דילוג לתוכן העיקרי

הולכה שלא ברגל והולכה על ידי זר

 

דף יוםיומי

זבחים דף טו – הולכה שלא ברגל והולכה על ידי זר

נחלקו התנאים, במשנה בדף יג, לגבי הילוך במקום שאינו צריך. לדעת רבי שמעון, מאחר ובאופן עקרוני ניתן היה להקריב כל קרבן ללא הזדקקות להילוך כלל, אין מחשבת פסול בהילוך פוסלת. לדעת רבי אלעזר, לעומת זאת, יש לבחון כל מקרה לגופו – האם ההילוך במקרה זה, לאור המקום בו הייתה שחיטה, נצרך. אם כן, אזי המחשב בעת ההולכה יפסול את הקרבן. השיטה השלישית היא שיטת תנא קמא, הסובר שגם הולכה שאינה נצרכת משמעותית והמחשבה בה פוסלת את הקרבן.

הרמב"ם, בהלכות פסולי המוקדשין פרק יג הלכה ט, פסק כתנא קמא. על כך השיג הראב"ד:

 

"אמר אברהם: לא נהיר! דסוגיין כולה כרבי אלעזר דאמר לא שמה הולכה"

 

ר' חיים מבריסק, בחידושיו על הרמב"ם, ביאר את השגת הראב"ד ואת תירוצו של הרמב"ם להשגה זו, ומתוך דבריו יתבארו לנו מושגי יסוד בסוגייתנו.

הגר"ח מסביר, כי הוכחתו של הראב"ד היא מן השקלא וטריא בדף טו ע"א. הגמרא שם, ברצותה להוכיח כי ניתן לתקן הולכה שלא ברגל, מביאה ראיה מן המשנה בדף לב ע"א:

 

"נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו – כשר"

 

מכאן מוכיחה הגמרא, כי אף על פי שחלק מהתקרבות הדם למזבח נעשתה שלא בהולכה ברגל, כי אם בזחילת הדם, ומכל מקום אם אספו, כשר וניתן לזרוק אותו. כלומר, הולכה שלא ברגל, אף על פי שלא שמה הולכה, אפשר לתקנה.

הגמרא דוחה את הראיה, ומעמידה את המשנה במקרה בו הדם נשפך כלפי חוץ. כלומר, שלא לכיוון אליו צריכה ההולכה להתבצע. לדעת הגר"ח, על דחיה זו התבססה השגתו של הראב"ד. שהרי, מדברי הגמרא עולה בבירור, כי במקום בו הדם הולך למקום שאין צריכים אותו, אין זה בגדר הולכה, ועל כן אף לו היתה הולכה שלא ברגל פוסלת בלא אפשרות לתקן, כאן היא אינה פוסלת.

על מנת ליישב את דברי הרמב"ם מהשגתו של הראב"ד, הקשה הגר"ח קושיה על הגמרא. בהמשך דף טו ע"א, מביאה הגמרא מחלוקת בין בני רבי חייא ורבי ינאי לגבי הוליכו זר וחזר והוליכו כהן. כאן, הגמרא אינה מביאה את הראיה מדם שנשפך. הגר"ח מסביר, כי הדיון לגבי הולכה שלא ברגל והדיון לגבי זר שהוליך הינם שני דיונים שונים.

לגבי הולכה שלא ברגל, אף על פי שנקבע שאין שמה הולכה, אין הכונה שהיא הולכה פסולה. הכוונה היא כפשוטם של דברים – הולכה שלא ברגל כלל לא חשובה כהולכה. הגמרא הסתפקה האם ניתן יהיה לשוב ולתקן לאחר הולכה שלא ברגל לא מפני שהיא סברה שהולכה שלא ברגל הינה פסול, אלא כיון שלאחר שהגיע הדם למזבח נסתיים זמנה של מלאכת ההולכה.

לגבי הולכה על ידי זר, לעומת זאת, השאלה שונה לחלוטין. כאן, הצד הסובר כי לא ניתן לשוב ולהכשיר על ידי הולכת כהן, סבור שהולכת הזר שמה עבודה, אך עבודת פסול. כיון שכך, אין כל טעם להוכיח את אפשרות התיקון מן המשנה הדנה בנשפך הדם. שם אין מדובר בהולכה פסולה אלא רק באי הולכה.

לאור זאת, טען הגר"ח, מיושבת השגת הראב"ד. כזכור, הראב"ד הוכיח כי סוגיית הגמרא סוברת שהילוך שלא לצורך אינו נחשב כהילוך, לאור דחיית הגמרא כי הדם נשפך לכיוון חוץ. אמנם, לאחר שהגר"ח ביאר כי הילוך שלא על ידי רגל כלל לא נחשב כהולכה יש להבין את דחיית הגמרא באופן שונה; הגמרא לא העמידה במקרה בו הדם יצא לחוץ על מנת שלא תהיה כאן הולכה פסולה. שהרי, כיוון שלא הייתה הולכה ברגל, ודאי שלא הייתה גם הולכה פסולה. מטרת הגמרא הייתה להעמיד את המקרה באופן בו הדם עוד לא הגיע למזבח על מנת שעדיין יהיה מקום לעבודת ההולכה!

על כן, לא ניתן ללמוד מדחיה זו של הגמרא כי היא סוברת שהולכה שלא לצורך לא שמה הולכה, ופסק הרמב"ם כתנא קמא, כי הולכה שלא לצורך, שמה הולכה.

הרב ברוך וינטרוב

 

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)