ברכות | החסיד בבית הקברות | 2

אנא התפללו לרפואת בוגרנו
הרב דניאל בן מרים חיה רות
ויה"ר שלימוד התורה שלנו תהיה זכות לרפואתו השלמה

מבוא

בשבוע שעבר פתחנו את עיסוקנו בסיפור החסיד בבית הקברות. ראינו שהסיפור מכיל מגוון של נושאים ומסרים, ועסקנו במיקודים השונים שהסיפור מקבל כאשר קוראים אותו בהקשרים שונים.

הקריאות שהצענו בשבוע שעבר מבוססות על קריאת הסיפור בהקשרו המידי. כלומר, בכל אחד מהמקורות שראינו הבנו את הסיפור לאור הדברים שקדמו לו.

בתלמוד הבבלי למשל, ההקשר המידי של סיפור החסיד בבית הקברות הוא הדיון האם המתים יודעים את המתרחש בעולם החיים. לאור הקשר זה, הקורא מתמקד בתמה זו ומבין מהסיפור שהמתים אכן יודעים ומודעים לקורה בעולם.

סוגיית הגמרא בברכות

בשיעור הנוכחי אני מעוניין להתרכז בסוגיה במסכת ברכות שבה מופיע הסיפור. מטרתי היא להרחיב את המבט מעבר להקשרו המידי של הסיפור, אל עבר הסוגיה כולה. ננסה לראות כיצד מבט זה תורם לקריאת הסיפור ואף להבנת הסוגיה עצמה.

המשנה הפותחת את הסוגיה אשר בתוכה משובץ הסיפור, היא המשנה הראשונה בפרק השלישי במסכת ברכות:

מי שמתו מוטל לפניו - פטור מקריאת שמע, ומן התפלה ומן התפילין, ומכל מצות האמורות בתורה.                     (ברכות ג, א).

הגמרא מנסה לדייק בלשון המשנה:

מתו - אין, אבל משמרו – לא?

והתניא: המשמר את המת אף על פי שאינו מתו - פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה.

משמרו - אף על פי שאינו מתו, מתו - אף על פי שאינו משמרו.

מתו ומשמרו אין, אבל מהלך בבית הקברות – לא?

והתניא: לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו וקורא, ואם עושה כן עובר משום "לועג לרש חרף עושהו"!

התם תוך ארבע [אמות] הוא דאסור, חוץ לארבע אמות חייב, דאמר מר: מת תופס ארבע אמות לקריאת שמע, הכא - חוץ לארבע אמות נמי פטור.(ברכות, יח ע"א).

בתחילה, הגמרא רוצה לצמצם את הפטור לקרובו של המת בלבד. ברם, הגמרא מביאה ברייתא אשר בעקבותיה הפטור מורחב גם למשמר את המת אף על פי שאינו קרובו. הרחבת הפטור אינה כוללת את מי שרק מהלך בבית הקברות, אלא אם כן הוא במרחק ארבע אמות מהמת.

כמו כן, הטעם לפטור של המהלך בבית הקברות שונה משל האחרים. אדם המתקרב למת ומקיים מצווה הבולטת כלפי חוץ – כגון תפילין או לימוד מספר שבידו – יש בכך משום לעג למת שכבר אינו יכול לקיים מצוות. יתר על כן, על פי הפסוק במשלי, לעג כזה הוא גם חירוף כלפי מעלה.

בהמשך לדיון זה מביאה הגמרא שתי ברייתות העוסקות במשמרי המת או העצמות ובמחויבויות שלהם כלפי כבודו של המת ושמירתו, ודנה בהן בקצרה. בעקבות הדיון על כבודו של המת ובעקבות הבאת הפסוק ממשלי, מובאת מימרא אמוראית על לוויית המת:

אמר רחבה אמר רב יהודה: כל הרואה המת ואינו מלוהו – עובר משום "לעג לרש חרף עשהו". ואם הלוהו מה שכרו? אמר רב אסי, עליו הכתוב אומר: "מלוה ה' חונן דל...".

בדברים אלה של רב יהודה הגמרא מרחיבה את הדיון במשנה, אל עבר דין נוסף הנוגע בכבוד המת – חובתו של מי שרואה לוויית מת להצטרף אליה. לדעת רב יהודה, זהו עוד עניין הנובע מהפסוק "לעג לרש חרף עושהו".

הסיפור על ר' חייא ור' יונתן

מיד לאחר מכן מובא הסיפור על ר' חייא ור' יונתן בבית הקברות:

רבי חייא ורבי יונתן הוו שקלי ואזלי בבית הקברות, הוה קשדיא תכלתא דרבי יונתן [-ר' חייא ור' יונתן היו נושאים ונותנים (בדברי תורה) בבית הקברות. נזרקה התכלת (חוטי הציצית) של ר' יונתן (מחוץ לבגדו)]. אמר ליה רבי חייא: דלייה [-הרם אותה], כדי שלא יאמרו למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו. אמר ליה: ומי ידעי כולי האי? [-אמר לו: האם הם יודעים את כל זה?] והא כתיב [-והרי כתוב]: "כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים, שֶׁיָּמֻתוּ..." [והמשך הפסוק הוא: וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה]"! אמר ליה: אם קרית – לא שנית, אם שנית – לא שלשת, אם שלשת – לא פירשו לך: "כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים, שֶׁיָּמֻתוּ" – אלו צדיקים שבמיתתן נקראו חיים... "וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה" – אלו רשעים שבחייהן קרויין מתים...   

סיפור זה מתקשר לדברים שקדמו לו בשני רבדים:

ברובד התוכני – הסיפור עוסק בכבודם של המתים, ובאופן ספציפי בהימנעות מקיום מצווה לידם, כשם שהופיע בברייתא לעיל.

ברובד המילולי – ר' חייא משתמש בלשון 'ועכשיו מחרפין אותנו', אשר מתקשר לפסוק שהובא לפני כן, באותה ברייתא, 'לועג לרש חרף עושהו'.

ניתן לעמוד על כמה נקודות מעניינות בעיצוב הספרותי של סיפור זה. ראשית, יש לשים לב ל'מצלול' שקיים בפתיחת הסיפור: צמד המילים 'קשדיא תכלתא' מתאר את המאורע הבעייתי העומד במרכז הסיפור – השתלשלות הציצית החוצה מבגדו של ר' יונתן. צמד מילים זה מזכיר בצליל שלו את צמד המילים 'שקלי ואזלי' מהמשפט הקודם, אשר מתאר את מעשי החכמים בטרם קרה אותו מאורע – נושאים ונותנים בדברי תורה. ייתכן שבכך רומז המספר בסוג של אירוניה לחוסר רגישות נוסף, שהחכמים כלל לא היו מודעים אליו, והוא עצם העיסוק הבולט שלהם בדברי תורה בבית הקברות. ואכן, לפני לכן אוסרת הברייתא להולך בתוך ארבע אמות ללכת עם "ספר תורה בזרועו וקורא" – 'שקלי ואזלי'.

יתכן שגם הציטוט שהחכמים השתמשו בו בשיחתם – "והמתים אינם יודעים מאומה" מהווה חוסר רגישות מסוים כלפי המתים. הסיפור עצמו, ככל הנראה, מעיד על הזהירות הנדרשת בהליכה בבית הקברות, הן בעשיית מעשים והן באמירת דברים העלולים לפגוע ברגשות המתים.

כמו כן, ההזכרה של התכלת דווקא אולי משמעותית גם היא. ידועים דברי חז"ל על התכלת:

תניא, היה ר' מאיר אומר: מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד, שנאמר: ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר, וכתיב: כמראה אבן ספיר דמות כסא.      (בבלי מנחות מג ע"ב).

התכלת מסמלת, בין השאר, את העובדה שהעולם של מעלה משתקף בעולם של מטה – השמיים משתקפים בים ובתכלת שמטילים יהודים בבגדיהם. זיקה זו בין שמים לארץ מחזקת את הרעיון המופיע בסיפור החסיד על קשר מסוג אחר – ידיעת המתים את מה שקורה בארץ. אולי זו הסיבה לכך שר' חייא מגלה רגישות יתר לתכלת בציציתו של ר' יונתן שנראתה בבית הקברות.

מעניין גם להתבונן על הפסוק מקהלת שנדרש בסיפור: 'כי החיים יודעים שימותו'. ישנן שתי דרכים לקרוא צלע זו של הפסוק:

בפשטות נראה שיש לפסק כך: 'כי החיים יודעים, שימותו, והמתים אינם יודעים מאומה' – 'החיים יודעים' מקביל ל'המתים אינם יודעים מאומה', ואילו 'שימותו' אינו תיאור הידע של החיים, אלא מתאר את החיים עצמם. יש 'לסרס' את הפסוק ולקרוא כך – 'כי החיים – שימותו בעתיד – יודעים', ואילו 'המתים אינם יודעים מאומה'. בקריאה זו מהדהדת טענת המתים – 'למחר הם באים אצלנו'. כך ככל הנראה, קורא ר' חייא.

ברם, ניתן גם לקרוא אחרת: 'כי החיים יודעים שימותו'. יתכן שר' יונתן קורא כך את הפסוק, וטענתו כפולה: החיים דווקא מודעים ליום המוות, ואין להאשים אותם בחוסר רגישות שנובע מחוסר תשומת לב לעניין זה. לעומת זאת, 'המתים אינם יודעים מאומה', ולכן ההליכה עם ציצית בחוץ בבית הקברות היא דבר שהמתים אינם רואים או יודעים, והדבר אינו פוגע בהם.

מכל מקום, הימצאותו של הסיפור הזה בסוגיה מחדדת מאד את החשיבות של כבוד המת, ומעלה אותו לדרגה נוספת. אין מדובר רק בכבוד הניתן לגופת המת ביום המוות, המתבטא בשימור ובקבורה. מדובר על רגישות כלפי המת עצמו גם זמן רב לאחר המוות והקבורה. רגישות זו מתבטאת בכך שאין 'מחרפין' אותו – לא לועגים לו – על ידי עשיית מצוות לידו.

מסיפור זה ואילך סוטה הדיון בסוגיה לשאלה שעולה מהסיפור על ר' חייא ור' יונתן: 'ומי ידעי כולי האי?' – האם המתים יודעים מה עושים החיים? זהו מעין דיון-מִשנֶה אשר מסתעף למעשה מהדיון המרכזי על חיוב כבוד המת. הגמרא מביאה מספר מקורות במסגרת הדיון הזה, וכאמור, אחד ממקורות אלו הוא סיפור החסיד בבית הקברות אשר ממנו רואים לכאורה שהמתים אכן יודעים ומודעים.

ברם, לפני הבאת סיפור החסיד, מובא סיפור אחר, אשר לכאורה מובא רק על מנת לפתח את הנושא של ידיעת המתים. ברם, בקריאת סיפור זה מתברר שגם הוא מפתח את הרעיון של הרגישות כלפי 'הרגשותיהם' של המתים:

בני רבי חייא נפוק לקרייתא. אייקר להו תלמודייהו, הוו קא מצערי לאדכוריה. אמר לו חד לחבריה: ידע אבון בהאי צערא? אמר לו אידך: מנא ידע? והא כתיב: "יכבדו בניו ולא ידע"! אמר ליה אידך: ולא ידע? והא כתיב: "אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל", ואמר רבי יצחק: קשה רמה למת כמחט בבשר החי. אמרי: בצערא דידהו – ידעי, בצערא דאחרינא – לא ידעי.

[תרגום: בניו של ר' חייא יצאו לעיר, ותלמודם השתכח מהם. הם השקיעו מאמץ וצער רב כדי להיזכר בו. אמר אחד לחברו: האם יודע אבינו בצער זה? אמר לו השני: מנין ידע? והרי כתוב בפסוק באיוב שעוסק במת: "יכבדו בניו ולא ידע". אמר לו השני: והרי כתוב שם גם "אך בשרו יכאב עליו..." ור' יצחק פרש פסוק זה כמדבר על הרימה שאוחזת בגופת המת המסבה לו כאב. הגמרא משיבה – המת יודע בצער של עצמו (גופתו שנותרה בעולם הזה). אך לא בצערם של אחרים].

מכל מקום, מסיפור זה עולה שהמתים 'מרגישים'. דבר זה מחדד את הצורך בשמירה על כבוד המת, שהוא נושא הסוגיה.

הקשרו של סיפור החסיד בבית הקברות בסוגיה

כעת יש לשאול, באיזה הקשר נכון לקרוא את סיפור החסיד. אומנם, יש מקום לקריאת הסיפור כפי שהוצג בשיעור שעבר בשם עפרה מאיר – קריאה שבה הסיפור בא בהקשר לדיון האם המתים יודעים את המתרחש בעולם, דיון אשר בלבו נמצא הסיפור .

ברם, במבט רחב יותר, נראה שסיפור החסיד יכול להשתלב גם בנושא הראשי של הסוגיה – סוגיית כבוד המת.

בניגוד לסיפור בניו של ר' חייא, שעוסק באופן מובהק בתחושותיו של המת אך לא בכבודו, בסיפור החסיד עולה בבירור גם עניין כבוד המת.

רוחה של הנערה הענייה מתביישת לצאת מקברה משום שהיא קבורה במחצלת של קנים – אלה הם תכריכיה, 'לבוש' שהיא מתביישת בו.

החסיד אינו רגיש לכבודה של הנערה, והוא אינו פוסח על פרט זה כאשר הוא מתאר לאשתו את הדברים ששמע בבית הקברות. אשתו הולכת ומעליבה את אימה של אותה נערה ענייה, ובכך פוגעת גם בכבודה של הנערה המודעת לשיחה זו.

כבודה הפגוע של הנערה מרחיב את המסר העולה מהסיפור הרבה מעבר למסר על ידיעת המתים את החיים. המסר העולה מהסיפור מורה על חשיבותה של הרגישות לכבודם של המתים. בעקבות חוסר רגישות זה איבד החסיד את כל שכרו.

ברם, הזיקה בין הסיפור על החסיד לסוגיה הראשית משמעותית אף יותר. אם נשים לב, כאשר מדובר על כבוד המת בסיפור על ר' חייא ור' יונתן, מובא פסוק ממשלי שכלל אינו עוסק במת, אלא בעני! 

"לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ" – הלועג לעני, כאילו מחרף את עושהו, הלוא הוא הקב"ה. הלימוד על המת מהפסוק על העני מבוסס על זיהוי ביניהם – כשם שהעני חסר כסף, כך המת חסר את היכולת לקיים מצוות.

זיהוי בין עני למת כבר קיים באמרת חז"ל הידועה:  

עני חשוב כמת          (נדרים סד ע"ב).

גם בהמשך מצויה האנלוגיה הזו. כשהגמרא עוסקת בשכרו של מי שמלווה את המת היא מביאה את לימודו של רב אסי:

אמר רב אסי, עליו הכתוב אומר: מלוה ה' חונן דל...

רב אסי דורש את הפסוק "מַלְוֵה ה' חוֹנֵן דָּל"  כאילו הוא כתוב בסדר הפוך: מי שנדיב כלפי העני – "חונן דל" – נחשב כאילו נותן לה' – "מלוה ה' ".

הדרשה כאן אף יותר מתוחכמת, מפני שהדרשן יוצר משחק מילים בין שתי המשמעויות של המילה 'מלווה' – משמעות של הלוואה ומשמעות של לוויה. הפסוק משבח את מי שמלווה כסף לעני (הלוואה), והדרשן לומד מכך שיש שכר למי שמלווה את המת (משתתף בהלוויה). הבטחת השכר מבוססת, ככל הנראה, על המשך הפסוק – "וּגְמֻלוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ".

כמו בדיון הסוגיה, אף בסיפור על החסיד, עניין העוני ועניין המוות משולבים זה בזה. הנערה המתה היא גם ענייה, ועונייה תופס מקום חשוב בעלילה. הפגיעה בכבודה הינה גם פגיעה בכבוד המת, וגם בכבוד עניים. אשת החסיד שלועגת לאם על 'לבושה' העלוב של הנערה בקבר היא בבחינת 'לועג לרש'.

הזיקה הזו בין הסיפור לסוגיה, זיקה שמבליטה את הזיקה בתוך הסיפור בין העוני למוות,  תורמת לקריאת הסיפור בכך שהיא מחדדת מאד את הסיבתיות של הסיפור. בתחילת הסיפור החסיד נותן צדקה לעני, אשר את שכרו מקבל על ידי שמיעת שיחתם של המתים בבית הקברות. הקשר הסיבתי בין המצווה לשכרה קשור לזיקה שבין המוות לעוני – לכן שכרו של החסיד שמתקבל מהמתים הוא מידה כנגד מידה.

וכן להיפך, כאשר החסיד אינו נזהר בכבודה של הנערה המתה וגורם בחוסר זהירותו ללעג לעונייה, הוא מפסיד את שכרו והקשר הרווחי שלו עם עולם המתים מתנתק.

יתכן שישנה נקודה נוספת המתחדדת בסיפור בעקבות הזיקה לסוגיה. כאמור, הסוגיה מרבה לדרוש את הפסוק "לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ" בהקשר של כבוד המת. נתבונן בחציו השני של הפסוק: "שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה". כיצד עשוי חלק זה להתקשר לסיפור? לדעתי, אפשר לקרוא חלק זה על הרוחות המתות. מטרת ההקשבה מאחורי הפרגוד, ושיחת העדכון בין הרוחות לאחריה, היא לשמוע "מה פורענות בא לעולם". נראה שלרוחות יש סקרנות רכילותית בהקשר זה, ואולי אף יש בהם שמחה לאיד. יתכן שהעלבון שנעלבת הרוח של הנערה הענייה מהווה מעין עונש על 'שמחה לאיד' זו – "שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה". אכן, בסיפור זה אף אחד לא יוצא נקי.

סיפור החסיד בבית הקברות מחזק את המסר של הסוגיה. הסוגיה עוסקת בחשיבות של כבוד המת, שחשיבותו רבה כל כך שישנם מצבים שמי שעסוק במת, "המשמרו", פטור ממצוות. הסיפור מדגים ומדגיש את החשיבות של השמירה על כבוד המת, שכן ברגע שהחסיד אינו מקפיד על כך הוא מאבד את שכרו.