דילוג לתוכן העיקרי

האם ספירת העומר היא מצווה שהזמן גרמא? | 6

קובץ טקסט

האם ספירת העומר היא מצווה שהזמן גרמה?

ניתן היה לחשוב שמצוות ספירת העומר מוגדרת כמצווה שהזמן גרמה (מצווה התלויה בזמן): ראשית, היא מקוימת בלילה, ולא ביום - הגבלה שדי בה כשלעצמה להגדיר מצווה כמצווה שהזמן גרמה; בנוסף, המצווה קיימת רק בימים שבין פסח ושבועות; ולסיום, יש לזכור שמטרת הספירה היא למדוד את הזמן שבין שני חגים, או בעצם שני קרבנות. קשר מהותי זה לזמן אמור להגדיר את מצוות הספירה כמצווה שהזמן גרמה. בשיעור זה נעסוק בשאלת הגדרתה (או אי-הגדרתה) של ספירת העומר כמצווה שהזמן גרמה.

הרמב"ם (הלכות תמידין ומוספין פ"ז ה"כ) והחינוך (מצווה ש"ו) פוטרים נשים מספירת העומר, כדין כל מצוות עשה שהזמן גרמה. כאמור, זוהי העמדה הפשוטה והמקובלת, וכך אכן סברו רוב הראשונים. ואולם, רמב"ן בחידושיו למסכת קידושין (דף לד ע"א) מונה כמה מצוות עשה שאין הזמן גרמן, ובכללן אף את ספירת העומר. כיצד יכול רמב"ן להגדיר את מצוות הספירה כמצוות עשה שהזמן גרמה לאור כל מה שנאמר עד כה?

קיימות שתי סיבות אפשריות להגדרת הספירה כמצוות עשה שהזמן גרמה: 1. המצווה היא בלילה; 2. היא קיימת רק בתקופה מסוימת בשנה - בימים שבין פסח ושבועות. על מנת להגדיר את מצוות הספירה כמצווה שאין הזמן גרמה צריך רמב"ן להתמודד עם שתי ההנחות.

האם הספירה מוגבלת רק ללילה, או שמא ניתן לספור גם ביום? המשנה במגילה (כ ע"ב) מציינת כי את מצוות קציר העומר (קצירת היבול שישמש כקרבן העומר) יש לקיים בליל ט"ז בניסן. הגמרא שם (כא ע"א) מרחיבה את הדין גם לספירת העומר, שצריכה אף היא להיעשות בלילה. הגמרא שם אינה מזכירה אפשרות לספור ביום, ומשתמע ממנה שניתן לספור רק בלילה, ואם כן המצווה היא מצווה שהזמן גרמה. ואולם, הגמרא במנחות (סו ע"א) פוסקת כי אם לא קצרו את העומר בליל ט"ז מותר לקצרו (בדיעבד) ביום. ואם נמשיך את ההשוואה בין קציר העומר וספירת העומר נוכל להתיר למי ששכח לספור בלילה לעשות זאת ביום. ואכן, תוספות במגילה (כ ע"ב) מביאים את דעת הלכות גדולות, המתיר לספור ביום (כנראה ללא ברכה). דעה זו תאשש את סיווג ספירת העומר כמצווה שלא הזמן גרמה.

גם רבנו תם, הדוחה (בתוספות שם) את היתרו של בה"ג, יכול לסבור שהספירה אינה תלויה בזמן על אף שאפשר לספור רק בלילה. רבנו תם מתעמת עם הגמרא במנחות, שממנה משמע שמותר לספור ביום. בתחילת דבריו הוא מציע שהסוגיה במגילה (כא ע"א), שאינה מתירה ספירה ביום, והסוגיה במנחות (סו ע"א), המתירה ספירה כזו, חולקות, ולדעתו יש לפסוק בהתאם למשנה ולגמרא במגילה. אך במסקנה מחלק רבנו תם בין ספירת העומר לבין קציר העומר: קציר העומר אמנם מותר בדיעבד ביום, אך ספירה ביום אינה אפשרית בגלל דין מיוחד הקיים בה - דין "תמימות". בפרשת אמור התורה אומרת כי יש לספור "שבע שבתות תמימות" - שבעה שבועות מלאים. דרישה זו לשלמות עשויה להתפרש הן ביחס לתחילת הספירה - דהיינו: שיש להתחילה מרגע שהדבר מתאפשר, בלא שום עיכוב - והן ביחס לסיומה (שיש להפסיקה רק לאחר שבעה שבועות שלמים). רבנו תם, מכל מקום, הבין שדין "תמימות" נוהג בכל יום מימי הספירה. ספירת ימים שלמים יכולה להתבצע רק אם סופרים בלילה, מיד בתחילת היום, ועל כן גם אם קציר העומר מותר ביום, לא ניתן להתיר ספירה ביום.

כיצד משפיעה סברה זו על הגדרת מצוות הספירה כמצווה שהזמן גרמה? האם המצווה מוגדרת כמצווה שהזמן גרמה גם אם זמנה נקבע בלילה מסיבות שונות ומיוחדות? עקרונית ניתן היה לספור במשך היום, אלא שקיימת בספירה כזו בעיה צדדית - שלמותה פגומה. ייתכן שהואיל והגבלת זמן הספירה ללילה לא נקבעה מטעמים עקרוניים, אין היא מוגדרת כמצווה שזמן גרמה.

נראה שתוספות עצמם אינם מקבלים חילוק זה. הגמרא במנחות (צב ע"ב) לומדת מפסוק כי נשים פטורות מסמיכה על קרבנן לפני הקרבתו. תוספות שואלים מדוע יש צורך בפסוק: ניתן לפטור נשים מסמיכה בגלל היותה מצווה שהזמן גרמה, שהרי היא יכולה להיעשות רק ביום. הסיבות להגבלת מצוות סמיכה ליום אינן מהותיות אלא צדדיות (בגלל הצורך להסמיך את הסמיכה לשחיטה), ואף על פי כן ראו תוספות בהגבלה זו עילה מספקת להגדיר סמיכה כמצוות עשה שהזמן גרמה. נראה, מכל מקום, שרמב"ן חלק על תוספות וסירב להגדיר את הספירה כמצווה שהזמן גרמה רק מפני שיש לספור בלילה, הגבלה שנובעת מטעמים צדדיים בלבד ועל כן אינה משקפת, לדעתו, את אופי המצווה.

כיצד יתמודד רמב"ן עם הסיבה השנייה לסיווג הספירה כמצווה שהזמן גרמה - העובדה שניתן לספור רק בימים שבין פסח ושבועות? מדוע יחלוק רמב"ן על הגדרה זו? ביחס לסיבה זו יש לדון בשתי נקודות.

האבני נזר (אורח חיים שפ"ד) טוען שניתן לחייב נשים בספירת העומר למרות היותה מצוות עשה שהזמן גרמה. הגמרא לומדת חיוב נשים באכילת מצה, שהיא מצווה שהזמן גרמה, מן ההשוואה בין חמץ ומצה - כשם שנשים אסורות באכילת חמץ בפסח (שהרי היא אסורה בלאו), כך חייבות הן לאכול מצה. רבים למדו מגמרא זו כי נשים חייבות בכל מצוות הפסח. ייתכן שנוכל ללמוד מהיקש זה כי נשים חייבות גם בספירת העומר, שאף היא ממצוות הפסח, שהרי התורה אומרת כי יש לספור "ממחרת השבת" - והכוונה כאן למחרת יום טוב הראשון של פסח (היות ספירת העומר חלק ממצוות הפסח מודגשת בהסברו של המאירי [במסכת פסחים] כי אין מברכים עליה שהחיינו מפני שהיא כבר נפטרה בברכת שהחיינו על חג הפסח!). האם נוכל לומר כי זהו המקור לחיוב נשים בספירת העומר לדעת רמב"ן? מסברה אמנם ניתן לומר זאת, אך מלשון רמב"ן, שהספירה אינה מצווה שהזמן גרמה, נראה שלא כן: לדעת האבני נזר מצוות הספירה היא אכן מצווה שהזמן גרמה, אלא שנשים אינן פטורות ממנה, כשם שאינן פטורות ממצוות הפסח, בעוד שלדעת רמב"ן הספירה כלל אינה מצווה שהזמן גרמה!!

נוכל להציע הסבר שלפיו אין לייחס לפרק הזמן שבו יש לספור את ספירת העומר משמעות מגבילה ההופכת את המצווה למצווה שהזמן גרמה. בנו של המהר"ם חלאווה (הובאו דבריו בפירושי תלמיד רבנו תם למסכת בבא קמא [ועיין גם בדברי הרב ירוחם פישל פרלא בהקדמתו לספר המצוות של רס"ג]) מעלה את ההסבר הבא: זמן הספירה מוגבל, למעשה, על ידי תקופת הקציר, שבה ניתן להביא מן התבואה את קרבן העומר; גורם הזמן איננו אפוא גורם מהותי כאן, ועל כן המצווה אינה מצווה שהזמן גרמה (מעניין שבעוד שרמב"ן לא דיבר במפורש על חיוב נשים בספירת העומר [אלא רק על הגדרתה כמצווה שלא הזמן גרמה], כותב המהר"ם במפורש שנשים חייבות בספירה).

בעל ה"שרידי אש" (הרב יחיאל ויינברג) מציע דרך חלופית. רוב מצוות עשה שהזמן גרמן הן מעשים הנעשים בזמן מסוים. ספירת העומר, לעומת זאת, היא מצווה לספור זמן מסוים. למצווה זו יש, אם כן, קשר מהותי לממד הזמן: הלוא ברור שלא ניתן לספור ימים ושבועות מסוימים שלא בזמן הנדרש. האם קשר מהותי ועקרוני לזמן מגדיר את המצווה כמצווה שהזמן גרמה? לדעת ה"שרידי אש" התשובה על שאלה זו שלילית: הקשר האימננטי לזמן דווקא מצמצם את היכולת להגדיר את המצווה כמצווה שהזמן גרמה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)