הנפש החוטאת היא תמות

1. עוולות חברתיות (י"ח, א-כ)

ייחודו של פרק זה, בהשוואה ליתר הפרקים ביחזקאל העוסקים בנושא זה, הוא אופיים של החטאים המנויים בו. נראה כי מקומן של העוולות החברתיות והמוסריות נדחק לשוליים בספר, אולי בשל מיעוט הנבואות העוסקות בכך.

הפרק פותח בתפישת העם: "אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר, וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִקְהֶינָה" (פס' ב). ובעקבותיה תשובת הנביא: "הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת" (פס' ד). לאחר מכן מפורטים מעשי הצדיק, הכוללים הימנעות מע"ז (פס' ב), הימנעות מאיסורים בתחום שבין איש ואישה (שם), ושורה ארוכה של מעשים והימנעות מעברות בתחום החברתי (ח-ט). במובן זה, דומה רשימה זו לפירוט מעשי בנו הרשע שבאה לאחריה (י-יג) וכך הם גם מעשי נכדו הצדיק (יד-יז). לאחר תיאור המעשים המיוחסים לכל אחד משלושת הדורות, מדגיש יחזקאל כי הבן הרשע ייענש על מעשיו (יח) ומסכם במה שפתח: "הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת" (כ). היחידה הנבואית נחתמת בהדגשת האחריות של כל אדם למעשיו, במשך כל חייו, על ידי התייחסות לאדם ששינה מהדרך שהחל ללכת בה; כך, רשע השב בתשובה יחיה (כא-כג), ואילו צדיק שחוטא – ייענש (כד). מציטוט דברי העם בפי הנביא: "וַאֲמַרְתֶּם: לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ ה'" (פס' כה, כט), נראה כי האבחנה שעושה יחזקאל בין העם ככלל – שבמעשיו גרם לכך שחורבן המקדש והגלות נגזרו והם בלתי הפיכים ואף אינם תלויים במעשי העם – לבין אחריות האדם הפרטי למעשיו ולהשלכותיהם – האם יחיה או ימות – איננה מובנת להם. ועל כן היא מודגשת בדברי הנביא לאורך כל הפרק, מספר פעמים.

הנביא מסכם את גורלם בהדגשה כי טענת העם כי הבן מת בגין חטאי האב איננה נכונה וכי:

"בֵּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲו‍ֹן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲו‍ֹן הַבֵּן" (פס' כ).

אם כן, פרק י"ח שונה מפרקים אחרים בספר גם בשל הדיון המפורש שבו על אודות האחריות שעל האדם הפרטי לשאת למעשיו. כפי הנראה, הטענה השגורה בפי בני הדור הייתה שאם החורבן מנוי וגמור, אז למעשיהם הפרטיים אין השלכות, בין אם הם נאמנים למצוות ה' ובין אם לאו. עם הנחה זו מתמודדות הנבואות, שאמנם אינן מטילות ספק בחורבן הקרב, אך בד בבד אינן מסירות מהאחריות של האדם הפרטי למעשיו.

2. עוולות חברתיות לאחר החורבן (פרק ל"ג)

בנוסף לפרק י"ח, הנביא חוזר לדון בשאלת הגמול האישי גם בפרק ל"ג (פס' א-כ). עם זאת, בשונה מפרק י"ח, בפרק זה קהל היעד שלו הוא הגולים בבבל. בהקשר הנוכחי, מתמודד הנביא עם הטענה:

"כֵּן אֲמַרְתֶּם לֵאמֹר כִּי פְשָׁעֵינוּ וְחַטֹּאתֵינוּ עָלֵינוּ וּבָם אֲנַחְנוּ נְמַקִּים וְאֵיךְ נִחְיֶה?" (ל"ג, י),

וחוזר ומדגיש כי אדם נשפט על פי מעשיו בהווה. גם כאן, בתיאור מעשי הרשע ששינה את דרכו, מצויינים חטאים מהתחום החברתי:

"חֲבֹל יָשִׁיב רָשָׁע, גְּזֵלָה יְשַׁלֵּם, בְּחֻקּוֹת הַחַיִּים הָלַךְ, לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת עָוֶל" (פס' טו),

אך מההקשר של הפרק עולה כי כאן הנביא דן במעשי הגולים לאחר החורבן ולא בחטאים שגרמו לו. החזרה על נושא הגמול נובעת מהעובדה שגם לאחר החורבן לא התייאשו תושבי הארץ ששרדו מהמחשבה שהם יירשו את הארץ גם בעתיד.[2] במענה לטענתם, מונה יחזקאל את חטאיהם שגרמו לחורבן, ומדגיש כי כל עוד מעשים אלה נעשים הארץ איננה ניתנת להם לירושה:

"לָכֵן אֱמֹר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר ה' א-להים עַל הַדָּם תֹּאכֵלוּ וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל גִּלּוּלֵיכֶם ְדָם תִּשְׁפֹּכוּ; וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ? עֲמַדְתֶּם עַל חַרְבְּכֶם עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה, וְאִישׁ אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם; וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ?" (פס' כה-כו).

החטאים המצוינים כאן במפורש הם כאלה שניתן להמשיך לעשותם בהעדר מקדש. נראה כי חטאים אלו כוללים גם מעשים חברתיים, לאור ההסבר שניתן ליחזקאל לכך שהעם איננו משנה ממעשיו גם לאחר החורבן:

"אַחֲרֵי בִצְעָם לִבָּם הֹלֵךְ" (פס' לא).

שאלת מקומם של חטאים שבין אדם לחברו בחורבן בית המקדש הראשון, נידונה בדברי הגמרא:

"מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים..."  (מסכת יומא, דף ט ע"ב).

על פי ציטוט זה מדברי הגמרא, לכאורה לא החטאים שבין אדם לחברו הם שגרמו לחורבן המקדש. ואכן העבודה הזרה לסוגיה השונים היא המעשה העיקרי אותו מציין יחזקאל כגורם לטומאת המקדש ולחילולו, ובכלל זה: השיקוצים, הגילולים, התועבות, והעברת הבנים באש (שהיא גם שפיכות דמים). נוסף להם מזכיר יחזקאל את גילוי העריות (לדוגמא: טומאת אשת רעהו). על כן יש לשאול האם או באיזה מידה החטאים המוסריים המופיעים בהקשרים שונים לאורך כל פרקי הספר היו הגורם לחורבן הבית הראשון.

'חמס'^[3]

המילה 'חמס' מופיעה כמה פעמים בתיאורי חטאי העם ביחזקאל. מילה זו שהמשמעות הרווחת שלה במקרא היא: "גזל, עושק; קיפוח עני על ידי עשיר",^[4] הביאה רבים לפרש פסוקים אלה כולם כמתייחסים לחטאים חברתיים, להם מייחס הנביא את החורבן. אך עיון באזכורים של המושג ביחזקאל מעלה כי הסבר זה איננו הכרחי, ואף איננו מתאים לכל המופעים.

כאמור, המילה "חמס" בהקשר לחטאו של העם מופיעה מספר פעמים בספר. המופע הראשון הוא בפרק ז', פרק שבו יחזקאל מנבא את בואו הקרוב של יום החורבן. במסגרת נבואה זו מוזכרים החטאים שבגינם צפוי החורבן, והם מכונים "תועבות" (ז', ג-ד, ח-ט) ועבודה זרה (ז', כ-כד). בפסוקים יא ו-כג מצוין גם שהחמס הוא גורם לחורבן. בפסוק יא נאמר כי "הֶחָמָס קָם לְמַטֵּה רֶשַׁע", משמעותה של המילה "חמס" איננה חד-משמעית. ייתכן שהכוונה לתיאור כללי של מעשי העם: "החמס שעשיתם",^[5] וייתכן, כפי שמפרש כשר כי:

"דו המשמעות של הפסוק הקודם ממשיכה אף כאן: אפשר שהדימוי מכוון למתרחש ביהודה, החמס הוא השוט שבו הרשע מכה; או אפשר שהמשפט מתאר את האויב – החמס המתגלם באויבים מתפתח וקם למטה רשע המכה באכזריות את אנשי יהודה".^[6]

כך או כך, המילה "חמס" בפסוק זה איננה מתארת חטאים חברתיים דווקא; ייתכן כי זהו תיאור כללי למעשי העם, לשוֹט או לאויב. לעומת זאת, סיבת החורבן בפסוק כג נראית מפורשת יותר: "כִּי הָאָרֶץ מָלְאָה מִשְׁפַּט דָּמִים וְהָעִיר מָלְאָה חָמָס". "משפט דמים" הוא צירוף יחידאי, וייתכן שמשמעותו משפטים שגזר דינם 'דמים' (מוות). ולכך מוסיף הנביא כי העיר "מלאה חמס". נראה כי גם כאן אי אפשר ללמוד מהם החטאים שהמילה "חמס" מכוונת אליהם, אך מההקשר אפשר להסיק כי חטא זה מצטרף לעבודה זרה (פס' כ) ולשפיכות דמים שהביאו לחילול המקדש (פס' כב, כד).^[7]

המופע הבא של "חמס" בספר יחזקאל הוא בפרק ח':

"הֲנָקֵל לְבֵית יְהוּדָה מֵעֲשׂוֹת אֶת הַתּוֹעֵבוֹת אֲשֶׁר עָשׂוּ פֹה כִּי מָלְאוּ אֶת הָאָרֶץ חָמָס וַיָּשֻׁבוּ לְהַכְעִיסֵנִי וְהִנָּם שֹׁלְחִים אֶת הַזְּמוֹרָה אֶל אַפָּם" (ח', יז).

פרק ח' עוסק כולו בתיאור חטאי העבודה הזרה שנעשו במקדש (פסוקים ג, ה, ט-יא, יד, טז) ומדגיש את חומרת המעשים שנעשו (פסוקים ו, יג, טו). על רקע הקשר זה והקשיים הלשוניים בפירוש פסוק יז, ניתנו לו הסברים שונים. סביר כי גם בפסוק זה משמעות המילה "חמס" קשורה בחטאים פולחניים דווקא, בחטאים שהפרק כולו עוסק בהם.^[8] וכך גם לדעת רוב הפרשנים מדובר כאן בסוג של פולחן אלילי.

הציון הבא של "חמס" בהקשר לחטאי העם נמצא בפרק י"ב:

"לְמַעַן תֵּשַׁם אַרְצָהּ מִמְּלֹאָהּ מֵחֲמַס כָּל הַיֹּשְׁבִים בָּהּ" (י"ב, יט)

משמעה של המילה "חמס" כאן, כמו במקרים שמנינו עד כה, איננו מעשה מסוים אלא תיאור של מעשי העם בכלל. נראה כי משמעות הפסוק הוא שהארץ תיחרב מאנשיה בגלל החמס שנעשה בה. משמעות חלופית אך דומה: הארץ תחרב מהחמס הממלא אותה.

נוסף על כל המקומות שמנינו עד עתה – מקומות שבהם החמס מתאר את חטאי העם – מילה זו מופיעה בספר יחזקאל עוד שלוש פעמים, במשמעויות אחרות: הראשונה היא בפרק כ"ב (פס' כו): "כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי",^[9] ומשמעות המילה "חמס" בהקשר זה היא "הפרה" (הפרו את התורה); השנייה – בהקשר לצֹר, בפרק כ"ח (פס' טז): "בְּרֹב רְכֻלָּתְךָ מָלוּ תוֹכְךָ חָמָס וַתֶּחֱטָא", וכאן משמעותה סחר לא הוגן, המציין את חילולו של מקדש צר;^[10] הפעם השלישית הינה בפרק מ"ה (פס' ט): "רַב לָכֶם נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל חָמָס וָשֹׁד הָסִירוּ". כאן, להבדיל מכל מופעי המילה שבחנו עד כה, המילה חמס מקבילה ל"שוד". בפסוק זה, הנמצא בתוך רשימת חטאיהם של בעלי התפקידים ביחזקאל, משמעותה של המילה "חמס" היא מעשי עושק הקשורים לגזל, אך נראה שזהו שימוש יוצא מן הכלל בספר, והוא מתאר את חטאם של קבוצה פרטית, נשיאי ישראל (עליהם נעמוד בהמשך).

אם כן, מעיון בכל המופעים של "חמס" ביחזקאל המתארים את מעשי העם (למעט אולי פרק מ"ה, ט)  אין להסיק כי הכוונה במילה זו לחטאים חברתיים: רק במקום אחד מופיעה המילה "חמס" בהקשר חברתי מפורש, ואילו בכמה ממופעיה בספר היא נקשרת דווקא לעבודה זרה. על כן אפשר להסיק כי "חמס" הוא שם כולל לכל חטאי העם נגד ה', ובייחוד לחטאים החמורים ביותר, ובהם עבודה זרה ו(שפיכות) דמים.

הסקנו, אם כן, כי הפסוקים בהם מופיעה המילה "חמס" אינם ראיה לכך שמשמעות המילה היא חטאים שבין אדם לחברו. נראה כי את החטאים החברתיים נמצא בפרקי הספר בהם מתייחס הנביא לשאלת הגמול האישי, אך כאשר יחזקאל מצביע על הגורמים לחורבן המקדש – נמצא בנוסף לחטאים הפולחניים את שפיכות הדמים וגילוי העריות, ואילו מקומם של חטאים אלה ככלל נפקד. משום כך נראה כי חורבן המקדש ביחזקאל לא נגרם כתוצאה מהחטאים המוסריים של העם ככלל, אלא רק כתוצאה מחטאים פולחניים שבגינם המקדש נטמא הכוללים עבודה זרה ושפיכות דמים. התייחסות הנביא לחטאים אלה מופיעה רק בבואו לתאר את גורלו של האדם הפרטי, בנבדל מגורל העם והמקדש שנחרץ.

3. חטאי בעלי התפקידים (פרק כ"ב)

הזכרנו מוקדם יותר כי חטאים חברתיים היוו גורם לחורבן, אך רק מצד בעלי התפקידים בעם. טאים יותר כי א הָיתָה בְעַמִּי רתי מפורשופע. רת.אכן, בהמשך הגמרא (שהוזכרה לעיל) אף עולה במפורש השאלה האם אכן לא היה שנאת חינם בבית ראשון, ומסתמכת בתשובתה על פסוק מיחזקאל:

"ובמקדש ראשון לא הוה ביה שנאת חנם? והכתיב "מְגוּרֵי אֶל-חֶרֶב הָיוּ אֶת-עַמִּי, לָכֵן סְפֹק אֶל-יָרֵךְ" (יחזקאל כ"א, יז), ואמר רבי אליעזר: אלו בני אדם שאוכלין ושותין זה עם זה, ודוקרין זה את זה בחרבות שבלשונם [כלומר אלה שהיו לכאורה קרובים זה לזה היו למעשה מלאים שנאה אחד כלפי השני]! ההיא [אותה מידה] בנשיאי ישראל הואי [היתה], דכתיב "זְעַק וְהֵילֵל בֶּן אָדָם כִּי הִיא הָיתָה בְעַמִּי" (יחזקאל כ"א, יז). ותניא [ושנויה בריתא]: "זעק והילל בן אדם" יכול לכל [היתה מידה רעה זו]? תלמוד לומר: "הִיא בְּכָל-נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל".^[11] [כלומר שנאת החינם היתה מצויה רק בין גדולי העם, אבל רוב ישראל לא היו שונאים זה את זה].

דרשתו של ר' אליעזר לפסוק היא לכאורה רחוקה מהפשט, אך עיון מדויק בפשט מלמד שאכן בנוסף להתראה אותה נותן הנביא לגורלם של האנשים, החטאים שבין אדם לחברו יימצאו בספר יחזקאל גם בבואו לתאר את חטאי המנהיגים.

בפרק כ"ב, מופיעה רשימה יחידאית של חטאים, שאיננה אופיינית לספר כולו, ונראה כי ככל שמועד חורבנה של ירושלים קרב ("לָבוֹא עִתָּהּ", פס' ג; "וַתַּקְרִיבִי יָמַיִךְ וַתָּבוֹא עַד שְׁנוֹתָיִךְ", פס' ד) הנביא מדגיש את האחריות האישית שיש למנהיגי העם למעשיהם, בנוסף להשלכות החמורות שיש להנהגתם הקלוקלת על העם כמכלול. בפרק זה, החטאים המיוחסים לבעלי התפקידים המנהיגים את העם הם חטאים חברתיים ופולחניים כאחד. בפרק זה נחרץ גורלה של העיר על עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים, ולבסוף מעשי המנהיגים. מהצד הריאלי, לא התרחשו כל החטאים בדור החורבן, וגזר דינה של העיר, נגזר על המצב המצטבר (בדומה לתיאור חטאי העבודה הזרה בפרק ח'). אך לכל אדם פרטי ובעל תפקיד הייתה שמורה הזכות לקבוע את גורלו האישי (כפי שראינו בפרקים י"ח ול"ג) – ולשם כך מגיע כאן פירוט החטאים ועונשם:ראשית, הנשיאים (פס' ו‑יג),^[12] עבור בנביאים (פס' כה, כח), בכוהנים (פס' כו) ובשרים (פס' כז), ולבסוף עם הארץ (פס' כט).

פרקים מ"ד-מ"ה

לבסוף, גם בנבואות שלאחר החורבן, בהנחיות לבעלי התפקידים לעתיד מצוינים חטאים חברתיים. כך, לכוהנים נועד תפקיד שיפוטי:

"וְעַל רִיב הֵמָּה יַעַמְדוּ לשפט (לְמִשְׁפָּט) בְּמִשְׁפָּטַי, ושפטהו (יִשְׁפְּטֻהוּ); וְאֶת תּוֹרֹתַי וְאֶת חֻקֹּתַי בְּכָל מוֹעֲדַי יִשְׁמֹרוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי יְקַדֵּשׁוּ" (מ"ד, כד).

 באשר לנשיאים, נאמר:

"כֹּה אָמַר ה' א-להים: רַב לָכֶם נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, חָמָס וָשֹׁד הָסִירוּ וּמִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲשׂוּ הָרִימוּ גְרֻשֹׁתֵיכֶם מֵעַל עַמִּי, נְאֻם אֲדֹנָי ה'. מֹאזְנֵי צֶדֶק וְאֵיפַת צֶדֶק וּבַת צֶדֶק יְהִי לָכֶם. הָאֵיפָה וְהַבַּת תֹּכֶן אֶחָד יִהְיֶה לָשֵׂאת מַעְשַׂר הַחֹמֶר הַבָּת, וַעֲשִׂירִת הַחֹמֶר הָאֵיפָה אֶל הַחֹמֶר יִהְיֶה מַתְכֻּנְתּוֹ " (מ"ה, ט-יא).

גם כאן, הנביא חוזר ומדגיש את המישור האישי שבגינו נקבע גורלם (לצד אחריותם האישית לנעשה במישור הלאומי).      

4. שערי תשובה (י"ח, כא-לב)

אם נשוב לפרק י"ח, ונעיין בפסוקים כא-ל נוכל לראות כי שערי תשובה אינם ננעלים עבור האדם הפרטי, ובסיום הנבואה אף מודגש פער זה:

"לָכֵן אִישׁ כִּדְרָכָיו אֶשְׁפֹּט אֶתְכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה' א-להים שׁוּבוּ וְהָשִׁיבוּ מִכָּל פִּשְׁעֵיכֶם וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם לְמִכְשׁוֹל עָו‍ֹן. הַשְׁלִיכוּ מֵעֲלֵיכֶם אֶת כָּל פִּשְׁעֵיכֶם אֲשֶׁר פְּשַׁעְתֶּם בָּם וַעֲשׂוּ לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה וְלָמָּה תָמֻתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל. כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת, נְאֻם ה' א-להים וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ"  (פס' ל-לב).

פסוקים אלה, המופנים בעיקר לתושבי יהודה וירושלים לפני החורבן, הינם יוצאי דופן בספר כולו, משום שאין בספר יחזקאל קריאה לשינוי מעשי העם שתביא לכך שה' לא יחריב את מקדשו. על אף שבפסוקים אלה קורא הנביא לעם לשנות את מעשיו, הוא אינו מבטיח את מניעת החורבן, אלא רק מניעת עונש מוות מהחוטאים בעת שיתרחש החורבן. יתכן שבהקשר בו נתונה הנבואה, הצדיקים יהיו אלה שיהיו בין יושבי השארית בירושלים או בין הגולים. 

5. סיכום

ראינו כי את החטאים שגרמו לחורבן העיר ונעשו ע"י העם ניתן לחלק לקבוצות:

הראשונה – חטאי העבודה זרה: קבוצה זו היא ללא ספק העיקרית בספר יחזקאל והיא מודגשת בנבואותיו בכל נבואה העוסקת בחטאי העם.

הקבוצה השניה כוללת גילוי עריות (זנות פולחנית וכן טומאת אשת רעהו): חטאים אלה לעיתים קשורים לחטאי הע"ז (פרקים ט"ז וכ"ג) בהם המשל והנמשל משמשים בערבוב) ולעיתים קשורים לחטאים שבין בני אדם (כך כאשר מדובר בבגידה).

חטא נוסף שמציין הנביא הוא שפיכת דם – דהיינו רצח. גם כאן, הרצח קשור לעיתים לעבודה זרה ולעיתים לעברות שבין בן אדם לחברו. לעומת זאת כאשר מזכיר יחזקאל חטאים שבין אדם לחברו – יש להבחין בין החטאים הפרטיים (פרקים י"ח, ל"ג) ובין חטאיהם של בעלי התפקידים: קיימת הבחנה ברורה בין החטאים המיוחסים לנשיאים, מנהיגי העם באופן שנבדל מהעם כולו, ואכן המקדש הראשון לא חרב בגין חטאים אלו.