כי תבוא | האם ייתכן חורבן שלישי? קריאת הברכות והקללות לפי שיטת הרמב"ן

הרמב"ן, במיוחד בפירושו לתורה, מציג באופן שיטתי פרשנות היסטורית לתורה. אנו נסקור מספר דוגמאות, ולאחריו נעמיק בפרשנותו לברכות והקללות והשלכותיה עלינו.

יש לציין שלא מצאנו פרשן נוסף הצועד בעקביות בשיטת רמב"ן: לא רש"י, לא הרמב"ם, לא ר"א אבן-עזרא, לא רשב"ם, ולא פרשנים אחרים, ראשונים[1] ואחרונים. איש מהם לא פירש את התורה פירוש היסטורי. חריגים לכלל זה היו הגר"א,[2] שרמז בכמה מקומות לנטייתו לפרש בדרך רמב"ן, ואחריו הרב יהודה אלקלעי.[3]

 

לפי הרמב"ן, ששת אלפי שנות היסטוריה רמוזות בששת ימי הבריאה:

"ודע כי נכלל עוד במילת "לעשות" כי ששת ימי בראשית הם כל ימות עולם ..."   (רמב"ן בראשית ב', ג')

הרמב"ן פירש בפרשת הבריאה שהיום הששי מכוון כנגד תחילת האלף הששי, היא התקופה בה הוא עצמו חי. כידוע, הרמב"ן עלה לארץ בשנת כ"ג לאלף הששי. לעומתו, הגר"א חישב 500 שנה כנגד הלילה של היום הששי, ויום בריאת האדם, מכוון לתקופתו, ומכאן רצונו לעלות לארץ, ושליחת רוב תלמידיו לחידוש היישוב היהודי בארץ.

 

"אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בעניין אברהם יצחק ויעקב, והא עניין גדול, הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו (תנחומא ט): 'כל מה שאירע לאבות סימן לבנים', ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים... וכולם באים ללמד על העתיד, כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו"   (שם י"ב, ו')

 

3. גלות מצרים, חטא ועונשו

"הנה אברהם ירד למצרים מפני הרעב לגור שם להחיות נפשו בימי הבצורת, והמצרים עשקו אותו חנם לקחת את אשתו, והקב"ה נקם נקמתם בנגעים גדולים, והוציאו משם במקנה בכסף ובזהב, וגם ציווה עליו פרעה אנשים לשלחם:
ורמז אליו כי בניו ירדו מצרים מפני הרעב לגור שם בארץ, והמצרים ירעו להם וייקחו מהם הנשים... והקב"ה ינקום נקמתם בנגעים גדולים עד שיוציאם בכסף וזהב וצאן ובקר מקנה כבד מאד, והחזיקו בהם לשלחם מן הארץ. לא נפל דבר מכל מאורע האב שלא יהיה בבנים...

ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עוון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלוהים כוח לעזור ולהציל. גם יציאתו מן הארץ, שנצטווה עליה בתחילה, מפני הרעב, עוון אשר חטא, כי האלוהים ברעב יפדנו ממות. ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה. במקום המשפט שמה הרשע והחטא" (שם י')

 

"ועל דעתי גם זה ירמוז כי אנחנו התחלנו נפילתנו ביד אדום, כי מלכי בית שני באו בברית עם הרומיים (ספר מקבים א, פרק ח'); ומהם שבאו ברומא, והיא הייתה סיבת נפילתם בידם, וזה מוזכר בדברי רבותינו ומפורסם בספרים (יוסיפון פרק ס"ה)"   (שם ל"ב, ד')

 

"...ולפי דעתי היו המלכים המולכים על ישראל משאר השבטים אחרי דוד עוברים על דעת אביהם ומעבירים נחלה, והם היו סומכים על דבר אחיה השילוני הנביא שמשח לירבעם... וכאשר האריכו ישראל להמליך עליהם משאר השבטים מלך אחר מלך ולא היו חוזרים אל מלכות יהודה עברו על צוואת הזקן ונענשו בהם, וכמו שאמר הושע (ח', ד'): "הם המליכו ולא ממני"; וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה עם כל גבורתם והצלחתם נפלו ביד אויביהם בחרב... בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו השבט והמחוקק לגמרי, והיה עונשם מדה כנגד מדה, שהמשיל הקדוש ברוך הוא עליהם את עבדיהם והם הכריתום; ואפשר גם כן שהיה עליהם חטא במלכותם מפני שהיו כהנים... ולא היה להם למלוך רק לעבוד את עבודת ה'; וראיתי בירושלמי במסכת הוריות (פרק ג', ב'): 'אין מושחין מלכים כהנים – אמר רבי יהודה: ענתוריא על שם 'לא יסור שבט מיהודה'; אמר רבי חייא בר' אבא: 'למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל' (דברים י"ז, כ'), מה כתיב בתריה: 'לא יהיה לכהנים הלוים... חלק ונחלה עם ישראל' (שם י"ח, א'); הנה שנו בכאן שאין מושחין מלכים מן הכהנים בני אהרן, ופירש תחלה שהוא לכבוד יהודה, שאין השררה סרה מן השבט ההוא, ולפיכך אף על פי שישראל מקימים עליהם מלך משאר השבטים כפי צורך השעה אין מושחים אותן שלא יהיה עליהם הוד מלכות, אלא כמו שופטים ושוטרים יהיו... ורבי חייא בר אבא פירש שהוא מנוע מן התורה שלא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה במלכות. והוא דבר ראוי והגון"     (שם מ"ט, י')

 

"אבל עניין ההגדה הזו לדרוש רמז מן הפרשה על חנוכה של נרות שהיתה בבית שני על ידי אהרן ובניו, רצוני לומר חשמונאי כוהן גדול ובניו... והנה דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקורבנות בטלין מפני חורבנו, אף הנרות בטלות, אבל לא רמזו (פסוקי התורה) אלא לנרות חנוכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו"      (רמב"ן במדבר ח', ב')

 

"ודע והבן כי האלות האלה (ויקרא כ"ו) ירמזו לגלות ראשון, כי בבית הראשון היו כל דברי הברית הזאת הגלות והגאולה ממנו. שכן תראה בתוכחות, שאמר: 'ואם בחֻקֹתי תמאסו, ואם את משפטי תגעל נפשכם', ואמר: 'להפרכם את בריתי', והזכיר בהם במות וחמנים וגלולים (פסוק ל), כי היו עובדי עבודת כוכבים ועושים כל הרעות. והוא שאמר (פסוק לא): 'והשִמותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחֹחכם', יַתרֶה בהם לסלק מהם מקדשו וקִבול הקורבנות שהיו לרצון לו במקדש ההוא; והעונשים עליהם, חרב וחיה רעה ודבר ורעב, וגלות בסוף, כי כל זה היה שם כאשר בא בפירוש בספר ירמיהו (ל"ב, כ"ד);

ואמר בגלות (ויקרא כ"ו, ל"ד-ל"ה): 'אז תִרצֶה הארץ את שבתֹתיה... כל ימי הָשַּמָּה תִשבֹת את אשר לא שבתה בשבתותיכם בשבתכם עליה', שהיו שנות הגלות כשנים אשר בטלו השמיטות, וכן אמר הכתוב בגלות ההוא (דברי הימים ב' ל"ו, כ"א): 'למלאות דבר ה' בפי ירמיהו עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי הָשַּמָּה שבתה למלאות שבעים שנה'. כן התרה בהם וכן הגיע אליהם; אם כן, דבר ברור הוא שעל הגלות ההוא (=גלות בבל) דיבר הכתוב.

והסתכל עוד בענין הגאולה ממנו, שאינו מבטיח רק שיזכור ברית אבות ובזכירת הארץ, לא שימחול עונם ויסלח חטאתם ויוסיף אהבתם כקדם, ולא שיאסוף את נדחיהם. כי היה כן בעלותם מבבל, שלא שבו רק יהודה ובנימין והלוויים עמהם מעט, ומקצת השבטים אשר גלו לבבל, ושבו בדלות בעבדות מלכי פרס...

אבל הברית שבמשנה תורה ירמז לגלותנו זה ולגאולה שנגאל ממנו. כי הסתכלנו תחילה שלא נרמז שם קץ וקצב ולא הבטיח בגאולה, רק תלה אותה בתשובה... ולא הזכיר בעבירות ההם (בספר דברים) שיעשו אשֵרים וחַמָנים ושיעבדו עבודת כוכבים כלל... שכך היה בבית שני, כמו שאמרו (יומא ט:) שבית ראשון מפני מה חרב – מפני עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים; בית שני שאנו בקיאים בהם שהיו עוסקין בתורה ובגמילות חסדים, מפני מה חרב - מפני שנאת חנם שהיתה ביניהם...

ואמר בקללות (דברים כ"ח, מ"ט): 'ישא ה' עליך גוי מֵרָחֹק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר', שבאו עליהם עם רומי[5] הרחוקים מהם מאד, ואמר שם: 'אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבֹתיך' (שם ל"ו), 'גוי אשר לא תשמע לשונו' (שם מ"ט), מפני רוב ריחוקם מארצנו. ולא כן בדברי הברית הזאת [בויקרא], כי גלו לבבל ואשור שהם קרובים לארץ ונלחמים בהם תמיד, ויחוס ישראל משם היה ויודעים לשונם, כעניין שנאמר (מלכים ב' י"ח, כ"ו): 'דבר נא אל עבדיך ארמית כי שֹמעים אנחנו'; וכן, 'והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ' (דברים כ"ח, סד), הוא גלותנו היום שאנו מפוזרים מסוף העולם ועד סופו; ואמר (שם ס"ח): 'והשיבך ה' מצרים באניות', ובגלותנו זה היה, שמילא טיטוס מהם ספינות, וכן כתוב בספר הרומיים"[6] (שם ויקרא כ"ו, ט"ו)

וכן מה שאומר שם:

" 'בניך ובנֹתיך נתונים לעם אחר ועיניך רֹאות' (פסוק ל"ב), 'בנים ובנות תוליד ולא יהיו לך כי ילכו בשבי' (שם מ"א), איננו הגלות שגלו אבות ובנים, רק השבי ההוא לבנים לבדם, והאבות נשארים בארץ, ולא נאמר כן בברית הראשון מפני שגלו גלות שלמה, אבל בברית השני הזכיר כן שהיו הרומיים מושלים בארצנו ולוקחים הבנים והבנות כרצונם; וכן ועבדת את אֹיביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא...' (שם מ"ח), היא עבדותנו שעבדנו הרומיים בארצנו, ושריהם מושלים בארץ ומכבידים עלינו עול כבד ולוקחים גופינו וממונינו כאשר הוא ידוע בספרים.

ועוד ראיה שאמר (דברים כ"ח, ל"ו): 'יולֵך ה' אֹתך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבֹתיך', כי הלך אגריפס המלך בסוף בית שני לרומי ועל הליכתו שם נחרב הבית, ולא אמר הכתוב המלך אשר ימלוך עליך, אבל אמר "מלכך אשר תקים עליך", רמז לנו יתברך שלא היה ראוי למלוך ואסור היה להיות מלך על ישראל מדין תורה, אבל הקימו עליהם הוא ואבותיו שלא כדת, כמו שהוזכר זה במסכת סוטה (מא.); וכל אלה רמזים כאלו יזכירו בפירוש עניין גלותנו זה" (שם)

והוסיף הרמב"ן בפירושו לקללות בפרשת כי תבוא:

"גם יתכן שירמוז למלך אחר קודם לאגריפס, והוא אריסטובלוס שתפסו שר צבא רומי ויוליכהו שמה בנחושתיים, והיו למשל ולשנינה בכל העמים, שהיו תמהים על גבורתם אשר מעולם, איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמתם. ואחרי כן בא אגריפס שנית עם שליח מלך רומי בארץ, וכבש בארץ יהודה מדינות גדולות מאד, ואז נתקיים מה שאמר (פסוק מ"ח): 'ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא... ואמר ישא ה' עליך גוי מרחֹק' (פסוק מ"ט): כי באו אספסינוס וטיטוס בנו עם חיל גדול מרומיים בארץ ולכדו כל ערי יהודה הבצורות, והצר להם מאד כאשר ידוע בספרים, שלכדו גם חומות ירושלים ולא נשאר רק בית המקדש וחומת העזרה, והיו אוכלים בשר בניהם ובנותיהם; וכאשר נלכדה גם היא, אז נתקיים 'ונִסַחתם מעל האדמה', ואז שבו הרומיים לארצם ובידם גלות ירושלים וביד עמים רבים אשר אתם מיון ומצרים וארם ויתר עמים רבים, ונתקיים (פסוק ס"ד): 'והפיצך ה' בכל העמים' והכתובים הבאים אחר כן עונשם בגלות, וכן, 'והיו חייך תלֻאים לך מנגד' (פסוק ס"ו), מפני פחדותינו בגלות ביד העמים הגוזרים עלינו גזירות תמיד.
והנכון, שהוא רמז [גם] לדורות ההם שהיו בזמן חורבן הבית השני, כי היו מתנכלים להם להאבידם לגמרי, על כן אמר אחריו (פסוק ס"ח): 'והשיבך ה' מצרים באניות', שהיה זה כאשר כילו להוציאם מן הארץ"   (שם דברים כ"ח, מ"ב)

ונחזור לדבריו בפרשת 'אם בחֻקֹתי', ביחס לגאולה:

"והגאולה בברית ההיא השנית – גאולה שלמה מעולה על כולם, אמר: 'והיה כי יבֹאו עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה...', והבטיח: 'והטיבך והרבך מאבותיך', שהיא הבטחה לכל שבטי ישראל, לא לשישית העם. ושם (דברים ל', ז') הבטיח שיכרית ויכלה המגלים אותנו...

וכן (=אולם) מה שאמר בכאן (ויקרא כ"ו, ל"ב): 'ושממו עליה אֹיביכם היֹשבים בהּ' - היא בשורה טובה מבשרת בכל הגלויות, שאין ארצנו מקבלת את אויבינו. וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל היישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קיבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם.

והנה הברית הראשונה אשר בפרשה הזאת ('אם בחֻקֹתי תֵלֵכו'), הקב"ה כרת אותה, כי כן היה שמו הגדול עמנו בבית הראשון, והברית השנית שבפרשת 'והיה כי תבוא', מפי משה, רמז לסילוק שכינתו לגמרי, שלא היה בבית שני רק כבוד שמו..." (שם ויקרא כ"ו, ט"ו)

 

הנה כי כן, הרמב"ן בפירושו על פרשיות התוכחה, הברכות והקללות, העמיד את שיטתו הייחודית לפיה התוכחה שבויקרא היא נבואה על חורבן הבית הראשון, והתוכחה שבדברים היא נבואה על חורבן הבית השני. פירוש זה משתלב היטב עם שיטתו של רמב"ן, לפרש את התורה פירוש היסטורי.

 

אין בידינו להכריע בין ההרים, האם לפרש את התורה פירוש היסטורי, אך חובתנו להתאמץ בהבנת פירושו של הרמב"ן, והמסקנות העולות ממנו.

ההשלכה החשובה ביותר העולה מדרכו של רמב"ן היא שלא ייתכן חורבן שלישי, שהרי אין בתורה תוכחת קללות שלישית. אחרי קיבוץ הגלויות המתואר בפרשת ניצבים, ייתכנו ייסורים קשים כמתואר בשירת האזינו, אולם אין מקום לחורבן שלישי.

שוב, יש להדגיש שגדולי הראשונים האחרים, ביניהם רש"י והרמב"ם, לא קראו כך את התורה. אין ספק, שלדעתם התוכחות מהוות אזהרה נצחית הקיימת לכל הדורות. עם זאת, אי אפשר להתעלם משיטתו של הרמב"ן, שראה בתורה נבואה היסטורית.

שני רבנים חשובים ומובילים בארץ ישראל בימים הנוראים של מלחמת העולם השניה, וחורבן יהדות אירופה בשואה, קבעו בהחלטיות, שחורבן שלישי בארץ ישראל לא יהיה!

הרב הראשי לארץ ישראל אז, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, אמר זאת למארחיו באמריקה, כשנסע לגייס כספים למען הישרדות היישוב היהודי ומוסדותיו בימי המלחמה. מארחיו הכינו לו דירה וקהילה והפצירו בו להישאר, שהרי הצבא הנאצי בפיקודו של רומל עמד אז בשערי מצרים וארץ ישראל. אולם, הרב הרצוג התעקש לחזור לארץ, באומרו שלא יהיה חורבן שלישי.

הרב יוסף כהנמן, מקים ישיבת פוניבז' בבני ברק, נשלח על ידי ה'חפץ חיים' לארץ עם הפסוק, שהגר"א היה מרבה לצטט, "כי בהר ציון ובירושלִַם תהיה פליטה, כאשר אמר ה', ובשרידים אשר ה' קֹרֵא" (יואל ג', ה'). הוא קנה אדמות בחולות אשדוד, שאנשים מכרו בבהלה במחיר נמוך מאד, מפחד הגרמנים. גם הוא אמר, שמקובלנו, שחורבן שלישי [בארץ ישראל] לא יהיה!

אינני יודע על מה סמך הרב הרצוג. אולם, ברור לי שהמסורת של הרב כהנמן שקיבל מה'חפץ חיים', היא היא מסורת הגר"א ותלמידיו, שיסודותיה בפירוש הרמב"ן לתורה, כפי שהראנו בהרחבה.

 

 

 

 

 

 

---