פסחים | דף לט | הירקות הכשרים למרור

המשנה בדף ל"ט עמוד א' מונה חמישה מיני ירק הכשרים למרור. הגמרא עוסקת בזיהוי חמשת המינים שבמשנה, ואף מוסיפה עליהם. מבחינה בוטנית, זיהוי המינים הללו אינו פשוט (וראה את הניסיונות שנעשו בנספח למהדורת התלמוד של הרב שטיינזלץ, עמוד 276).

במישור העקרוני יותר, בוחנת הגמרא את השאלה האם המרירות היא הדרישה הבלעדית, או שמא ישנן גם דרישות נוספות. כך, למשל, מסופר על רב אחא שהעדיף לאכול את הירק המר ביותר שמצא. רבינא השיג עליו, והורה לו לאכול דווקא חסה:

"אמר ליה: מאי דעתיך - דמרירין טפי, והא חזרת תנן, ותנא דבי שמואל חזרת, ואמר רבי אושעיא: מצוה בחזרת, ואמר רבא: מאי חזרת - חסא. מאי חסא - דחס רחמנא עילוון".

כלומר, מומלץ לאכול דווקא חסה, אף אם היא פחות מרה, משום ששמה רומז אף הוא לענייני דיומא.

בתלמוד הירושלמי כאן נאמר, שלא רק שמה של החסה רומז לענייני דיומא, אלא גם אופיה הבוטני:

"הרי אינו קרוי חזרת אלא מתוק?! רבי חייה בשם ר' הושעיה כל עצמן אין הדבר תלוי אלא בחזרת - מה חזרת תחילתה מתוק וסופה מר כך עשו המצריים לאבותינו במצרים בתחילה במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך ואחר כך וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבינים".

הירושלמי עומד על נקודה פשוטה: טעם החסה איננו מר במיוחד, ואדרבה, יש ממיני החסה שטעמם מתוק! המפרשים מסבירים (ראה, למשל, בשולחן ערוך הרב, תע"ג סעיף ל'), שהתשובה מבוססת על הנקודה הבוטנית: טעם החסה בתחילת גידולה (וזהו השלב שבו קוטפים אותה) הוא מתוק, אך אם תישאר זמן ארוך מחוברת לקרקע, תהפוך מרה. תהליך זה, שתחילתו מתיקות וסופו מרירות, מאפיין אף הוא את שיעבוד ישראל במצרים, וזו סיבה נוספת לאכול דווקא מן החסה.

דברי הירושלמי מעמידים אותנו על חקירת יסוד בדין מרור, והיא: האם יש לאכול ירק ששמו מרור; או שמא יש להרגיש טעם מר בפועל. החזון אי"ש (אורח חיים סימן קכ"ד) התנגד לאכילת חסה למרור, בטענה שבפועל היא מתוקה. דברי החזון אי"ש מוכחים מהלכות שונות בדין מרור, המדגישות את הצורך בטעמו: אין יוצאים במרור כבוש ומבושל שניטל ממנו טעמו; הבולע מרור לא יצא ידי חובה שכן לא הרגיש בטעמו וכן הלאה. מאידך, מדברי הירושלמי מוכח בהדיא, שבכל הנוגע להדרת המין - יוצאים ידי חובה בחסה, בלי קשר לטעמה בפועל (וראה אריכות בעניין זה בהגדה של פסח מנחת אשר, שערי לימוד סימנים ב'-ג').

מחלוקת נוספת הקשורה לחקירה זו מצויה בחידושי הריטב"א בסוגייתנו:

"פירש הרא"ה ז"ל כי לשון כלל הוא, כלומר ובמרורים כיוצא באלו שראויים לאכילה קצת, לאפוקי דברים המרים לגמרי דלא חזו לאכילה ולא לשום ברכה. והרי"ט ז"ל כתב דבגמרא משמע דמרור שם פרטי הוא, וכתב שהוא מין חזרת אלא שהוא מדברי".

לדעת הרא"ה, המשנה מנסחת כלל - ירקות מרים, אך אינה עוסקת בפרטי המינים. כלומר, יש צורך באכילה מרירה ותו לו. לעומתו, הרי"ט סבור שישנם מינים מסויימים שדווקא הם מתאימים למצוה (כדרך שבמצות מצה יוצאים דווקא בחמשת המינים, ולא במצה העשויה ממין אחר). על פי גישה זו, ייתכנו משתנים נוספים שייקבעו את זהות המרור, שכן לא אזלינן דווקא בתר טעמו.

הרמ"א (סימן תע"ג סעיף ה') קיבל, לכאורה, את דעת הרא"ה:

"ואם אין לו אחד מאלו הירקות, יקח לענה או שאר ירק מר".

הרמ"א כותב בפירוש שחמשת המינים הנזכרים אינם בדווקא, וניתן לבחור גם במינים אחרים.
עם זאת, הביאור הלכה שם מצטט כמה אחרונים, שטענו שדברי הרמ"א אינם אלא לזכר בעלמא. כלומר, עיקר ההלכה כדעת הרי"ט, אלא שמי שאין לו מחמשת המינים - יבחר מין אחר כדי לחוש מעט מרירות, אף שאין זה עיקר המצוה.

בתוך דבריו שם מוסיף הביאור הלכה גם את הסתייגות הרא"ה, ומדגיש שהלוקח לו את אחד המינים שאינם מפורשים במשנה ובשולחן ערוך יימנע מלהשתמש במין מר או חריף מדיי, שאין אפשרות מעשית לאכול ממנו.