היחס הראוי בין תלמידי חכמים
המהר"ל מביא ארבע מימרות תלמודיות שמופיעות בגמרא בשבת סא ע"א המתארות את היחס הראוי לשרור בין תלמידי חכמים.
הראשונה, היא ששני ת"ח המחדדין זה את זה בהלכה הקב"ה מצליח להם. בעניין זה דנו בקצרה בעיון הקודם והראנו כיצד הלימוד בחבורה ובחברותא מרומם את דברי התורה מן המיצר האנושי של האדם הבודד.
השניה, היא ששני ת"ח הנוחים זה את זה בהלכה הקב"ה מקשיב להם. מימרא זו מצרף המהר"ל למימרה השלישית לפיה שני ת"ח המקשיבים זה את זה בהלכה הקב"ה שומע לקולם, ואם אין עושים כן גורמים לשכינה שתסתלק מישראל. ראשית, מבאר המהר"ל כי יחס נינוח זה איננו רק קשור לתרבות דיון אלא הוא מעיד על דבר עמוק הרבה יותר. לדבריו, אם ת"ח קשובים זה לזה כך שכל אחד יכול לקבל מהאחר את דברי התורה שלו הרי שהתורה מתפארת בכך ונעשית לכדי יחידה אורגנית אחת שלימה. במעשה זה מפרידים ת"ח את דברי התורה מהאישים הדוברים אותם ומעמידים אותם כשלעצמם בתור חכמת ה' שאין לה גוף וצורה ומלקטים את כל החלקים שלה שנתפזרו בין כל ת"ח לכדי חכמת ה' אחת שלימה. על ידי כך ניתן להגיע לכדי השראת שכינה שכן חכמת ה' כהוויתה נמצאת בארץ ואין דוחקים אותה. לעומת זאת, אם ח"ו אין היחס בין ת"ח כך הרי שזה מעיד שהתורה התגלמה במציאות האנושית וממילא ישנו חילוק בתורה כך שכל חלק ממנה משוייך כביכול לדובר אחר ולכן אין זיקה בין הדוברים אלא להיפך מחלוקת וחוסר הקשבה. או אז דבר זה גורם לסילוק השכינה שכן נמצא שלא תורת ה' נמצאת בארץ אלא תורת עצמם ואין לשכינה מקום לשכון שם.
הרביעית, היא שני ת"ח המדגילים זה לזה בהלכה הקב"ה אוהבן. המהר"ל מבאר שמדובר שלכל אחד חסר דבר מהתורה והאחר מתקן את החסר לחבירו ובכך משלימים זה את זה. נראה שמימרה זו היא שיקוף של המימרה השלישית אך ברמה אחרת. לא מדובר בשני ת"ח המרבים פנים בתורה ומפארים את פארותיה לגוונים שונים של אותה תמונה שלימה אלא שמתקנים זה את זה על מנת להוציא את אמיתה של תורה האחת לאור מזככים אותה ומנקים סיגים שאחזו בה.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)