עצמו שונה מברך מזונות גם אם זה קביעות סעודה. בכל אופן, בבורקס יש יותר מקום להקל כי יש בו כמה הגדרות של פת הבאה בכיסנין ביחד. נקודה נוספת שצריך לבחון בעניין זה היא האם הבורקס מהווה תחליף ללחם או לא.

בייגלה – לעיתים ניתן למצוא בחנויות בייגלה גדול העשוי מבצק רגיל אבל הוא קשה מבחוץ ורך מבפנים. זוהי דוגמא למאכל שמצד אחד לא עונה להגדרה של פת הבאה בכיסנין כי מדובר בבצק של לחם, אבל מצד שני זה דבר שנאכל בתור חטיף ולא כסעודה. בנוסף לכך המטרה היא לעשות את זה לחטיף, לא רק בסוג הבצק, אלא גם בצורת העשייה. ולכן נשאלת השאלה האם דבר שנעשה בצורה שונה מלחם נחשב פת הבאה בכיסנין. לכאורה זה תלוי במחלוקת ה"שולחן ערוך" והרמ"א בדבר רמת המתיקות הנדרשת כדי להגדיר דבר כפת הבאה בכיסנין. מה נקודת מחלוקתם? האם מספיק שהדבר יהיה שונה מלחם על מנת להגדירו כפת הבאה בכיסנין, או שצריך לשם כך הגדרה חיובית של עוגה. המקרה שלנו הוא מקרה גבולי שהבייגלה איננו לחם אך וודאי שהוא איננו עוגה. על כן, מסתבר לומר שלפי ה"שולחן ערוך" ברכתו מזונות, ולפי הרמ"א יש מקום להסתפק בדבר.

עוגות באמצע הסעודה – הגמרא בדף מ"א ע"ב קובעת שדברים הבאים שלא מחמת הסעודה טעונים ברכה לפניהם. לגבי עוגות ישנו ספק נוסף, שהרי יש מחלוקת מה ההגדרה של פת הבאה בכיסנין, ויכול להיות שהעוגה נפטרה בברכת המוציא. ה"שולחן ערוך" בסימן קס"ח בסעיף ח' פוסק:

"ואותן שבלילתן רכה ודקין מאוד שקורין ניבלא"ש – מברך עליהם בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלוש... ואי אכיל להו בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה טעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם."

ה"מגן אברהם" אומר שהוא הדין לכל פת הבאה בכיסנין, אבל ה"ביאור הלכה" כותב שזה לא פשוט שהרי אנחנו מברכים מזונות מספק, וייתכן שבאמת העוגות נחשבות כלחם ונפטרות על ידי ברכת המוציא, ואז יש בעיה של ברכה לבטלה. על כן, אם מדובר על עוגה שעונה על כל הגדרים של פת הבאה בכיסנין יברך עליה בתוך הארוחה. אמנם, בסוף דבריו, כותב ה"ביאור הלכה", שאם אוכל דברים הממולאים בפרות  - המברך לא מפסיד כי לרוב השיטות זה פת הבאה בכיסנין. כמובן ששאלה זו תלויה בשאלה שהעלינו בתחילת השיעור האם שלוש הדעות בדבר ההגדרה של פת הבאה בכיסנין חולקות זו על זו או שרק הביאו דוגמאות שונות לפת זו. במידה ולא נחלקו הראשונים בדבר זה – אין שום בעיה וצריך לברך על כל עוגה באמצע הסעודה. מצד שני, ראינו שאדם שאכל פת הבאה בכיסנין מברך מזונות, אבל אם קובע על זה סעודה – מברך המוציא, אך צריך לברר מה המצב העקרוני של פת הבאה בכיסנין, האם זה מזונות אלא שאם קובע על זה מברך המוציא, או שבעיקרון ברכתו המוציא, אלא שחכמים תיקנו לברך מזונות כי זה לא כל כך חשוב כמו לחם.

לעניינינו, אם פת הבאה בכיסנין היא בעיקרון המוציא, הרי שגם אם אוכל דבר שהוא וודאי פת הבאה בכיסנין – יכול להיות שבדיעבד ברכת המוציא פוטרת כי זוהי הברכה העקרונית על פת הבאה בכיסנין.

למעשה, עוגות מתוקות וממולאות – יש מקום לברך עליהן בתוך הסעודה. לגבי שאר הדברים המצב קצת יותר בעייתי, ובמקרה כזה הפתרון הוא או לאוכלם לאחר הסעודה, או לכוון במפורש בברכת המוציא לא לפטור את העוגות, או לאכול מזונות פחות מכשיעור לפני ברכת המוציא ולכוון לפטור את העוגות שבתוך הסעודה.

כל עוגות ה'טורטים' למיניהם העשויות מהרבה קצף ומעט קמח – ניתן לברך עליהם בתוך הסעודה, כי על עוגות אלו לכל הדעות ברכתם מזונות.

 


*  המאמר לא עבר את ביקורת הרב. לחלק ב' הקליקו כאן

[1]  הפניה סתמית לגמרא היא למסכת ברכות, והפניה סתמית ברמב"ם היא להלכות ברכות. 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)