דילוג לתוכן העיקרי

היוצא בשיירא וחמץ שנפלה עליו מפולת

קובץ טקסט

היוצא בשיירא וחמץ שנפלה עליו מפולת* / הרב שלמה לוי

אחת השאלות המתעוררות בהקשר של פסח היא ממתי חלה חובת ביעור החמץ. אדם העוזב את ביתו לפני י"ד בניסן, האם אותו אדם צריך לעשות איזושהי פעולה עם החמץ שלו? בשאלה זו יעסוק השיעור השבוע.

הגמרא במסכת פסחים בדף ו' ע"א דנה בשאלה זו ואומרת:

"ואמר רב יהודה אמר רב, המפרש והיוצא בשיירא: קודם שלושים יום - אין זקוק לבער, תוך שלושים יום - זקוק לבער. אמר אביי, הא דאמרת תוך שלושים יום זקוק לבער - לא אמרן אלא שדעתו לחזור, אבל אין דעתו לחזור - אין זקוק לבער. … אמר רבא … אבל דעתו לחזור - אפילו מראש השנה זקוק לבער."

הקריטריונים העולים מגמרא זו הם זמן עזיבת האדם את ביתו, ושאלת כוונתו, האם הוא מתכוון לחזור או לא.

השאלה שנדון בה היא במשמעות הזמן של שלושים יום. האם לזמן זה ישנה משמעות מדאורייתא, או שזו חלוקה מדרבנן?

כדי לענות על שאלה זו נדון בהרחבה בשאלה מקדימה, והיא במה בדיוק מדובר בדברי רב בסוגייתינו.

אם מדובר באדם שביטל את חמצו, אזי בכל מקרה, מדאורייתא אין שום בעיה מכיון שהביטול מספיק, וכל החלוקה בין לפני ואחרי שלושים יום היא מדרבנן בלבד. כאשר נאמר שמדובר באדם שלא ביטל את חמצו, אזי ניתן להבין שלזמן של שלושים יום ישנה משמעות מדאורייתא, כי רב עוסק במקרה שיש בעיה מדאורייתא. הבנה זו לא מוכרחת הרי ייתכן שמדאורייתא, האדם לא חייב לעשות שום דבר, ורבנן תיקנו את החלוקה הזו בין לפני ואחרי שלושים יום.

השיטה המרכזית בה נעסוק היא שיטת רש"י. בסוגייתינו אומר רש"י בדיבור המתחיל אפילו מראש השנה נמי:

"דכי הדר ביה בימי הפסח עבר עליה, וההיא שעתא לאו ברשותיה היא דליבטליה, שהרי איסור הנאה הוא ואינו שלו, וכשראהו עובר עליה."

מדברי רש"י משמע שמדובר על מצב שהאדם לא ביטל את חמצו, ולכן הוא יכול לעבור על איסור תורה. כלומר, לדעת רש"י, בסוגייתינו מדובר על מצב שהאדם לא ביטל כלל את חמצו.

בהמשך הסוגייה, לגבי הדין של אוצר, רש"י אומר שיש השוואה בין הדין של אוצר לדין של מפולת. הדין של מפולת מופיע בדף ל"א ע"ב. המשנה שם אומרת:

"חמץ שנפלה עליו מפולת - הרי הוא כמבוער."

על משנה זו אומרת שם הגמרא:

"אמר רב חסדא, וצריך שיבטל בלבו."

ניתן להבין מדברי רב חסדא שהמפולת פותרת את הבעיה של דרבנן, אך כדי לפתור את הבעיה מדאורייתא - צריך לבטל את החמץ.

רש"י אומר שם שסיבת הביטול היא שמא יפקח את הגל ויגיע לחמץ הזה. משמע מדבריו שזהו רק חשש מדרבנן ולא דין דאורייתא. מההשוואה של רש"י לדין שלנו, משמע שגם אצלנו בסוגייה אין בעיה מדאורייתא של בל ייראה ובל יימצא אפילו אם האדם לא ביטל את חמצו במידה והוא עוזב את ביתו לפני שלושים יום קודם הפסח.

ראייה שלישית בהבנת שיטת רש"י היא מדבריו על הגמרא בדף כ"ז. הגמרא שם דנה במחלוקת חכמים ורבי יהודה לגבי אופי הביעור. רש"י שם אומר:

"מיהא קולא היא במי שהוא רוצה לצאת בשיירא או התוך שלושים דאמרינן זקוק לבער."

רש"י טוען שהנפקא מינה למחלוקת זו היא היוצא בשיירא. מחלוקת זו היא בדיני דאורייתא, ולכן גם מפה משמע שרש"י סובר שבסוגייתינו מדובר על ברובד הדאורייתא.

הסבר זה ברש"י מופיע בכמה ראשונים כמו בתוספות רבינו פרץ, הסמ"ק ועוד.

כיצד אנו מבינים את דברי רש"י, מה זה משנה מדאורייתא אם האדם יוצא לפני שלושים או אחרי שלושים, והרי, לכאורה, אם יש ברשותו חמץ בפסח, אפילו שהוא לא נמצא בביתו, עובר על בל ייראה ובל יימצא?

מספר אחרונים אכן הקשו את הקושיה הזו, ולכן לא קיבלו את הסברו של רש"י.

כדי לענות של שאלה זו, ניתן ללכת בכיוונו של הר"ן. הר"ן בחידושיו מביא את הירושלמי הסובר שהדין הזה נכון רק במצב של חמץ שאינו ידוע, אך אם מדובר בחמץ ידוע - האדם חייב לבערו אף אם הוא יוצא מביתו קודם שלושים יום. הר"ן אומר שמפשט דברי הבבלי משמע שמדובר גם על חמץ ידוע, ולכן יש למעשה מחלוקת בין הבבלי והירושלמי. הר"ן עצמו מעמיד את הגמרא שלא כמו רש"י שמדובר באדם שביטל את החמץ, ולכן כל הדיון הוא ברובד הדרבנן. על כן, אין לר"ן בעיה לומר שבסוגייתינו מדובר אף על חמץ ידוע. מה נאמר לפי רש"י?

המהרש"ל מסביר את שיטת רש"י על פי הירושלמי ועל פי שיטת התוספות. התוספות בדף כ"א ע"א בדיבור המתחיל ואי אשמעינן חיה משום דמצנעא לה אומרים:

"ואין עובר משום בל יטמין, דבל יטמין נפקא לן מלא ימצא, ואין זה מצוי כיון שאין ידוע היכן הוא."

אדם שיש ברשותו חמץ, ואין הוא יודע על כך, לכאורה, היינו אומרים שהוא עובר על בל ייראה ובל יימצא בשוגג. התוספות מחדשים שכל הדין של בל ייראה ובל יימצא הוא רק כאשר אדם יודע על החמץ הזה, אבל אם האדם לא יודע על החמץ, זה לא נקרא שיש חמץ ברשותו של האדם. על פי זה, אם מדובר קודם שלושים לפני הפסח - אין צורך לבער את החמץ שאינו ידוע.

הר"ן יכול להסביר שהמחלוקת היא לא מהו הדין בחמץ שאינו ידוע, אלא מהם הדינים מדרבנן במצב כזה, שהרי הבעיה מדאורייתא נפתרה בעקבות הביטול.

אמנם, מלשון רש"י משמע שמדובר אף על חמץ ידוע. רש"י אומר "הכניס תבואה ותחתיה חמץ", משמע שהאדם הכניס שם ביודעין את החמץ. כיצד ניתן להבין כך את רש"י?

הרמב"ן על התורה לומד מהביטוי "בבתיכם" שכדי לעבור על איסור בל ייראה ובל יימצא, צריך להיות מצב שהאדם יכול לבער את החמץ הזה, אך חמץ שנפלה עליו מפולת - לא עובר על איסור זה, משום שהאדם לא יכול לבער את החמץ הזה. יש כאן הגדרה חדשה של ברשותו, כאשר ההגדרה היא לא רשותו הגיאוגרפית, אלא רשותו מבחינת היכולת לגשת לאותו חמץ. כך מבין הסמ"ק בדעת רש"י וכך גם עוד אחרונים. שולחן ערוך הרב אומר דברים אלו במפורש.

את היקפו של החידוש הזה צריך להגדיר מכמה בחינות. ראשית, האם נאמר שדין זה נאמר רק כאשר קיים מרחק גדול בין האדם לחמצו, כך שהאדם לא יוכל להגיע לחמץ הזה בימי הפסח, או שנאמר שצריך לבחון את המרחק מול חשיבות החמץ לבעליו, ואם המרחק הוא כזה שאמנם אדם יוכל להגיע לחמץ זה, אבל זה לא שווה לו - אזי הוא לא יצטרך לבטל את החמץ הזה. אותה שאלה צריכה להישאל על מקרה של חמץ שנפלה עליו מפולת. הנפקא מינה לימינו ברורה כי כיום ניתן להגיע מקצה העולם לקצהו השני בפחות מיממה.

שנית, צריך לבחון את הדברים אף מצד כוונתו של האדם. ניתן לקבל את חידושו של הרמב"ן כאשר האדם אינו מתכוון לזכות בחמץ זה לאחר הפסח, כאשר אין לאדם שום עסק עם החמץ הזה, מבחינה נפשית האדם התנתק מהחמץ. אך אם מדובר על חמץ שאדם רוצה לזכות בו - ייתכן ורש"י לא דיבר על מקרה כזה. מבחינת פשט הגמרא, היה ניתן להציע שהבעיה בדעתו לחזור היא לא שיעבור על איסור החמץ כשיחזור, אלא זה מבטא את הקשר של האדם לחמץ הזה, ובמצב זה - הוא עובר על האיסור עוד לפני שהוא חוזר.

כעת ניתן לעבור לשאלה מה המשמעות של השלושים יום, האם זה מדאורייתא או מדרבנן.

אפשר להבין שמדאורייתא - האדם לא עובר על האיסור אפילו אם הוא נוסע בשבוע האחרון. אפשר כמובן להבין, מצד שני, שהחילוק הזה הוא מדאורייתא.

רש"י אומר בכמה מקומות שחובת הביעור מתחילה משלושים יום לפני הפסח, וזהו דין דאורייתא.

הגמרא בדף כ"א ע"א מביאה ברייתא:

" דתניא בית שמאי אומרים - לא ימכור אדם חמצו לנכרי, אלא אם כן יודע בו שיכלה קודם הפסח. ובית הלל אומרים - כל שעה שמותר לאכול, מותר למכור."

רש"י שם אומר בע"ב בדיבור המתחיל שלשים יום אומר:

"והני שלשים יום משעה שחל עליו חובת ביעור מששואלין בהלכות הפסח"

שלושים יום לפני הפסח - זהו הזמן שחלה על האדם חובת הביעור. ה"קובץ שיעורים" מעיר שלמרות שהדין של שואלין ודורשין שלושים יום לפני הפסח הוא דין מדרבנן, אבל המעמד המיוחד של שלושים יום לפני החג הוא מדאורייתא.

אם נלך בכיוון שיש חובת ביעור שלושים יום לפני הפסח, יוצא שיש הבחנה בין דין בל ייראה ובל יימצא לבין הדין של תשביתו. הדין של תשביתו - זמנו הוא שלושים יום לפני החג, ואילו בל ייראה ובל יימצא - רק בחג עצמו. אך מה המשמעות של חובת הביעור שלושים יום קודם הפסח, והרי ידוע הוא שחובת הביעור היא דווקא בערב הפסח?

נראה שצריך לומר שהתאריך של שלושים יום קודם הפסח - הוא מגדיר לאדם איזה חמץ הוא חייב לבער בי"ד בניסן.

לפי המהרש"ל, יכול להיות שחובת הביעור מחייבת את האדם לבדוק אם יש לו חמץ או לא, ולכן, מי שלא ידע שיש לו חמץ - לא עבר על בל ייראה ובל יימצא, אבל לא קיים את מצוַת תשביתו.

לפי האפשרות שהעלינו שרש"י מדבר על חמץ ידוע, יוצא שאם אדם לקח חמץ, ושם אותו מתחת למפולת, האם קיים את מצוַת תשביתו? נראה שלא קיים, משום שהחמץ עדיין קיים. אמנם הוא לא עובר על בל ייראה ובל יימצא, אבל כיון שזה היה בתוך שלושים - חלה עליו חובת הביעור והוא לא קיים את המצווה הזו, ולכן רב אומר שהוא זקוק לבער למרות שלא עובר על איסור בל ייראה ובל יימצא.

נפקא מינה נוספת לחילוק הזה היא בדברי הטור בשם הראבי"ה הפוסק שאדם שמוכר את ביתו לנכרי בתוך שלושים יום לפני הפסח - חייב לבער את החמץ שם למרות שיודע שהנכרי יכניס חמץ לבית. שם מדובר באדם שנוסע ולכן לא יקיים את מצוַת תשביתו במקום אחר. על כן, כיוון שנתחייב בביעור - חייב לבער למרות שהוא ודאי לא יעבור על איסור בל ייראה ובל יימצא.

לסיום, נאמר שרוב הראשונים חלקו על רש"י ואמרו שסוגייתינו מדברת על מקרה שאדם ביטל את החמץ, וכל הדיון הוא ברובד הדרבנן.

לשיטת הראשונים האלו, מה החלוקה בין לפני שלושים לבין אחרי שלושים?

כנראה שיש פה לא פלוג רבנן, מזמן מסויים - כל אדם חייב לבדוק ולבער את החמץ שברשותו.

שולחן ערוך הרב מעיר שלאותם שיטות החולקות על רש"י, הגמרא מדברת רק על חמץ שאינו ידוע, אבל חמץ ידוע - חייב מדרבנן לבער אותו אף אם יוצא קודם שלושים יום לפני הפסח.

 


 

* המאמר לא עבר את ביקורת הרב.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)