בכורות | דף ה | היוצא מן הטמא טמא
המשנה בסוגייתנו מלמדת אותנו שוולד מקבל את הדין של אמו אף כאשר אינו דומה לה. לדוגמא, וולד של פרה הנראה כמין של חמור הוא כשר כדין פרה ולא כדין חמור. הסיבה לכך היא:
"שהיוצא מן הטמא - טמא, והיוצא מן הטהור – טהור"
משמעות הכלל היא שכשם שבעל החיים טמא, כך גם היוצא ממנו. מסיבה זו אנו אוסרים חלב בהמה טמאה ומתירים לשתות חלב בהמה טהורה. על מסקנה זו יש שאול מדוע אם כן אנו אוכלים דבש דבורים?
הגמרא (להלן דף ז עמוד ב) דנה בשאלה זו. לדעת תנא קמא חלב הבא מגוף הבהמה ממש ועשוי מחומרים הבאים מגופה אסור כאיסור הבהמה. הדבש לעומתו, אמנם עובר תהליך בתוך גוף הדבורה אך החומרים היוצרים את הדבש חיצוניים לדבורה. הדבורה בסה"כ בולעת ופולטת את הצוף. לדעת רבי יעקב היתר דבש נלמד מייתור בפסוק: "אַךְ אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף" (ויקרא יא, כא). ייתורם של המילים 'מכל שרץ העוף' מלמדנו שרק שרץ העוף עצמו אסור ואילו הדבש היוצא ממנו מותר. לפי הסבר זה הדבש אכן היה צריך להיות אסור באכילה היות והוא יוצא מן הטמא, אלא שאכילתו הותרה בעקבות הלימוד המיוחד.
הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות ג, ג) פסק כדעת תנא קמא שהדבש מותר בזכות מעורבותה הנמוכה של הדבורה בתהליך הייצור. הסבר זה קשה היות ולאנזימים שהדבורה משחררת חלק קריטי בייצור הדבש, ואין לומר שהאנזים אינו בעל תפקיד מרכזי ובטל, היות וכל דבר שהוא מעמיד לא בטל (ראה את הדיון בחולין קטז בדין מעמיד).
ניתן לומר שמעמיד אוסר הוא רק כאשר יש איסור במעמיד עצמו. האנזים עליו מדובר הוא חסר משמעות איסורית עצמית ולכן לא נכלל בדין מעמיד.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)