ביצה | היתר אוכל נפש

בשיעור השבוע נעסוק באחת הסוגיות המרכזיות בהלכות יום טוב - היתר עשיית מלאכה עבור הכנת אוכל נפש, המהווה את אחד ההבדלים המרכזיים בין שבת ויום טוב. במהלך השיעור נעיין בהבנות השונות של הראשונים במהות ההיתר, ונעיין במקור ההלכה בתורה^[1].

פסוקי התורה

בשתי מקומות מתייחסת התורה להיתר הכנת אוכל נפש ביום טוב. בפרשת בא התורה עוסקת לראשונה בהלכות המועד בציווי ה' על חג הפסח, ואחת ההלכות שם עוסקת בעניין זה:

"וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם. אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם"                                              (שמות י"ב, טז).

בפרשת אמור התורה עוסקת במקראי הקודש, ומביאה את איסור עשיית מלאכה הנובעת מהגדרת היום בדרך זו. בתוך כך אנו מוצאים הבדל בין הגדרת איסור המלאכה בשבת ובין המועדים כפי שבא לידי ביטוי בציווי על המועד הראשון (חג הפסח[2]):

"שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לה' בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם"          (ויקרא כ"ג, ג).

"בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ"    (ויקרא כ"ג, ז).

בציווי על השבת התורה אומרת באופן כללי שכל אסור לעשות כל מלאכה. לעומת זאת בציווי בפסח התורה מתנסחת בלשון של מלאכת עבודה.

מה היחס בין דברי התורה בפרשת בא ובין הציווי בפרשת אמור?

1. מדובר על שתי צורות הגדרה, של עקרון הלכתי אחד. בדרך זו הרשב"ם מסביר את הפסוק בפרשת בא:

"ולכך כתוב בכל ימים טובים מלאכת עבודה לא תעשו למעוטי אוכל נפש, אבל בשבת ויום הכיפורים כתיב כל מלאכה".

2. התורה מדגישה עקרון שונה בכל אחד מהפרשיות, ואין מדובר על עקרון אחד בשניהם. מהם העקרונות השונים? לשאלה זו מצינו מספר ביאורים אפשריים^[3]:

- האם מלאכת אוכל נפש הותרה רק במקום שיש צורך להכין אוכל נפש ביום טוב, או שמדובר על היתר כללי וגורף (כעין השאלה האם הותרה או דחויה)? לאור שאלה זו, יש שטענו כי הפסוק בפרשת בא הינו היתר רק כשיש צורך, לעומת הפסוק בויקרא המדבר על היתר כללי.

- מה ההגדרה של מלאכה שהיא מלאכת אוכל נפש - מלאכה שעוסקת בהכנת אוכל (דמיון בפעולה) או מלאכה שמטרתה להכין אוכל? מהפסוק בויקרא שמדבר על מלאכת עבודה יתכן ועולה שמדובר על סוג המלאכה, לעומת הפסוק בפרשת בא שמעמיד בעיקר את המטרה של הכנת האוכל שיאכל ביו"ט.

בשיעור זה לא נעסוק בכיוונים אלו, וכפי שנראה רוב הראשונים הבינו שהפסוקים מסבירים אחד את השני ולא חילקו בהגדרות ההלכתיות ביניהם.

שיטת הרמב"ם

בראשונים אנו מוצאים מספר גישות בהסבר היתר אוכל נפש ביום טוב, ובגדריו ההלכתיים. שיטת הרמב"ם היא שמלאכות אוכל נפש כלל לא נאסרו ביום טוב. התורה התירה מלאכות אלו ואין הם בכלל איסור מלאכה:

"...וכל העושה באחד מהן מלאכה שאינה לצורך אכילה כגון שבנה או הרס או ארג וכיוצא באלו הרי בטל מצות עשה ועבר על לא תעשה, שנאמר 'כל מלאכת עבודה לא תעשו' 'כל מלאכה לא יעשה בהם'^[4]..."

                                                              (הל' שביתת יו"ט א,ב)

האיסור הוא רק על מלאכה שאינה קשורה להכנת אוכל נפש. הרמב"ם מבין שמלאכת עבודה היא מלאכה שקשורה להכנת האוכל כפי שהזכרנו לעיל בדברי הרשב"ם.

אך ישנם מלאכות שאסרו חכמים לעשותם ביו"ט:

"כל מלאכה שאפשר לה ליעשות מערב יום טוב ולא יהיה בה הפסד ולא חסרון אם נעשית מבערב אסרו חכמים לעשות אותה ביום טוב, אף על פי שהיא לצורך אכילה. ולמה אסרו דבר זה? גזירה שמא יניח אדם מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב ליום טוב, ונמצא יום טוב כולו הולך בעשיית אותן מלאכות וימנע משמחת יום טוב ולא יהיה לו פנאי לאכול ולשתות"    (הלכה ה).

התורה אסרה רק מלאכת עבודה ביו"ט והמטרה שהאדם יהנה משמחת יו"ט, באוכל טרי ובשפע. בעקבות כך חכמים גזרו ואסרו את המלאכות שניתן לעשות לפני המועד, אשר הקדמת עשיית המלאכה אינה פוגעת באיכותה וטיבה. המטרה היא שיו"ט יהיה פנוי לאכילה, שתיה ולימוד ולא רק יהיה זמן שבו יכינו את המאכלים. חכמים חדרו לעומק כוונת התורה, ולאור כך אסרו מלאכת אוכל נפש שניתן לעשותה מבעוד יום מבלי לפגוע בשמחת המועד^[5].

המגיד משנה עומד על טעמו של הרמב"ם:

"דעת רבינו שכל מלאכות שהן באוכלין ומשקין מותרות גמורות דבר תורה, כגון הקצירה והטחינה וכיוצא בהן אלא שחכמים אסרו אותן מפני הטעם שהזכירו כדי שלא ימנע משמחת יו"ט, ולזה אסרו כל דבר שאין בו הפסד אם נעשה מעריו"ט והניחו היתר מה שיהיה בו הפסד אם נעשה מבערב... וי"ל שהקילו במכשירין לפי שאינן נאכלין בעצמן ואין המכוון בהם אלא לתקן דברים אחרים ורבו בזה הסברות ויש מי שסובר שהטחינה והקצירה אסורין דבר תורה מפני שעושין מהן לימים הרבה... ואני אומר שמלאכת עבודה כולל כל מה שדרך העבד לעשות לאדוניו ואין רוב בני אדם עושין אותה לעצמן אלא שוכרין אחרים לעשותן לפי שהוזהרנו במלאכות אלו לזכור כי היינו עבדים והיינו עושין מלאכות אלו לאדונינו אבל כל מלאכה שדרך רוב בני אדם לעשותה כל אחד בביתו לעצמו לא הוזהרנו לפי שאינה מלאכת עבדים אלא אף האדונים עושין אותה ולזה כל מלאכה שאדם עושה ממנה לעצמו לימים הרבה דרך לעשותה על ידי אחרים כגון הברירה והקצירה והטחינה וההרקדה אבל האפיה והלישה והשחיטה והבשול אין אדם מכין מהן לימים הרבה ורוב בני אדם עושין אותן לעצמן. כך נראה לי ועדיין צ"ע"           (א,ה).

המגיד משנה עומד על מספר עקרונות בשיטת הרמב"ם: מלאכות אוכל נפש הותרו בצורה גורפת מהתורה, ומדרבנן חכמים אסרו דברים שניתן לעשותם מערב יו"ט. אך ישנם מלאכות נוספות שמצאנו שנאסרו כמו קצירה וטחינה ובמקביל הותרו בחלק מהמקרים כמו טחינת תבלין. המגיד משנה מציע הסבר כולל בשיטת הרמב"ם ומבחין בין מלאכות ביתיות ובין מלאכת עבדים. מלאכת עבד היא מלאכה שאדם לא עושה לבד בביתו אלא שוכר אחרים לעשות, לעומת מלאכה שכל אדון עושה בביתו.

מלאכת עבד היא לרוב חד פעמית- בעל השירות עושה כמות גדולה לימים הרבה ולכן אין לעשותה ביו"ט. לעומת זאת מלאכת אדון היא מלאכה יום-יומית ולכן מותר לעשותה ביום טוב עצמו.

בהקשר זה יש להעיר על סדר ההלכות בפרקי הרמב"ם בהלכות שביתת יום טוב. בפרק א הרמב"ם מביא את כללי הלכות עשיית מלאכה ביום טוב, ומביא מספר דוגמאות לעקרונות אלו. הפרקים הבאים עוסקים בפרטי הדינים כפי שמובאים במסכת ביצה. בלימוד השוטף של מסכת ביצה אנו נתקלים בפרטים רבים והעקרונות ההלכתיים עולים כדרך אגב לימוד הסוגיה. הרמב"ם מתמצת בפרק הראשון את עיקרי הדינים ולאחר מכן הוא פוסק את הסוגיות השונות להלכה.

שיטת הרמב"ן

הרמב"ן בפירושו על התורה (ויקרא כג,ז) מגדיר מבחינה הלכתית אלו מלאכות מותרות ביום טוב ואלו אסורות:

"אבל פירוש 'מלאכת עבודה', כל מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש... ומלאכה שהיא באוכל נפש היא מלאכת הנאה לא מלאכת עבודה. וזה מתבאר בתורה, כי בחג המצות שאמר תחילה (שמות יב טז) 'כל מלאכה לא יעשה בהם', הוצרך לפרש 'אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם', ובשאר כל ימים טובים יקצר ויאמר 'כל מלאכת עבודה לא תעשו', לאסור כל מלאכה שאיננה אוכל נפש ולהודיע שאוכל נפש מותר בהן...".

הרמב"ן מבחין בין מלאכת עבודה שנאסרה ביו"ט למלאכת הנאה שלא נאסרה. מלאכות עבודה הם מלאכות שבת שאין בהם צד של הכנת אוכל, וממילא אינם מועילים לשם שמחת יום טוב. מדברי הרמב"ן לא נראה לענ"ד להוכיח שהוא העדיף פסוק מסויים אלא פירש את שני הפסוקים אחד לפי השני.

ניתן ללמוד עוד על שיטת הרמב"ן לאור דבריו במלחמות ה'. הרמב"ן (יג:) מתייחס לשיטת רש"י שצידה אסורה ביו"ט הואיל וניתן לעשותה מערב יו"ט, וחולק עליה. לשיטתו אין לחלק במלאכות אוכל נפש בין אם ניתן לעשותם מערב יו"ט או לא, אלא רק במכשירי אוכל נפש^[6]. לאור כך הוא מחלק בדרך שונה:

"אלא הוו יודעין שלא כל המלאכות הותרו ביו"ט, אלא הכשר המאכלים לאכלן, כגון אפייה ובשול וכיוצא בהן. אבל לצוד בעלי חיים שאינן ברשות אדם וכן לעקור דבר מגידולו כגון קצירה ותולדותיה אלו וכיוצא בהן אסורין והן בכלל מלאכת עבודה... שלא התירה תורה ביו"ט אלא מלאכות של יומן כגון שחיטה אפיה ובשול, אבל אלו תקון הן ודרך בני אדם לתקן מהם לימים הרבה, אמרה תורה יתקן כדרכו מחול ליו"ט...".

הרמב"ן מבין שגם מלאכות שמטרתן הכנת האוכל יכולות להיות מוגדרות מלאכת עבודה. ההגדרה הקובעת היא האם המלאכה נעשית להכנה המיידית של המאכלים, או שמדובר על מלאכה שנעשית באופן סיטונאי ולא פרטני האסורה גם אם נועדה להכנת האכול.

הסבר הרמב"ן דומה מאוד להסברו של המגיד משנה בשיטת הרמב"ם. נראה שיסוד הסברה של הרמב"ם והרמב"ן זהה, אך ישנם הבדלים בהגדרות ההלכתיות. הרמב"ם סובר עקרונית שמותר לאכול חיות שניצודו ביו"ט אך אסור מצד דיני מוקצה (פרק ב), ולא כמו טעמו של הרמב"ן. כמו כן בשיטת הרמב"ן עולה שהוא סובר שמלאכות הקשורות לאוכל נפש שנאסרו ביו"ט אסורות מהתורה, בניגוד לדעת הרמב"ם שסובר שאיסורם מדרבנן^[7]. הרמב"ם סובר שכל מלאכות אוכל נפש הותרו מהתורה וחכמים אסרו מלאכת עבד^[8]. לעומת זאת הרמב"ן מבין שמלאכת עבודה נאסרה ביום טוב בין אם היא עבור אוכל נפש או לא.

הרשב"א בספרו עבודת הקודש מציג שיטה דומה לדברי הרמב"ן:

"א) דבר תורה מלאכת עבודה אסורה ביום טוב כבשבת שנאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו. אי זו היא מלאכת עבודה כל שאין בה צורך אוכל נפש כחורש וזורע ובונה ואורג וכיוצא בהן.

ב) ולא הותרה אלא מלאכה שיש בה צורך אוכל נפש או שכל נפש נהנית ממנה כאפייה ובישול וכיוצא בהן, שנאמר כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם.

ג) ולא כל מלאכת אוכל נפש התיר הכתוב שהרי אחר שהתיר מיעט שנאמר אך הוא לבדו יעשה לכם, אך הוא לבדו ולכם מיעוטין הן.

ד) ולפיכך יש אפילו מלאכות שיש בהן צורך אוכל נפש ואסורות, ומסרן הכתוב לחכמים והם אמרו שהקוצר והתולש והדש...

ה) ומפני מה מנו את אלו, לפי שלא התירה התורה לתקן ביום טוב מה שדרך בני אדם לתקן מהן הרבה לימים הרבה, כדי שלא יטרח ביום טוב לתקן מחמת חול.

ו) וכן לא התירה התורה אלא תקון בדברים שהן ברשותו כאפייה ובישול לא לעקור דבר מגידולו, ואפילו תותים ואבטיחים שנפגמין מיומן למחרתו, לפי שרוב הפירות הנלקטין משתמרין לזמן מרובה ואינו בדין שתהא לקיטתו של זה מותרת ושל זה אסורה, וכל שכן צידת בעלי חיים שאינן ברשותו ושהוא צריך לטרוח ולצוד בחורשים ונמצא בטל משמחת יום טוב..."            (בית מועד שער א סימן א)

דברי הרשב"א דומים ביסודם לשיטת הרמב"ן- התורה אסרה מלאכת עבודה ביו"ט והגדרתה מלאכה שנעשית לימים רבים. הרמב"ן מבין שכבר התורה אסרה חלק מהמלאכות שקשורות להכנת האוכל ולא כרמב"ם שסובר שמלאכות אלו נאסרו מדרבנן. בנקודה זו אנו מוצאים הבדל בין שיטות הרמב"ן והרשב"א- לפי הרשב"א התורה העירה על כך שלא כל המלאכות נאסרו ומסרן הכתוב לחכמים להכריע אלו מלאכות מותרות ואלו אסורות. ההכרעה היא ברמת תוקף של דאורייתא אך בפועל תלויה בשיקול הדעת של חכמים.

בין שבת ליום טוב

גם שבת וגם ימים טובים נקראים בתורה מקראי קודש. בפרשת המועדות באמור ובפנחס אנו לא מוצאים חילוק עקרוני בין שבת ויום טוב, ושניהם נקראים מקראי קודש ולכאורה אסורים במלאכה באופן שווה. אך אנו רואים שלהלכה מלאכות רבות שקשורות לאוכל נפש הותרו ביום טוב בניגוד לשבת- מה הסיבה?

בעניין זה נראה שיש להיזכר בטעם העומד מאחורי הימים השונים^[9]. אחד מהטעמים שמובאים בתורה למצוות השבת היא זכר לבריאת העולם. הקב"ה שבת ממלאכתו ביום השביעי ולכן אנו מצווים לדורות ללכת בדרכיו ולהזכיר לנו את בריאת העולם על ידי שביתה מוחלטת ממלאכה. לפי טעם זה השביתה אינה קשורה לאדם אלא לקב"ה וכוללת את העולם כולו. לעומת זאת טעם המועדים הוא זכר ליציאת מצרים- זיכרון על היציאה האישית של עמנו מעבדות לחירות. בדגש בשביתה ממלאכה היא על מנוחת האדם, ולכן קבעה התורה שמלאכות שירבו את שמחת היום טוב מותרים במועד^[10].

שאלה זו עלתה בדברי המהרלב"ח-

"אמנם טעם למה חלקה התורה בלשו' בין י"ט לשבת לדעת הרמב"ם ז"ל לא ידענו ואין זה מהמכוון בספרו".

מדברי הרמב"ם אנו לא יכולים להסיק מה הסיבה שיו"ט שונה משבת, והמהרלב"ח מסביר לפי היסוד שהבאנו:

"והנראה לומר שלהיות שביתת השבת זכר למעש' בראשית ושביתת י"ט זכר ליציאת מצרים ובפרט רובם חלקם התורה בלשו' איסור המלאכ' בשניה' ואמר בשבת לא תעשה כל מלאכה סתם. ובי"ט אסרה מלאכת עבודה לומר שיזכרו שהיו עבדים וישבתו ממלאכות העבדות שהיו עושין במצרים ולעולם מלאכת עבודה כולל כל המלאכות כמו מלאכה סתם"

                                                                               (סימן נג)

בהקשר זה יש לציין לשיעורנו בנוגע לשמחת יו"ט שם ראינו שהיו"ט נועד בחלקו עבור האדם. בשבת יש שיטות שרואות את עיקר היום כיום קדוש שמוקדש לקב"ה לעומת יו"ט שגם ר' אליעזר מבין שיש בו חלוקה של חציו לה' וחציו לכם, וממילא העקרון של שמחת יו"ט במאכל ומשתה מהווה נדבך משמעותי של הגדרת היום.