דילוג לתוכן העיקרי
המקדש במקרא ד -
שיעור 97

היחס בין הקודש לקודש הקודשים

קובץ טקסט

 פתיחה

ברצוננו בשיעור זה לראות את היחס בין שני חלקי מבנה המשכן: הקדש-ההיכל, וקדש הקדשים.

1. הפרוכת מבדילה בין קדש לקדש הקדשים.

- הגבול היחידי המתואר בין שני חלקים אלו הינה הפרוכת המבדילה בין הקדש לקדש הקדשים (שמות כ"ו,לג). באופן פשוט, הפרוכת מבדילה בין הקדש שאורכו 20 אמה, לקדש הקדשים שאורכו 10 אמות[1].

האם חלוקה זו הינה החלוקה היחידה בין שני המרחבים הללו או שישנן חלוקות אחרות בעלות משמעויות שונות?

2. פער שתי האמות בין היריעות

בשיעורים הקודמים הצבענו על הפרש שתי האמות בין יריעות המשכן לבין יריעות העיזים. ראינו כי המרחב בין שני הכיסויים יוצר שטח הנמצא מחד בקדש הקדשים- במשכן, ומאידך גיסא בקדש- באהל. מרחב זה יוצר כמובן יחס שונה בין ההיכל לקדש הקדשים.

על פי הבנה זו ניתן לראות את החלוקה במשכן בצורה קצת שונה: השטח שהינו רק קודש הקדשים הינו שטח של 8 אמות, השטח המזרחי של 2 אמות שייך גם לקודש הקדשים וגם לאוהל מועד, וההיכל והקדש הוא שטח שהוא רק אוהל מועד ואורכו ממזרח למערב 20 אמה[2].

3. הבדים בולטים ממזרח לפרוכת

אומרת הגמרא:

"תניא נמי הכי: וייראן ראשי הבדים, יכול לא יהיו זזין ממקומן, ת"ל ויאריכו הבדים. יכול יהו מקרעין בפרוכת ויוצאין? ת"ל ולא ייראו החוצה. הא כיצד? דוחקין ובולטין ויוצאין בפרוכת ונראים כשני דדי אשה. שנאמר: 'צרור המור דודי לי בין שדי ילין'"  (יומא נד.).

הגמרא עוסקת בשני פסוקים סותרים בנוגע לבדי הארון. מחד אומרת התורה "בטבעת הארון יהיו הבדים  לא יסרו ממנו" (שמות כ"ה, טו), אולם מאידך גיסא, בהקשר לבניין הבית הראשון, אומר הנביא: "ויאריכו הבדים וייראו ראשי הבדים מן הקדש על פני הדביר ולא ייראו החוצה ויהיו שם עד היום הזה" (מלכים א ח',ח) - כלומר נראה שניתן בכל אופן להזיז את הבדים ולמשוך אותם כלפי חוץ. על סתירה זו מתרצת הגמרא כי כי הבדין היו דוחקין ובולטין ויוצאין בפרוכת ונראין כשני דדי אשה.

אמנם, הפסוק המובא כראיה לקביעה זו הינו במלכים א' והוא מתאר את ימי הבית הראשון. אולם מצינו אצל כמה מפרשים את ההבנה כי תופעת בליטת הבדים בפרוכת קיימת כבר במשכן.  

כך למשל אומרים התוספות:

 "שמעתי מקשים דבשעת סילוק מסעות כתיב: 'ושמו בדיו' - משמע דבנסוע המסעות היו משימים אותם בדים. וקשה הא כתיב לא יסורו ממנו... דהאי ושמו בדיו היינו שמושכין הבדים לצד חוץ להיות נראין בולטין בפרוכת"     (יומא עב. ד"ה כתיב).

וכן כותב גם המלבי"ם:

"במקדש של שלמה כתיב ויארכו הבדים. ופירשו חז"ל שהיו בולטים מן הפרוכת... ואורך הבדים שעשה משה לא היה יותר מעשר אמות כי המשכן היה עשר אמות, ובעת החניה משכם לצד חוץ אל הפרוכת שיהיו בולטים בפרוכת... שמסתמא גם במשכן היה כן"

                                                    (שמות כ"ה,יד)[3].  

לקביעה זו ישנן מספר משמעויות. הנצי"ב, רוצה לדייק מכך כי ישנה משמעות מיוחדת לאיזור בליטת הבדים:

"והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים:  האי 'לכם' מיותר, ומה מקרא חסר אם כתב 'והבדילה הפרוכת בין וגו''. גם לשון 'ובין קדש הקדשים' קשה, והכי מיבעי 'לקדש הקדשים', דבכל מקום דכתיב שתי פעמים 'בין' משמעו שיש הבדל אמצעי בין שני הערכים המופסקים, כמו שכתבתי בספר בראשית (א' ,ד) ולעיל (ח',יט; ט', ד) ובכמה מקומות, וכאן לפי הנראה לא היתה הפרוכת אלא מבדילה ומפסיקה לבד. גם 'והבדילה' מלרע עפ"י מסורה, והיא זרה, כמו שכתב הראב"ע, לא דבר ריק הוא. אלא שלמד משה רבינו מכל זה חדשות.

והנה במעשה כתיב תחילה (להלן מ', כ) 'וישם את הבדים על הארון' ואח"כ 'ויבא את הארון אל המשכן', וכבר ביארנו (לעיל כ"ה, יב) שתיקן את הבדים שיהיו כשני דדי אשה. ולכאורה מתחילה היה להביא את הארון ואח"כ להמשיך את הבדים לחוץ. וגם, עיקר המשכת הבדים לחוץ שיהיו כשני דדי אשה לא נזכר בצווי כלל. ונהי שמן הכתובים לעיל (שם) מבואר שיהיו הבדים מונחים בשעת העמדת הארון באופן אחר משעת המשא, מ"מ אין שום רמז האיך יהיו באופן אחר, ואולי להיפך שיהיו הבדים נמשכים לאחורי הארון כדי שיעמוד כהן גדול בשעת עבודת יום הכיפורים בריווח שם.

אלא מתחילה יש לדעת הא דאיתא בויקרא רבה (א', טו) שמשה היה נכנס תמיד לפני ולפנים. ולכאורה קשה, נהי שלא היה משה מוזהר מליכנס לשם כדתניא בתו"כ פרשת אחרי (ויקרא ט"ז, ב) 'דבר אל אהרון אחיך'- 'אהרון בבל יבוא ואין משה בבל יבוא', מ"מ הרי כתיב ביום הקמת המשכן (להלן מ', לה) 'ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן', וא"כ היאך נכנס בקודש הקדשים הרי היה שם הענן והשכינה תמיד בימי משה.

אלא כך העניין, דכבוד ה' והענן לא היה אלא באורך עשר אמות של קדש הקדשים, והפרוכת היתה נמשכת לחוץ מעשר אמות ע"י הבדים שהיו בולטין כשני דדי אשה, ובמקום בליטה זו לא היה כבוד ה' והיה משה רבינו עומד שם, ונמצא לא היתה הפרוכת מפסיקה ומבדילה לגבי שכינה, אלא עשר אמות היה הגבול והדביר לפני. אבל אהרון היה מוזהר לבלי ליכנס 'מבית לפרוכת' ואפילו במקום בליטה. וזהו דיוק הכתוב 'והבדילה הפרוכת לכם'.

וא"כ, היה אותו מקום בליטה אמצעי בין שתי הקדושות, חמור מקדושת ההיכל וקיל מקדושת עשר אמות של קדש הקדשים, ומשום הכי היה משה יכול לעמוד שם, והיינו דכתיב 'ובין קדש הקדשים'. והיא האמה טרקסין שהובא ביומא (נא:) שהיה לו דין פנים וחוץ, כמו שכתב רש"י שם בשם הירושלמי. ומזה ידע משה רבינו להמשיך את הבדים לחוץ"       (שמות כ"ו, לג)[4].

הנצי"ב כאן מחדש דבר מעניין ביותר. לפירושו, המרחב בו הפרוכת היתה בולטת בתוך הקודש הוא המקום בו היה עומד משה רבינו ובו לא היה כבוד ה', ואל מקום זה לא יכול היה אהרון להיכנס. מכאן קובע הנצי"ב כי אותו מקום בו בולטים בדי הארון הוא מקום בליטה אמצעי בין שתי הקדושות- חמור מקדושת היכל, וקל מקדושת קדש הקדשים.

הנצי"ב מקביל מציאות זו למציאות של ימי הבית הראשון בה במקדש ישנה אמה טרקסין בין הקדש / ההיכל, לקדש הקדשים. הגמרא ביומא (נא:) מסתפקת בשאלה האם קדושתה של אמה טרקסין כלפנים או כלחוץ, ובמקדש שני עשו שתי פרוכות.

ומכאן שלפי הבנה זו ישנו מקום בעל משמעות עצמית בין הקדש לבין קדש הקדשים, שטח בעל מעמד מיוחד גם מצד קדושתו יותר מן ההיכל ופחות מקדש הקדשים.

אם על פי ההבנה הראשונה שהובאה, בגלל הפרש שתי האמות בין קרסי המשכן המחברים את היריעות הפנימיות לבין קרסי יריעות העיזים המצויים מערבה משם, קיימת כביכול אפשרות כניסה לשטח המצוי בקדש הקדשים אך שייך עדיין לאהל מועד. לפי ההבנה השניה, ישנה כביכול התפשטות של קדש הקדשים מזרחה לכיוון הכניסה, אל תוך ההיכל ובו ישנו שטח בעל קדושה עצמית הגדולה מן הקדש ופחותה מקדש הקדשים.

4. משמעויות בליטת הבדים בפרוכת   

מה יכולה להיות המשמעות של מציאות זו[5]? לשאלה זו ניתנו מספר תשובות.

א. הרב הירש (שמות כ"ה, יב-טו) כותב כך:

"הבדים היו הדבר היחיד אשר רמז לבאי המקדש על מציאות הארון מאחורי הפרוכת. בדי הארון מסמלים את הייעוד ואת התפקיד: לשאת את הארון ואת תוכנו, בשעת הצורך, גם מעבר לגבולות מקום עמידתם הנוכחית, והמצווה שלעולם לא יסורו הבדים מן הארון קבעה מראש לכל הדורות את דבר האמת, שהתורה הזאת ותעודתה אינן תקועות באדמה שעליה עמדו בשעתם הקודש והמקדש. נוכחותם התמידית של הבדים מעידה על כך, שתורת ה' אינה קשורה וזקוקה לשום מקום מיוחד, ודבר זה בולט בחריפות יתירה בניגוד שבין הארון לבין שאר כלי המקדש, ובייחוד השולחן והמנורה שאין להם בדים קבועים. מאליו עולה כאן הרעיון: שולחן ישראל ומנורת ישראל – מלוא חייו הגשמיים ופריחת חייו הרוחניים – קשורים באדמת ארץ הקודש. תורת ישראל – שאני".

מתוך הבנה כי עיקר הארון קשור בתורה ובלוחות המצויים בו, עיקר העניין לדעת הרב הירש של אי הסרת הבדים הוא שהתורה מגיעה לכל מקום ואין היא מוגבלת לשום מקום. גם את בליטת הבדים בפרוכת ניתן להסביר באותה הדרך של השפעת התורה אל מעבר לקדש הקדשים.

ב. משמעות אחרת להבלטת הבדים מובאת על ידי האדמו"ר מאיזביצ' בפירושו בית יעקב:

"...כי כל כלי המקדש יש להם פעולה מיוחדת, ועיקר פעולת הארון ע"י הבדים, שע"י הבדים היה מכניס אהבה לתוך ליבות ישראל. ובמקדש הכירו זאת החיבה מפורש כדאיתא 'בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת וכו' ואומרים להם ראו חיבתכם לפני המקום וכו' והבדים נראין כשני דדי אשה'. היינו: שמאד רוצה להשפיע להם, וע"י הבדים נכנס אור הלוחות לתוך ישראל, שע"י הבדים ראו החיבה שיותר ממה שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק, שהלוחות רוצים מאד להכניס עצמם לתוך ישראל רק המה [ישראל] צריכים לפתוח נקב כחודה של מחט ויפתח להם כפתחו של אולם. והנה מעולם לא הסירו הבדים מן הארון לגמרי, להורות על מה שכתוב 'והגית בו יומם ולילה', שהאדם צריך להיות תמיד ולעולם חושק ותאב לתורה"          (תרומה, אות מה).

ג. הרמב"ם בהל' בית הבחירה כותב:

"בבית ראשון היה כותל מבדיל בין הקדש ובין קדש הקדשים עביו אמה. וכיוון שבנו בית שני נסתפק להם אם עבי הכותל היה ממדת הקדש או ממדת קדש הקדשים, לפיכך עשו קדש הקדשים עביו עשרים אמה תמימות ועשו הקדש ארבעים אמה תמימות והניחו אמה יתירה בין הקדש ובין קדש הקדשים ולא בנו כותל בבית שני אלא עשו שתי פרוכות אחת מצד קדש הקדשים ואחת מצד הקדש וביניהן אמה, כנגד עובי הכותל שהיה בראשון אבל במקדש ראשון לא היתה שם אלא פרוכת אחת בלבד, שנאמר 'והבדילה הפרוכת לכם'"                                    (הל' בית הבחירה פ"ד, הלכה ב).

הרבי מליובאוויטש מתייחס לדברים אלו, ומבין כי על פי הרמב"ם, אמה טרקסין הינה מקום בפני עצמו המשמש הן להבדלה והן למסך. הנצי"ב כאמור רצה לטעון כי הבלטת הבדים בפרוכת יוצרת את שטח הביניים בעל הקדושה העצמית, אולם הרבי מליובאוויטש טוען כי דבר זה קיים רק בבית ראשון באמה טרקסין שהיא בניין בפני עצמו, מה שאין כן במשכן בפרוכת. וכך כותב הרבי מליובאוויטש:

"הרמב"ם נקט בהלכתנו (על פי הכסף משנה) כדברי הירושלמי לגבי ה'אמה טרקסין' ש'נסתפק להם אם עובי הכותל היה ממידת הקודש או ממידת קדש הקדשים, לפיכך עשו... אמה יתירה בין הקדש ובין קדש הקדשים'. לכאורה צריך עיון איך רשאין להוסיף על מידת הבניין, והרי 'הכל בכתב מיד ד' עלי השכיל'?

בבית ראשון היו ההיכל וקדש הקדשים ביחד שישים אמה, והאמה טרקסין היתה או בתחילת קדש הקדשים (באמה הראשונה) או בסוף ההיכל (באמה הארבעים), ולכן לא היה הפסק כלל בין הקדש וקדש הקדשים. מה שאין כן בבית שני: א) קדש הקדשים היה עשרים אמה תמימות והקדש ארבעים אמה תמימות וביניהן הפסק אמה יתירה. ב) היה שינוי במקום שטח קרקע ההיכל (או קדש הקדשים) מכפי שהיה בבית ראשון.

הביאור בזה יובן בהקדם ביאור גדרה של אמה טרקסין לדעת הרמב"ם: בתורה מצינו כמה לשונות לגבי הפרוכת: בציווי הראשון נאמר (שמות כ"ו, לג) 'והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים', אבל בציווי הקמת המשכן נאמר (שמות מ', ג) 'ושמת שם את ארון העדות וסכות על  הארון את הפרוכת'. והיינו שיש שני עניינים בפרוכת: א) מחיצה מבדלת בין הקדש ובין קדש הקדשים. ב) מסך על הארון. בפשטות הרי כיוון שמקום אמה זו היה במקום פרוכת המשכן, רק שהיה כותל בנוי, צריך לומר כי היו בו ב' עניינים אלו: מחיצה בין הקדש ובין קדש הקדשים וכן מסך על הארון.

אולם יש לומר כי לרמב"ם שיטה אחרת בזה: הרמב"ם סובר שלא הרי אמה טרקסין שבמקדש כהרי הפרוכת שבמשכן. שהפרוכת כשמה כן היא, שמשמשת רק כמחיצה המבדלת או כמסך על הארון, אבל ה'אמה טרקסין' יש בה גם מקום בפני עצמו, שהיא חפצא בפני עצמה, והיתה משמשת גם כן לשני העניינים הנ"ל (הבדלה ומסך), אבל זהו רק פעולתה ולא מעצם גדרה. וכן משמע מכך שמקום זה נקרא בפני עצמו בשם 'דביר' (מלכים א ו', טז), וביותר מוכח כן מדברי הזהר (חלק ב ד,א) שמנה את ה'דביר' (שהוא ה'אמה טרקסין') כאחד מחלקי בית המקדש[6].

בטעם הדבר יש לומר שהמשכן היה רק "לפי שעה", מה שאין כן בית המקדש הוא בית ובניין קבוע. במשכן הדבר המבדיל בין הקדש לקדש הקדשים (ומגן על הארון), לא היה חלק מגוף הבניין אלא רק "פרוכת", ששם דבר זה אינו דבר קבוע בגוף הבניין אלא מחיצה בשביל פעולת ההבדלה. אולם בבית המקדש, שהיה בניין קבוע, 'היה כותל מבדיל...עביו אמה', ש'כותל' אינו דבר ארעי אלא חלק מעצם הבניין. ויש על מקום זה שם בפני עצמו - 'דביר'. ובסגנון אחר: כיוון שקדש הקדשים חלוק משאר חלקי הבית, שהיא הקדושה הכי נעלית שבכל המקומות המקודשים, אין מספיק שההבדלה תהיה רק על ידי מחיצה של כותל אלא צריך להיות מקום בפני עצמו, שהוא מעין 'ממוצע' בין הקדש וקדש הקדשים, ומקום זה הוא המבדיל ביניהם.

ועל פי זה יש לומר כי הרמב"ם סובר כי גם בבית שני, שלא עשו כותל, היו חייבים להניח אמה זו של מקום ה'דביר', שזהו אחד מגדרי 'בית המקדש' שצריך להיות מקום בפני עצמו - רוחב אמה - בין הקדש וקדש הקדשים"    (ליקוטי שיחות חלק לו שיחה ג' לפרשת תרומה).

מעניין לציין כי בנבואת יחזקאל, הנביא מתאר כי לעתיד לבוא רוחבה של מחיצה זו יהיה 2 אמות (יחזקאל מא, ג)[7].

5. מערבו של ההיכל שייך לקדש הקדשים

להשלמת התמונה, ברצוננו להביא כאן את דברי ר' חיים מבריסק בחידושיו על הלכות עבודת יום הכיפורים (פרק ה הלכה א). ר' חיים מבריסק מבאר כי על פי הרמב"ם, גוף ההיכל חלוק לשני חלקים: ההזאות שעל הפרוכת דינן כפנים, ואילו הזאות המזבח עצמו דינן כחוץ.

הגאון הרב שלמה פישר מבאר את העניין:

א. מנורה, שולחן ומזבח הקטורת.

"ובגיליונות החזו"א תמה, היאך אפשר לומר חידוש כזה בלי מקור. אך הנה מצאנו מקור לזה בדברי הא"ע, דחלק ההיכל שבו עומדים המנורה והשולחן שייך לקה"ק. כי ג' כלים הללו הארון והמנורה והשולחן מערכת אחת היא. ואין זה סותר למה שכתוב 'והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים', דזהו דווקא בהסתכלות מן החוץ אל הפנים, שמותר ליכנס עד הפרוכת. משא"כ בהסתכלות מן הפנים אל החוץ, משתרע קדש הקדשים מעבר לפרוכת עד לאחר המנורה והשולחן. וא"ש בזה הלשון והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש וגו', לכם ולא לו.

ופירשנו במאמר 'המח והלב', כי התורה באה לרמוז, כי הארון והשולחן והמנורה הם מערכת אחת, שהם כביכול רהיטיו האישיים של הקב"ה במעונו בקה"ק. וזכר לדבר דברי השונמית (מ"ב ד' י'), 'נעשה נא עליית קיר קטנה ונשים לו שם מטה ושולחן וכסא ומנורה'. ומצד בחינה זו קה"ק משתרע מחוץ לפרוכת עד מעבר לשולחן ולמנורה (וע"ש שביארנו שהארון יש לו שתי בחינות, דהיינו בזמן שישראל זוכין הרי הוא בבחינת מטה. וכמו שכתוב במלכים ב' י"א, שיואש הוסתר בחדר המטות, ופירש רש"י בקה"ק. ובזמן שישראל אינם זוכים, הארון הוא בבחינת כסא, בחינת מלך יושב על כסא, ע"ש באורך). והנה הבחנה זו היא ביוהכ"פ, שאז ההיבט הוא מן הפנים אל החוץ. משא"כ בהיבט שמן החוץ אל הפנים קה"ק מסתיים בפרוכת הקודש, וכמש"כ (ויקרא, כ"א כ"ג) 'אך אל הפרוכת לא יבוא'. וא"ש בזה מה שכתוב (שמות כ"ו לל"ג) 'והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש ובין קדש הקדשים'. ותמה המשך חכמה, מה הלשון אומרת והבדילה הפרוכת לכם. ולפמשנ"ת א"ש, דבא לומר לכם ולא לו ית'. דרק בהיבט מן החוץ אל הפנים הפרוכת מבדלת בין הקדש ובין קה"ק. משא"כ מצדו ית' בהיבט מן הפנים אל החוץ, קה"ק משתרע מעבר לפרוכת עד לאחרי השולחן והמנורה    

וא"ש נמי בזה, מה שמודגש בר"פ תצווה 'באוהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות יערוך אותו אהרון וגו''. וכמו"כ בפרשת אמור (כ"ד ג') 'מחוץ לפרוכת העדות באוהל מועד יערוך אותו אהרון וגו''. ומה הס"ד שיערוך את הנרות לפני ולפנים עד שהוצרך הכתוב לומר שלא יעשה כן, אלא יערכם מחוץ לפרוכת? אכן לפמשנ"ת שפיר ס"ד שהמנורה והשולחן צריכים להיות לפני ולפנים כמו הארון, דמערכת אחת היא, ודו"ק. (והוא גופיה הטעם למה מן החוץ אל הפנים קה"ק נחשב רק מן הפרוכת ולפנים, כדי שיוכלו לגשת לעשות עבודות הנרות ולחה"פ)"

                                     (דרשות בית ישי סי' מז, ע' שכג).

הרב פישר מבין כי באופן עקרוני הארון והמנורה והשולחן הם מערכת אחת, וכביכול בהסתכלות מן הפנים אל החוץ ביום הכיפורים משתרע קדש הקדשים מעבר לפרוכת עד לאחר המנורה והשולחן[8].

ב. הבריחים

ראיה נוספת מביא הגאון הרב פישר מסוגיית הבריחים:

"וְעָשִׂיתָ בְרִיחִם עֲצֵי שִׁטִּים חֲמִשָּׁה לְקַרְשֵׁי צֶלַע-הַמִּשְׁכָּן הָאֶחָד. וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִם לְקַרְשֵׁי צֶלַע-הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִם לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן לַיַּרְכָתַיִם יָמָּה. וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מַבְרִחַ מִן-הַקָּצֶה אֶל-הַקָּצֶה"  (שמות כ"ו, כו).

 רש"י בפירושו כותב כך:

"אלו חמשה שלשה הן, אלא שהבריח העליון והתחתון עשוי משתי חתיכות, זה מבריח עד חצי הכותל וזה מבריח עד חצי הכותל, זה נכנס בטבעת מצד זה וזה נכנס בטבעת מצד זה עד שמגיעין זה לזה.. הבריחים העליונים והתחתונים שבצפון ובדרום אורך כל אחד חמש עשר אמה והתיכון אורכו שלושים אמה... כך היא מפורשת במלאכת המשכן"           (שמות כ"ו, כו דה' חמשה).

הרב פישר בבית ישי ע' שכז' הערה ט מעיר כך:

"...דמבחינה אחת ההיכל כולו אחד וכנגד זה הבריח התיכון ארכו כנגד כל הכותל. אבל מצד הבחינה השנייה חלוק ההיכל לשניים וחציו הפנימי שיך ללפני ולפנים כמש' בגר"ח וכנגד זה היה בריח אחד מבריח עד חצי הכותל ובריח שני מבריח לחצי הכותל השני.... ושלושתן (שולחן, מנורה ומזבח הקטורת) היו מונחין משליש ההיכל ולפנים (רמב"ם פג' מהלכות ביה"ב הלכה יז). מ"מ רמז יש בדבר".

גם כאן ישנה הסתכלות על החלק המערבי של ההיכל ובו מנורה, שולחן ומזבח קטורת – הכלים השייכים במהותם אל קדש הקדשים.  ולזה רומז בריח אחד המגיע לחצי הכותל של ההיכל (כשבנוסף ישנו בריח אחד מן הקצה אל הקצה והוא מייצג את הבחינה שכל המבנה כולו אחד).

על כן, גם בעניין הבריחים ישנן שתי בחינות- בחינה אחת הפשוטה יותר לפיה בריח אחד הולך לכל אורכו של המבנה ובעצם הופך אותו ליחידה אחת כוללת. ובנוסף, שני בריחים שמידותיהם 15 אמה המחלקים בעצם בפועל את ההיכל לשני חלקים:

חלק מערבי שאורכו 5 אמות הצמוד לפרוכת ולקדש הקדשים, בו נמצאים שולחן, מנורה ומזבח הקטורת והוא מתייחס מבחינה מהותית לקדש הקדשים. וחלק מזרחי שאורכו 15 אמות ובו שאר המרחב של ההיכל/ הקדש.

סיכום

הצגנו בשיעור זה, מספר הבנות באופן החלוקה של הקודש וקודש הקדשים.

ראינו, כי באופן פשוט, התורה מגדירה את הקו המבדיל ביניהם על ידי הפרוכת, אולם, מאידך גיסא, ראינו שלוש הבנות אפשריות אחרות המעתיקות את הגבול בין הקדש לקדש הקדשים למקום אחר:

  • שתי האמות שמן הפרוכת ומערבה בתוך קדש הקדשים שייכות הן למשכן והן לאוהל מועד ועל כן זהו המקום בו כהן גדול כשנכנס לחלק המזרחי של קדש הקדשים, עדיין נמצא בתוך אוהל המועד.
  • המרחב הצמוד לקדש ממזרח לפרוכת בו בולטין הבדים הוא מרחב ביניים שקדושתו גדולה מן הקדש וקטנה מקדש הקדשים.

ראינו כי לפי הנצי"ב במרחב זה יכול משה לעמוד. מרחב זה בבית ראשון הינו אמה טרקסין ובבית שני אלו שתי הפרוכות המבדילות ביו הקדש לקדש הקדשים.

לבליטת הבדים בקדש יכולות להיות משמעויות שונות בהשפעתה של התורה שאינה מוגבלת במקום (כדברי הרב הירש), בהכנסת אהבה ואור הלוחות לתוך ליבות ישראל (כהבנת האדמו"ר מאיזביצא), או כהבנת הרבי מליובאוויטש בימי בית ראשון באמה טרקסין המשמשת גם כמבדילה בין  הקדש לקדש הקדשים וגם כסוככת על הארון שישנו מרחב עצמאי בין הקדש לקדש הקדשים.

ג. לבסוף הבאנו את דברי הגאון הרב שלמה פישר ואת הבנתו את דברי ר' חיים מבריסק. לפירושו, יש מקום לראות את הכלים המצויים במערבו של ההיכל: המנורה, השולחן ומזבח הקטורת, כמהווים יחידה אחת עם הארון, הכפורת והכרובים בקדש הקדשים.

ראיה נוספת להתבוננות זאת הם הבריחים המחלקים את ההיכל לחלק מערבי של 5 אמות הסמוכים וקשורים לקדש הקדשים, ולחלק המזרחי של 15 האמות הסמוכות לכניסה אל פתח אוהל מועד.

הדגשנו כי חלוקה זו תלויה במידה רבה באופן התבוננותנו בתפקיד כלים אלו בהיכל. האם עיקרם כלים המייצגים את השראת השכינה הקשורה באופן מהותי לכלים בקדש הקדשים או שהם חלק מעבודת האדם בעבודת המזבח בחצר המשכן.

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יצחק לוי, תש"ע

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

 

בית המדרש הווירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 

 

[1]   את החישובים המדויקים בנוגע לאופן הנחת היריעות על הקרשים ראינו בשיעור מס' 7. 

[2]   על משמעות שתי אמות אלו עמדנו בשיעור מס' 8.

[3] כך גם בדברי הנצי"ב (העמק דבר שמות ל"ז,ה; ועיין גם בדברי רש"י בשבת פח:.

[4]   דברים דומים כותב הנצי"ב בפירושו בשמות מ',לה, והוא מתייחס לעניין זה גם בויקרא טז, ב.

[5]   נושא בדי הארון זוקק הרחבה בפני עצמה. כמו כן, אין אנו מתייחסים כאן למבנה הבית הראשון ואנו מביאים את עניין אמה טרקסין רק כדי להמחיש את המשמעות של מקום המוגדר בפני עצמו כפי שהציע הנצי"ב בפירושו לשמות כו,לג לגבי בליטת בדי הארון בפרוכת.

בנוסף, קיימת משמעות רבה לבליטת הבדים כשני דדי אשה ועל כך הרחבנו בשיעורנו בשנת תשס"ז שיעור

[6]   על פי הבנה זו, ה'דביר' אינו רק השם של קדש הקדשים בבית ראשון אלא גם שמה המקראי של אמה טרקסין ואכמ"ל.

[7]   מאד מעניין לראות כי עם הזמן המחיצה בין קדש לקדש הקדשים נעשית ברורה וחדה יותר. במשכן פרוכת, בבית ראשון דביר (אמה טרקסין) בנבואת יחזקאל אייל שרוחבו שתי אמות ובבית שני שתי פרוכות. עניין זה זוקק הרחבה רבה לגבי משמעויות המבנה ולא נאריך בכך בשיעור זה.

 

[8] ברור כי דברי הרב פישר אינם פשטי הפסוקים והם נוגעים בסוגיה עקרונית מהו מעמדו של ההיכל וכליו, האם הם קשורים יותר לנוכחות השכינה כמו קדש הקדשים או שייכים לעבודת האדם וקשורים למזבח החיצון בחצר, ועל כך נרחיב בהמשך השיעורים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)