דילוג לתוכן העיקרי

עבודה זרה | היחס אל הגויים

קובץ טקסט

היחס אל הגויים / אוהד פיקסלר

פתיחה

בשיעור שעבר התחלנו לעסוק במסכת עבודה זרה. כפי שכתבנו בשבוע שעבר, למרות שממבט ראשון אין למסכת זו השלכות רבות לימינו, מדובר בראיה מוטעית וישנה חשיבות גדולה בעיסוק בעיון במסכת זו, ובהבנת השלכותיה לימינו[1].

במהלך שיעור זה, נתמקד בשתי נקודות: הצגת הייחוד במסכת עבודה זרה ומשמעותה לימינו, וכן עיון בסוגיות האגדה המופיעות בתחילת הפרק הראשון.

מסכת עבודה זרה עוסקת בהרחקות שעלינו לנקוט מתרבות שהעבודה זרה נמצאת במרכזה. העיסוק המרכזי במסכת איננו קביעת הגדרים בהגדרת עבודה זרה, אלא כיצד אנו צריכים להתייחס אליה, אל האנשים שמודים בה ואל התרבות המשקפת ביסודה תפיסות שאינן עולות בקנה אחד עם היהדות. שאלות אלו היו נכונות בעבר כאשר התרבות הייתה תרבות אלילית, וכן בהתייחסויות שאנו מוצאים בגמרא לנצרות.

אולם שאלות אלו רלוונטיות מאוד גם לימינו. עד כמה עלינו להתרחק מתפיסותיהם של עמים אחרים? עקרונות אלו היו נכונים בימי הגלות בהם הקשר הכלכלי בין היהודים והנכרים היה גדול, והוא רלוונטי לא פחות כיום כאשר אנו מושפעים רבות מדתות אחרות.

בנוסף, בימינו עולות גם שאלות חדשות שעלינו להתמודד עימהן. היחס לנכרים שמהווים מיעוט במדינת ישראל אינו פשוט כלל - נתינת שררה, נתינת זכויות ומכירת קרקעות, זוקקים עיון בסוגיות הגמרא. נראה שדווקא במשניות, שנכתבו בעת שהיה יישוב יהודי בארץ ישראל, אנו יכולים למצוא את העקרונות כיצד עלינו להתמודד עם תופעות אלו.

היחס אל מעשי הגויים

בתחילת המסכת אנו נתקלים באגדתא ארוכה המפגישה בין האומות ששלטו בעולם ובין הקב"ה. הקב"ה דן את מעשיהם של האומות הללו ואת יחסם לעם ישראל. בזו אחר זו נכנסות אומת רומי, אומת פרס ואחר כך שאר האומות והקב"ה בוחן אותם האם קיימו את שבע מצוות בני נוח ואת יחסם לעם ישראל.

הרב ברנדס במאמרו (ראה הערה 1) דן בהסבר אגדתא זו בהרחבה, ואנו נביא את עיקרי דבריו בפסקה הקרובה.

אגדתא מקבילה לאגדתא זו מופיעה במדרש תנחומא, אך עם הבדל קטן. בתוך האגדתא המופיעה בגמרא, מופיעות מעין הערות שדנות בדברי האגדה והם יוצרים כעין פירוש על המדרש המקורי. כך יוצא כי ניתן לחלק את דברי האגדה לשניים - דברי הדרשן ודברי הפרשן. כפי שנראה, עומדות לפנינו שתי גישות שונות- של הדרשן ושל הפרשן, אשר מציגות תפיסות עולם שונות.

נדגים עקרון זה בקצרה (את החלוקה המלאה ניתן לראות בהפניה שבהערה 1):

בדברי הדרשן, אנו מוצאים גישה ששופטת לחומרא את מעשי האומות:

"אומרים לפניו: רבש"ע, הרבה שווקים תקנינו, הרבה מרחצאות עשינו, הרבה כסף וזהב הרבינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה. אמר להם הקב"ה: שוטים שבעולם, כל מה שעשיתם - לצורך עצמכם עשיתם, תקנתם שווקים להושיב בהן זונות, מרחצאות - לעדן בהן עצמכם, כסף וזהב שלי הוא, שנאמר: 'לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות', כלום יש בכם מגיד זאת? שנאמר: מי בכם יגיד זאת, ואין זאת אלא תורה, שנאמר: 'וזאת התורה אשר שם משה'! מיד יצאו בפחי נפש" (ב:).

בצורה דומה אנו מוצאים גם לגבי מלכות פרס, ואף נוספת טענה כי גם מה שנצטוו עליו, והן שבע מצוות בני נוח, הם לא קיימו הלכה למעשה.

לעומת זאת, בדברי הפרשן אנו מוצאים גם מספר לימודי זכות על עמים אלו. לדוגמה כאשר הדרשן קובע כי האומות לא קיימו את שבע מצוות בני נח שואל הפרשן:

"שבע מצות שקיבלתם היכן קיימתם! ומנלן דלא קיימום? ..." (שם).

אמנם בהמשך הגמרא מביאה פסוקים שונים כמקור לכך שאכן לא קיימו, אך לפרשן דבר זה אינו ברור. כמו כן אנו מוצאים בדבריו גם לימוד זכות על חלק מהאומות:

"וכי מאחר דחזית מלכות פרס למלכות רומי דלא מהניא ולא מידי, מאי טעמא עיילא? אמרי: אינהו סתרי בית המקדש ואנן בנינן... לומר, שאף על פי שמקיימין אותן - אין מקבלין עליהם שכר. ולא? והתניא, היה רבי מאיר אומר: מנין שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול? תלמוד לומר: 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם', כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם, הא למדת, שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה - הרי הוא ככהן גדול! אלא לומר לך, שאין מקבלין עליהם שכר כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה..." (שם).

אם כן, אנו מוצאים שתי גישות לשאלת היחס למעשיהם הטובים של הגויים. האם יש לנסות לשפוט אותם לטובה ולהודות בכך שיש "גויים טובים", או שמא עלינו לנקוט גישה ביקורתית כלפיהם, ותמיד לשאול מהו המניע שעומד מאחורי מעשיהם.

כפי שנראה, שאלה זו עומדת בבסיס סוגיית חוקות הגויים, וגם שם ניתן להציג אפריורית, עוד לפני לימוד הסוגיה, שתי גישות:

* יש לפסול כל דבר שהוא חוק שנהגו הגויים כדי ליצור חיץ בינינו וביניהם, וכך נמנע מהיגררות אחר מעשיהם.

* יש לבחון כל דבר לגופו. ישנם דברים שיש בהם ערך ומשמעות למרות שהגויים הם אלו שהנהיגו אותו לראשונה.

סוגיה נוספת מפורסמת ששאלה זו מופיעה כמחלוקת בין התנאים, הינה הסוגיה הבאה:

"דיתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון, ויתיב יהודה בן גרים גבייהו. פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו: תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. רבי יוסי שתק. נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתקנו - לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקין - להושיב בהן זונות, מרחצאות - לעדן בהן עצמן, גשרים - ליטול מהן מכס..." (שבת לג:).

התורה וביטול הזוהמה

כפי שכבר הזכרנו, בדפים הראשונים של המסכת אנו מוצאים מספר סוגיות אגדה בנושאים שונים. ישנו נושא שחוזר בעקביות בדפים אלו והוא מעלת לימוד תורה וקיום המצוות. עקרונות אלו חוזרים בדיון עם אומות העולם, כאשר אומות העולם טוענים שכל מה שעשו היה כדי שישראל ישבו וילמדו תורה. כך גם בהמשך אנו מוצאים מספר אמירות על חשיבות לימוד תורה בלילה, וכן כי התורה והמצוות הם הנותנות לנו את כוח החיות:

"למה נמשלו בני אדם כדגי הים? לומר לך: מה דגים שבים - כיון שעולין ליבשה מיד מתים, אף בני אדם - כיון שפורשין מדברי תורה ומן המצות מיד מתים" (ג:).

מה הקשר בין סוגיות אלו לנושאים שקדמו אליהם? נראה כי ישנה הדגשה מיוחדת בחשיבות התורה כמייחדת את עם ישראל, והיותה חיץ ושוני ביננו ובין הגויים. נקודה זו הינה יסודית בתפיסת היהדות ונעיין בדבר זה. הגמרא בשבת אומרת:

"מפני מה עובדי כוכבים מזוהמין? שלא עמדו על הר סיני. שבשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא. ישראל שעמדו על הר סיני - פסקה זוהמתן, עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני - לא פסקה זוהמתן" (קמה:).

הגמרא אינה מסבירה מהי אותה זוהמה שהטיל הנחש בחוה, ומדוע מעמד הר סיני יצר תרופה כנגד זוהמה זו. הרמב"ם במורה הנבוכים (חלק ב פרק ל) רומז על הסבר גמרא זו.

הרמב"ם סובר כי אחד הגורמים העיקריים לחטאי האדם הוא הליכתו אחרי תאוות ליבו- החומריות. החומר בעולם הזה הוא הגורם העיקרי לחטא, ולכן עלינו לנסות להמנע ממנו, ומה שאנחנו חייבים להזקק לו, עלינו לעשות זאת בזהירות יתרה (ראה גם ח"ג פרק ח). לדעת הרמב"ם אחת ממטרות התורה והמצוות הינה למנוע מן האדם הליכה מופרזת אחר החומר, ונתינת מקום לשכל ולפיתוח האדם (ראה ח"ג פרק לג). בדרך זו מסביר הרמב"ם גם את חטאו של האדם הראשון, וטוען כי חטאו היה שהלך אחרי החומריות[2] (ח"א פרק ב). באותו מעשה האדם הלך אחר האישה, המסמלת בהקשר זה את החומר, וזוהי הזוהמה שהוטלה באדם. התורה היא התרופה לזוהמה זו, והיא הנותנת את הדרך להגיע לעולם הבא ולהביא את האדם אל השלמות. הגויים שלא עמדו בהר סיני, לא פסקה זוהמתם, ואינם יכולים להגיע אל התכלית הואיל ולא קיבלו את התורה.

לפי אגדתא זו ההבדל הבסיסי בין עם ישראל והגויים נובע ממעמד הר סיני[3]. המסכת בחרה לפתוח בהדגשת הניגוד בין העיסוק של עם ישראל בתורה ובין הגויים שעובדים לעבודה זרה. על דבר זה אנו אומרים בתפילת בית המדרש: שאנו משכימים והם משכימים, אנו משכימים לדברי תורה והם משכימים לדברים בטלים. הכוח והייחוד של עם ישראל טמון בתורה, וכדברי רס"ג: 'אין אומתנו אומה אלא בתורותיה'.

היה לי חבר היה לי אח

שאלה נוספת העולה סביב ההתמודדות עם החברה הנכרית הינה יחסם של היהודים למי שאינו יהודי. אנו מוצאים מספר מצוות שאנו מחויבים בהם רק כלפי מי שיש לנו יחסי אחווה עמו. נקודה זו אינה קיימת רק לגבי מצוות, אלא נוגעת להתייחסות הנפשית שלנו כלפי מי שאינו יהודי- האם ניתן להגדירו כאח ורע שלנו, או שמא לא.

דוגמה לדבר אנו מוצאים בהלכות השבת אבידה. להלכה נפסק כי אם אין בעיה מצד איבה, אין צורך להחזיר אבידה לגוי. הטור (חו"מ סימן רסו) משתמש בביטוי 'שאבידת עובד עבודה זרה מותרת', ועל פסיקה זו כותב הבית יוסף:

"משמע ומילתא דפשיטא שכל הגוים שוים בזה, בין עובדי עבודה זרה בין שאינם עובדים דהא לאו אחיך נינהו, ורבינו שכתב עובדי עבודה זרה לאו דוקא..." (שם).

הבית יוסף מסביר שאנו מחויבים להחזיר אבידה רק למי שנקרא אח שלנו, לאור הפסוק בתורה שמחייב להחזיר את אבידת אחיך. מי שאין לו יחסי אחוה עמנו אינו חלק מקיום המצוה. בהמשך דבריו, הבית יוסף מעיר על אחת השאלות הגדולות הלכה למעשה בימינו: מהו מעמדו של מי שאינו יהודי ואינו עובד עבודה זרה? האם העבודה זרה היא זו שמפקיעה את יחסי האחווה, או שמא כל עוד שהוא מחזיק בדעות שונות מהיהדות, למרות שאינן עבודה זרה לפי גדרי ההלכה, הוא עדיין אינו נכנס לחובת אחווה.

שאלה זו עומדת בבסיס מספר שאלות הלכתיות שנזכיר בשיעורים בהמשך הפרק. כך למשל סוגיית לא תחנם עוסקת בשאלה זו- האם איסור מכירת קרקע שייך רק כלפי מי שעובד עבודה זרה או שמא ביסודו עומד רעיון אחר של הפרדה בין הגויים ועם ישראל. כמובן שההשלכות לשאלה זו הינן רבות, למשל תוקפו של היתר המכירה תלוי גם בשאלה זו. גם השאלה האם קיים איסור מסירת שטחים מארץ ישראל תלויה בנקודה זו.

כידוע, ישנה מצוות אחווה כלפי גר תושב - מצווה להחיותו. אך מי נחשב גר תושב? האם ניתן להגדיר ערבים ישראלים או דרוזים שנאמנים למדינה כגר תושב בימינו? המאירי חידש הגדרה חדשה בנושא זה, ובעז"ה בשיעורים בהמשך הפרק נעסוק בחידוש זה והשלכותיו לימינו.

כפי שראינו בשיעור שעבר, הריחוק הנדרש מפני עבודה זרה, נובע מהחשש שאנו נלמד ממעשיהם. בעקבות כך אנו מוצאים דיונים לגבי היחס הראוי כלפי מומרים ומי שאינו שומר תורה ומצוות. הרשב"א בתשובה מתייחס לשאלה זו בנוגע לחובת השבת אבידה:

"ולענין משומד (מומר לע"ז) אם מטמא באהל כישראל או לא. כבר שאלוני על זה מחכמי הארץ ואמרתי שמטמא ואסור לכהן ליכנס במקום שהוא קבור שם. ואע"פ שמותר להלוותו בריבית כדאיתא בפרק קמא דעבודה זרה בגמרא דבני מערבא בכותאי דקסרין. דריבית והחזרת אבידה באחוה תליינהו רחמנא ולפנים משורת הדין כדי להתחסד עם האחים. והאי לאו אחינו הוא ולא ראוי לעשות עמו חסד ואדרבה מורידין אותו. אבל טומאה באדם תלייה רחמנא דכתיב אדם כי ימות באהל. והאי אדם הוא עדיין ולא בהמה וקדושיו קדושין וגיטו גט. ולא עוד אלא שהוא בכלל בנים כדברי רבי מאיר בשלהי פרק קמא דקדושין" (שו"ת הרשב"א ח"א סימן רמב).

הרשב"א כותב כי מומר יצא מכלל המצוות הקשורות לדין אחווה. יחסינו כלפי המומר הינו כפול - לא ניתן לקבוע כי הם הופקעו מהקולקטיב הלאומי, שהרי הם חלק מהעם היהודי לעניין הלכות רבות. אך יתכן שלגבי מספר דינים שנובעים מדין אחווה דינם יהיה שונה[4].

נסיים את דברינו בדוגמה אחת שניתן לראות דרכה את הבעייתיות שנוצרה בימי הגלות בעקבות יחס ההלכה (כפי שנראה במבט ראשון) כלפי הגויים. לאחר המהפכה הצרפתית ניתן שוויון זכויות ליהודים כחלק מתפיסת העולם שכל בני האדם שווים. בשנת 1806 הגיעו לנפוליאון מספר תלונות כנגד היהודים בטענה שהם מנצלים את הגויים ומרוויחים כסף על גבם. יסוד התלונות היה אנטישמי, והוא גרר אחריו שאלות לגבי היחס אל היהודים. בעקבות כך החליט נפוליאון על כינוס אסיפה כללית של חכמי היהודים שכונתה ה'סנהדרין של פריז', והם היו צריכים לענות על 12 שאלות שהוצגו לפניהם. השאלה הרביעית שהועמדה בפניהם הייתה האם הצרפתים הינם אחים או נכרים בעיני היהודים? השאלה החמישית, שהייתה המשך לשאלה הקודמת הייתה: בין כך ובין כך, מה ההתנהגות שמטילים עליהם דיניהם כלפי צרפתים שאינם בני דתם.

בראש הסנהדרין עמד הרב דוד זיצהיים (בעל ספר יד דוד על הש"ס ושו"ת), ובתשובה הרשמית של הסנהדרין אנו מוצאים שיש לנהוג כלפי הגויים הצרפתים יחס של אחווה על פי התורה (לא נכנס כאן לשאלה האם גישתם מייצגת בדיוק את דברי התורה או שמא הם שינו במודע את פסק ההלכה כדי למנוע גזירות שמד כנגד היהדות וביטול הזכויות ואישור המסחר). מדוגמה זו אנו רואים את הבעייתיות הגדולה שישנה בשאלות אלו ובעובדה שעלינו להכריע בין שתי קטבים: מחד הרצון לשמור על ייחוד עם ישראל כעם לבדד ישכון, ומאידך החיים המשותפים עם הגויים והשינויים שחלו באמונתם במשך הדורות. שאלות אלו היו נכונות בימי הגלות וכן בימינו ביחסים למי שאינו יהודי וגר במדינת ישראל, וכן לגויים ביחסי החוץ של המדינה ויחסים כלכליים של כל חברה מסחרית.

 

[1] בשנים האחרונות אנו מוצאים עיסוק מחודש במסכת זו לאור העקרונות והשאלות העולות בימינו. ראה בעניין זה במאמרו של הרב י ברנדס- 'פתיחתא לפרק ימי אידיהן', אקדמות ה; בספרו של אחי הרב דרור פיקסלר 'מסכת עבודה זרה עם פירוש הרמב"ם, מהדורה מבוארת', וראה את דבריו במבוא לספר. את מאמרו של הרב ברנדס ניתן לראות בהפניה הבאה- http://www.bmj.org.il/pdf/akdamot/5brandes.pdf.

[2] איננו נכנסים להסבר מלא של המשל, וכמו כן דברינו אינם מדויקים. ההסבר הינו כללי ואף יש בתוכו מספר ביטויים שאינם מדויקים בהסבר הרמב"ם למשל.

[3] לא נכנס בשיעור זה למחלוקות מחשבתיות שבין הראשון וכן בין הוגי דעות מודרניים בשאלה זו.

[4] השלכה הלכתית לעובדה שהוא יצא מכלל אחווה למרות שהוא חלק מעם ישראל נוגעת לדין ייבום. רב נחשון גאון חידש שאם הבעל היה מומר אזי אשתו פטורה מחליצה מהאח וזאת משום שלא היה קיים מצב של אחים שיושבים יחדיו בזמן הנישואים (מאירי ליבמות עמוד 99; אוצה"ג סימן פג עמוד 37). ראה גם בתרומת הדשן סימן רכג. כמו כן ראה תשובה מקבילה של הרשב"א בח"א סימן קצד.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)