דילוג לתוכן העיקרי

בא | החודש הזה לכם ראש חודשים

לזכר אברהם וחוה דבורה בלום,  שקיימו מצות " והגדת לבנך"  במקוריות.  -שנון בלום ורבר, דב בלום, אלנה בלום, מיכאל בלום
10.01.2016
קובץ טקסט

 

"מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל"

בפרשתנו, רגעים לפני יציאת מצרים (וקריעת ים סוף, בפרשה הבאה) מופיע הציווי על קידוש החודש:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות י"ב, א-ב).

רש"י הראשון על התורה פותח בדברי רבי יצחק, שמעיר על חשיבותה הרבה של מצווה זו:

"אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החודש הזה לכם", שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום 'כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים'"          (רש"י בראשית א', א).

על אף שהתורה מתחילה למעשה במילים "בראשית ברא א-להים", רבי יצחק מסב את תשומת לבנו לעובדה שהחלק המשמעותי של המצוות מתחיל דווקא בפרשתנו, בציווי "החודש הזה לכם".

אמנם גם בחומש בראשית פגשנו מספר מצוות (פרייה ורבייה, שבע מצוות בני נוח, ברית מילה וכו'), אך זו המצווה הראשונה שעם ישראל זוכה לשמוע. מדוע דווקא מצווה זו היא הראשונה במצוות שניתנו לעם ישראל כאומה שלמה?

 

הלוח השמשי והלוח הירחי

לצורך הבנת מהלך זה, נעמוד על שתי מחלוקות יסוד בנוגע למצוות קידוש החודש:

  1. מחלוקת ראשונה התעוררה בעבר על ידי כתות מדבר יהודה, שביקשו להיצמד ללוח השמשי לגמרי, מחמת קביעותו. כך משמע בבירור ב"ספר היובלים", שאף מתאמץ לדחות את מצוות קידוש לבנה כפי שאנו מכירים אותה ומקיימים אותה בזמננו.
  2. מחלוקת שנייה התעוררה בהמשך הדורות, כאשר הציע הלל השני את קביעות הלוח. רבנו חננאל בליקוטים על התורה מוכיח שה'לוח' היה מוכר עוד לפני תקופת הלל השני, ולמעשה, לא היה חייב להיות קידוש על פי הראייה כדי לדעת מתי ראש חודש.

נמצאנו למדים, שבסך הכול יש שלוש אפשרויות כיצד לקבוע את משך הזמן של החודש: לוח שמשי קבוע, לוח ירחי קבוע, וקידוש על פי הראייה כפי שאנו מכירים ממסכת ראש השנה.

זו לא סתם מחלוקת לגבי אורך החודשים. דומה שמחלוקת זו היא יסודית ביותר. ברור, שהכי נוח לבחור את הלוח השמשי – כך אפשר לדעת מראש מתי יהיה ליל הסדר, לאיזה חג יהיה נוח להזמין את הנכדים גם בעוד עשרות שנים, ומתי יהיה חול המועד שאפשר לטייל בו. ובאנו אל המנוחה ואל הנחלה.

מדוע בכל זאת הדין היסודי הוא קידוש הלוח על ידי עדים? אנו הרי מגיעים כך לערפל משמעותי ביחס למועדים הבאים עלינו לטובה!

נשבר את האוזן: הגמרא (סנהדרין יב:) מציינת שאפשר לעבר את חודש אדר אפילו בתאריך כ"ט שבו. לאמר, בני הבית שסבורים שיש להם רק שבועיים עד פסח, וכבר מסיימים את המלאי של החמץ ממשלוחי המנות תוך שהם עסוקים בצורה עצימה בניקיונות, מגלים פתאום שעליהם לכלכל חודש שלם נוסף עד לחג הפסח!

גם בראש השנה, נוכל לחשוב על מצב דרמטי: בני המשפחה שבים מבית הכנסת לאחר תפילה חגיגית, לבושים בגדים לבנים, מקדשים בניגון המיוחד של המועדים, אוכלים תפוח בדבש ומברכים זה את זה לקראת השנה החדשה. והנה, למחרת בבוקר, הם מגלים פתאום שמדובר בסך הכול בתאריך ל' אלול, ושראש השנה מתחיל רק למחרת!

 

לבבות חרשים

מהי אם כן משמעות קידוש החודש על פי הראייה? נראה, שחז"ל דורשים מאתנו להיות כל הזמן עם היד על הדופק.

חז"ל מספרים לנו מה אירע כאשר רבי אלעזר בן ערך, השקול במשנה באבות לחכמי ישראל, מגיע לקריאת הפסוק "החדש הזה לכם" לאחר שנשתכח תלמודו:

"רבי אלעזר בן ערך איקלע להתם. אימשיך בתרייהו איעקר תלמודיה. כי הדר, אתא קם למיקרי בספרא. בעא למיקרא (שמות יב) 'החדש הזה לכם' אמר 'החרש היה לבם'. בעו רבנן רחמי עליה והדר תלמודיה" (שבת קמז:).

מדוע זו דווקא טעותו של רבי אלעזר בן ערך – "מהחודש הזה לכם" ל"החרֵשׁ היה לִבָּם"? כיון שאלו בדיוק אמירות הפוכות זו מזו. ההפך ממצוות קידוש החודש זו אטימות הלב, הכניסה לריטואל בנאלי ללא חידוש. לב חרש שאינו קשוב לאירועי הזמן.

 

זמנים זה קודש

פעמים רבות במהלך השירות הצבאי, לוחמים דתיים מגלים כי נשללת מהם זכות בסיסית ביותר – בעוד שבמהלך "נוהל שבת" יכול בחור חילוני לישון ברצף עד הצהריים, חייל דתי לעולם לא יוכל לזכות בכך.

בימי חול הוא קם מוקדם לצורך מד"ס או מסדרי בוקר, אבל תקוותו להשלים את שעות השינה בשבת – נכזבת. עליו לקום מוקדם מחמת סוף זמן קריאת שמע וסוף זמן תפילה. לעתים אנו מפנימים תובנה זו אף בשלבים מוקדמים יותר של החיים, בהקשרים שונים.

יהודי אינו יכול ללכת לישון בלי שתהיה לו יד על הדופק לגבי המשימות של מחר, הוא חייב להיות מודע לעצמו בתמידות ולשים לב מה קורה ומה יהיה. הוא אינו אמור לדעת מראש מתי פסח, ולנוח על זרי הדפנה. כל הזמן הוא מתעדכן ושם לב למצב הלבנה.

 

"ואין אתם מסורין בידו"

במדרש מובא:

"ד"א 'החדש הזה', אמר הקב"ה משעה שבראתי את עולמי הייתי נושא משאוי לחשב חשבונות של חדשים, מכאן ואילך הוא מסור לכם, לכם הוא מסור, ואין אתם מסורין בידו.

"מעשה בר' חייא הגדול שעלה הירח ערב ראש השנה והלכו הבהמין לאורו מהלך ג' מילין. ראה אותו ר' חייא נטל צרורות ועפר והיה זורק בו, אמר למחר אנו מבקשין לחדשך ועלית לך עכשיו, מיד נבלע במקומו, למה שהוא ברשותו"

                                             (תנחומא ישן, ח).

הזמן מסור ביד האדם – "לכם הוא מסור ואין אתם מסורין בידו" – ועל האדם להיות אחראי על ניצול הזמן שלו. הקב"ה מוסר בידי חז"ל את השליטה על הזמן והאחריות – ורבי חייא מחזיר את הירח אחורה "למה? שהוא ברשותו".

מדרשים נוספים אף הם עוסקים בכוחו של עם ישראל. כך לדוגמה אנו מוצאים על השראת השכינה שבזמן קידוש החודש:

"בשלשה מעברין את השנה... ונעשין גורן עגולה ויושבין הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, ונותנין את פניהם למטה בארץ ועומדין ופורשין את כפיהן לפני אביהן שבשמים.

"וראש ישיבה מזכיר את השם, ושומעין בת קול בלשון הזה, 'וידבר ה' אל משה לאמר', ואם מעוון הדור אין שומעין מאומה, כביכול אינו יכול לשכון כבודו ושכינתו ביניהם.

"ואשריהן העומדין במקום ההוא בשעה ההיא, שנ' 'אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון', באור פניך – פניו של הקדוש ברוך הוא הן מהלכין.

"בראש חדש ניסן נגלה הקדוש ברוך הוא על משה ועל אהרן בארץ, והיה שנת חמש עשרה שנה של מחזור הגדול של לבנה ושנת שש עשרה שנה של מחזור העבור, מכאן ואילך המנה יהיה לכם" (פרקי דרבי אליעזר, חורב ז).

נחתום בתפילה שנזכה לאותו דמיון בין עם ישראל ללבנה המתחדשת:

"וְלַלְּבָנָה אָמַר שֶׁתִּתְחַדֵּשׁ עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת לַעֲמוּסֵי בָטֶן שֶׁהֵם עֲתִידִים לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמותָהּ וּלְפָאֵר לְיוצְרָם עַל שֵׁם כְּבוד מַלְכוּתו".

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)