דילוג לתוכן העיקרי

פסחים | הבוקר אור

קובץ טקסט

 

הגדרת האור

 

שלושה סוגי אורות מוכרים לנו בספרות הלכה: אור היום (השמש), אור הלבנה, ואור הנר. לכל מצווה התלויה באור ישנה דרישה לסוג אור מסוים. אור השמש נדרש לבדיקת סכין השחיטה, להכרעות בדין תורה, לברכת יוצר אור. מאידך, לברכת הלבנה: יש לברך לאור הלבנה, ואילו לבדיקת חמץ די באור הנר.

 

נשאלת השאלה האם ההבדל שמצאנו בין סוגי האור השונים במצוות שונות, משקף עבורנו הבדל כמותי, או שמא גם הבדל איכותי? כלומר, האם במצוות מסוימות בהם נדרשת כמות אור קטנה של אור הנר, ניתן להשתמש באור הלבנה ובאור החמה, או שמא ישנה הקפדה מסוימת בין סוג האור למטרת הבדיקה?

מטרת שיעור זה הינה להראות כיצד השימוש באור בכל אחת מן הסוגיות ההלכתיות שנסקור, מביע רעיון שונה.

אור הנר

ההלכה כי את בדיקת החמץ יש לעשות לאור הנר, מופיעה לראשונה בתוספתא בפרק הראשון של מסכת פסחים:

"אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר. אין בודקין לאור החמה ולא לאור הלבנה אלא לאור הנר, לפי שבדיקת הנר יפה מרובה אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר: 'והיה בעת ההיא אחפש את ירושלם בנרות' (צפניה א') ואומר: 'נר ה' נשמת אדם' (משלי כ')"         (א', א).

העדפת הברייתא את אור הנר נובעת מכך שאור זה מאפשר בדיקה איכותית יותר. מדוע? תשובה לשאלה זו ניתן למצוא בדברי הירושלמי בריש מסכת פסחים:

"לאור הנר - אמר רבי שמואל בר רב יצחק מפני שהנר בודק כל שהוא. למה בלילה? אמר רבי יוסה שאין בדיקת הנר יפה אלא בלילה"                                               (ירושלמי פסחים פ"א).

אור הנר מגיע לכל פינה ויכול לבדוק גם תאי שטח נסתרים, מקומות להם האור המגיע מן השמש או מן הלבנה אינו מגיע. רבי יוסה סבור שאור הנר מפיק את יעילותו המקסימאלית בשעות לילה, לכן בכדי להגיע לכמות האור המביאה לבדיקה איכותית יש להקפיד על שנים: א) לילה ב) שימוש באור הנר.

ברם, מדברי הירושלמי בהמשך דבריו נראה כי גם במקרים בהם הבדיקה נעשית ביום יש לבדוק לאור הנר:

"לא סוף דבר בית שאין בו אורה אלא אפילו בית שיש בו אורה אפילו ביום צריך לבדוק לאור הנר".

הירושלמי מסיק כי גם ביום יש לבדוק לאור הנר, והוא לומד זאת מדיוק בדברי התוספתא. התוספתא ציינה כי אין בודקין לאור החמה אע"פ שזמנה של בדיקת חמץ הוא בלילה ועניין החמה אינו רלוונטי, ללמדך שאם שכח ובדק ביום יד צריך להיזהר לבדוק לאור הנר.

נראה כי לשיטת הירושלמי בדיקה לאור הנר אינה רק עניין פונקציונאלי של תוספת אור, אלא אמצעי לשיפור עבודת החיפוש של הבודק. דבר זה בא לידי ביטוי גם בדרשת הפסוק 'אחפש את ירושלים בנרות'[1] - לאמור בכדי להגדיל את איכות הבדיקה אנו מוסיפים לו מעשים לבדיקה, וכלשונה של התוספתא לפי שבדיקת הנר מרובה.

למעשה אנו פוסקים כי כאשר אדם נאלץ לבדוק ביום י"ד, עליו להשתדל לבדוק לאור הנר גם אם מדובר במקום שאינו חשוך ואור הנר אינו מוסיף דבר. מדוע? כפי שראינו לעיל השימוש באור הנר יוצר רצינות בבדיקה. מה מוסיפה רצינות זו? בכדי לענות על שאלה זו עלינו להבין מהי משמועתה של הבדיקה בליל י"ד. הגמרא מביאה את דברי תנא דברי רבי ישמעאל:

"תנא דבי רבי ישמעאל: לילי ארבעה עשר בודקים את החמץ לאור הנר, אף על פי שאין ראיה לדבר - זכר לדבר, שנאמר: 'שבעת ימים שאר לא ימצא', ואומר: 'ויחפש בגדול החל ובקטן כלה', ואומר: 'בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות', ואומר: נר ה' נשמת אדם חפש'"                                                       (פסחים ח:).

בכדי לקיים את חיוב התורה כי החמץ לא ימצא בביתנו, עלינו לחפשו. דבר זה נלמד מהיקש לפסוקים בפרשת גניבת גביע הכסף אצל יוסף ואחיו.

נמצאנו למדים כי החיפוש הוא שמביא לדעת התנא לנקיון הבית מחמץ, ונשאלת השאלה הכיצד? נראה כי יש לומר כי חיפוש החמץ הוא אשר מביא אדם להבדילו מליבו, גם אם בפועל הוא עדיין לא שרפו. כידוע, ע"פ הכרעת הגמרא נוסח הברכה בבדיקת חמץ היא על ביעור חמץ, ללמדנו כי מרגע שהתחלנו את הבדיקה והחלטנו להוציא את החמץ מביתינו, בזאת ביערנוהו.

מכאן ניתן להבין מדוע החמירו חכמים ודרשו כי את הבדיקה ילווה נר. הטקסיות שבנר, מטרתה להתחיל את פעולת ההשבתה. אדם היוצא עם פנס בידו בשעת לילה לחיפושים אחר נעדר, מרגיש את כובד המשימה. כך גם הבודק כאשר הוא אוחז את הנר בידו, מרגיש הוא את עוצם המשימה של הוצאת החמץ מהבית וביעורו. 

תנו לשמש לעלות

מצווה נוספת בה ישנו חיוב לשימוש באור לקיום המצווה, היא ראיית נגעים. בכדי שיוכל הטמא להיטהר מנגעיו, עליו ללכת אל הכהן שיחליט אם מראהו טהור או טמא. חז"ל בתורת כוהנים לומדים כי את הראייה הזו יש לעשות בתנאי האור הקיימים באמצעות תאורה טבעית, והראשונים מסבירים כי הדבר נובע מן הסיבה ששימוש באמצעי תאורה שונים, עלול לשנות את מראה הנגע לבודק. וכך פוסק הרמב"ם:

"אין רואין את הנגעים אלא ביום בין להסגיר בין להחליט בין לפטור, שהרי בכל הענין הוא אומר ביום וביום. ואין רואין לא בשחרית ולא בין הערבים ולא בתוך הבית ולא ביום המעונן לפי שכהה נראית עזה, ולא בצהרים לפי שעזה נראית כהה, אימתי רואין אותן בשעה רביעית ובחמישית ובשמינית ובתשיעית, בין נגעי אדם בין נגעי בגדים ובתים"

                                                 (הל' טומאת צרעת פ"ט הלכה ו).

לדעת הרמב"ם ישנו חיוב לבדוק את הנגע באמצעות אור השמש משום שהתורה מצווה לעשות את מעשה הבדיקה ביום. גם לאורך שעות היום סבור הרמב"ם כי לא כל אור יום טוב לבדיקת הנגעים אלא האור בשעות רביעית שמינית ותשיעית. מכאן נראה כי לדעת הרמב"ם ישנה כמות אור מדויקת איתה ניתן לקיים מצווה ראייה בנגעים.

חז"ל במספר מקומות (סנהדרין לד:, ב"ב קיד:) מקישים את הנגעים לריבים, ומסיקים מכאן כי גם דין תורה יש להכריע בשעות היום. ונשאלת השאלה האם ההשוואה בין השניים מטרתה להביע רעיוןמסוים?

ניתן לומר כי השוואה זו באה ללמדנו חידוש גדול אודות אור היום: בכל מקום בו נעשית בדיקה היא צריכה להעשות לאור היום. הרעיון שבדבר הוא כי אור היום משקף מציאות של גילוי. כהן המטהר את הנגע צריך לעשות זאת בשעת הגילוי, וכך גם הדיין עליו לפסוק בשעה הגילוי[2]. מאידך, ניתן לומר כי מדובר בעניין פרקטי שאינו נובע מרעיון הבדיקה והגילוי, אלא מעניין טכני המשותף לנגעים וריבים והוא הצורך באור לזיהוי העדים והמתדיינים בדין, ובנגעים את גוף הנגע.

יתכן כי הדבר נמצא במחלוקת האחרונים. הש"ך והסמ"ע (חושן משפט סי' ה') נחלקו האם ניתן לקיים דין בלילה לאור נרות. אם דרישת היום הינה דרישה פרקטית, לכאורה ניתן לדון בלילה כאשר מביאים את מקור האור המתאים, אולם אם מדובר בדרישה מהותית לא ניתן לדון שלא ביום.

אור החשמל

בדורות האחרונים החלו הפוסקים לדון האם אור החשמל נחשב אור לעניין הלכות מסוימות. כך לדוגמה קיים דיון בנוגע להדלקת נרות שבת. מבחינה טכנית, פוסקים שהיו מודעים למציאות הפיזקאלית של נורות הלהט, הכריעו כי הדלקת נורת להט כמוה כהדלקת אש, ולכן ניתן להחשיב את אור הנורות לאור האש.

אלא שאחרונים רבים שהסתפקו האם ניתן להגדיר את אור המנורה כאור הנר או כאור האבוקה[3]. שכן לעניין נרות שבת תקנו חכמים לברך על הנר ולא על האבוקה.

ברם לעניין הדלקת הנר במוצאי שבת, הכריעו אותם אחרונים[4] כי הדלקת נורת להט מועילה שכן ברכת מאורי האש נתקנה על אבוקה ולא על אור הנר. היחס שבין נרות שבת השונים: בין נר השבת בו פותחים את השבת - הנר המדויק המפיץ אור נקי, לבין נר ההבדלה הפריעי האבוקתי, משקף את חווית השבת, הפותחת בשביתה מימי המעשה בשלוות הנפש בנר ה' נשמת אדם, ומסיימת באבוקה באש שנבראה במוצאי שבת ואיתה אנו מתחילים שבוע חדש של עשייה. שוב נמצאנו למדים כי מבחינה הלכתית האופן בו מופק האור קובע וכי כל קביעה הלכתית בנושא בהלכות הקשורות באור מגלה לנו – כי לכל הלכה אור משלה..

 

.

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/

* * * * * * * * * *

 

 

 

[1]   בילדותי נהוג היה לשיר את הפסוקים האלו של הנביא צפניה, ואולי חשב המלחין כי בציור החיפוש יש משהו רומנטי המתאר את השיבה לירושלים. ולא היא, בבגרותי הבנתי שמילים אלו משקפות מציאות קשה אשר היתה בימיו של צפניה. ירושלים הייתה מלאה עבודת גילולים ותרבות ע"ז היתה נחלת הרבים. צפניה מתנבא כי עתיד הקב"ה להיפרע מכל אותם רשעים וכן מאנשי ירושלים שלא עבדו ע"ז אולם גם לא עשו דבר בכדי להשביתה, בעת היא עתיד הקב"ה לחפש בנרות את הקולות הצפים ובכך לשבור קשר השתיקה.   

[2]   גם במשפט הכללי אנו מוצאים כי רעיון פומביות המשפט מקורו במחשבה כי אור השמש המחטה מנקה את הנידונים מחטאתם.

[3]   דיון מופרט בנושא מופיע בשו"ת יביע אומר חלק ג או"ח לב.

[4]   אולם יש אחרונים שהקלו בזה וכך כותב הרב עובדיה שם: והניף ידו שנית בשו"ת ישכיל עבדי ח"ג (חאו"ח סי' יז), על דברת רב אחד שהעיר על המים חיים משאש שהיקל בזה, דהא אור החשמל חשיב כאבוקה וכו'.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)