דילוג לתוכן העיקרי

בבא מציעא | דף ד ע"ב | אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות

קובץ טקסט

מאת הרב אלי שור, בוגר מחזור 1992

מקורות

1. בבא מציעא ד: ורש"י שם.

2. שבועות לז: "ר' יוחנן אמר .. תסתיים", תוספות בבא מציעא ד: ד"ה 'אין נשבעין' [שבועות לז: תוספות ד"ה 'ואין', מהר"ם בבא מציעא ד:].

3. ר"י מיגש בבא בתרא קכח. (מצוטט גם בשיטה מקובצת בבא מציעא ד:), רמב"ן שבועות לז: ד"ה 'אלא', רא"ש שבועות ה', ג.

4. שולחן ערוך חושן משפט פ"ח, כח, סמ"ע ס"ק נא, ש"ך ס"ק מט.

5. רמב"ם הלכות טוען ונטען פ"ד ה"ד-ה (עם מגיד משנה ולחם משנה ד'), פ"ה ה"ב (עם ראב"ד), הלכות אישות פט"ז הכ"ה (ראב"ד, מגיד משנה ולחם משנה), הלכות שבועות פ"י הי"א-י"ב ופ"ח הי"ג, חידושי ר' חיים הלוי על הרמב"ם בהלכות שבועות פ"ח הי"ג, אישות פט"ז הכ"ה, וטוען ונטען פ"ה ה"ב (בעיקר הפסקה האחרונה).

שאלות מנחות

1. מהו היחס בין הדין של שיעבוד קרקעות לדין הכללי של 'אין נשבעין על הקרקעות'? בייחוד, האם שיעבוד נחשב קרקע ממשית למטרת שבועות (תת סעיף עם אותם עקרונות) או שזוהי הרחבה של ההלכה (הלכה נפרדת עם חוקים משלה)? (הדין המיוחד בקרקעות עומד בפני עצמו, אך אינו מענין הפרק שלנו, ולכן לא נעסוק בו בשיעור. למעיין, המקור בגמרא הוא המשנה והגמרא בשבועות מב:.)

2. איזה תפקיד יש לקיומה של הקרקע בכדי שהדין יחול? האם הקרקע צריכה להיות המקור לחיוב הממוני, או שהיא צריכה להיות האובייקט עצמו? האם קרקע צריכה לכלול את כל הטענה, חלק משמעותי או אפילו כלשהו?

3. האם סוגים שונים של שבועות יושפעו מהדין לעיל?  

****

הגמרא (ד:) מביאה את הכלל ש"אין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות". כלל זה קובע, בעצם, שאין שבועה בהלוואה בשטר. דין זה יעמוד במוקד השיעור שלנו היום.

דוגמא נוספת למצב של כפירת שיעבוד קרקעות בשטר מופיע ביחס להלכות שבועות. בשבועות (לז:) למדנו:

"רבי יוחנן אמר הכופר בממון שיש עליו עדים חייב בשטר פטור ... אלא אמר רב הונא בריה דרב יהושע היינו טעמיה דרבי יוחנן משום דהוה שטר שעבוד קרקעות ואין מביאין קרבן על כפירת שעבוד קרקעות".

א. מהו המגדיר של שיעבוד קרקעות?

תוספות, הן בשבועות (ד"ה 'ואין') והן בבבא מציעא (ד"ה 'אין' הראשון) מעלים בעיה יסודית ביחס לכלל זה. לפי ר' יוחנן, שסובר שיעבודא דאורייתא (על פי התורה, כל הלוואה, אפילו ללא שטר, יוצרת שיעבוד על קרקעות הלווה), כיצד יכולה להיות שבועה מדאורייתא בוויכוח ממוני? הרי כל מקרה מתורגם מיידית לשיעבוד קרקעות?! המקרים הקלאסיים של מודה במקצת ושבועת הפקדון ביחס להלוואות, לא אפשריים כלל?

התוספות בשבועות עונים ששבועות אלו קיימות מדאורייתא, רק אם המלוה מוותר על השיעבוד. דעה זו נראית דחוקה, שהרי מה שיוצא הוא ששבועות דאורייתא אלו קיימות רק במקרה מאוד מסוים ובתנאים מלאכותיים. מעבר לכך, תשובה זו לא נותנת הבחנה מהותית בין הלוואה בעל פה לבין זו עם שטר, שהרי גם בשטר יכול המלווה לוותר על השיעבוד באותה הקלות (המהר"ם בבבא מציעא מעלה קושי זה). התוספות בבבא מציעא מסירים קושי זה ברמת הדרבנן, שמאחר וחז"ל ביטלו את כל השיעבודים בהלוואות בעל פה (בכדי להגן על אנשים שקונים קרקעות, שהרי בהיעדרו של שטר אין להם יכולת לדעת אם יש על קרקע זו שיעבוד כלשהו), אנו מתייחסים תמיד להלוואה בעל פה ככוללת וויתור על שיעבוד. בדומה לכך, התוספות בבבא מציעא מציעים שהשבועה תיושם רק אם ללווה אין שום קרקע שתשתעבד.

שתי הנחות חשובות גלומות בתוך דברי תוספות אלו. הראשונה היא, שמדאורייתא שיעבוד של הלוואה בעל פה זהה לזה של הלוואה בשטר. כל ההבדל ביניהם הוא תוצר של התערבותם של חז"ל. ההנחה השניה היא, שהמגדיר של שיעבוד הקרקעות הוא שימושה של הקרקע כצורה של תשלום. נראה שזה מעיד על הבנת "אין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות" כהרחבה טבעית של הדין שאין שבועות בעניינים הנוגעים לקרקעות. שני עניינים אלו תלויים במחלוקת, ומשפיעים רבות על הבנת דין זה.

ב. סוגים שונים של שיעבוד

ראשונים רבים מסכימים עם התוספות ששיעבודים בהלוואות, בשטר ובעל פה, דומים באופן יסודי. לכן, הם מתמודדים עם הבעיה של שיעבודא דאורייתא באופן דומה.

הרמב"ן (שבועות לז: ד:ה 'אלא'), לעומת זאת, מעלה אפשרויות לחלק בין סוגי השיעבודים. הוא מצטט דעה שטוענת שלמרות שיש שיעבוד קרקעות במקרים של מלווה ע"פ בעדים, יש גם שיעבוד על חפצים ניידים (מטלטלים), ולכן יכולה להיות גם שבועה מצד התביעה מתשלום מהמטלטלים. בשטר, לעומת זאת, אין כל שבועה, שהרי כל תפקידו של השטר הוא להביא לגבייה מהקרקע ולא מהמטלטלים. לכן, כאשר המלוה טוען טענה שמבוססת על שטר, הוא בעצם תובע קרקע! הרמב"ן אף מרחיק לכת יותר, באומרו שהלוואה בשטר פירושה אחיזה בקרקע "כמאן דתפיס להו דמי". הרמב"ן דוחה גישה זו, ומציע ניסוח דומה, אך פחות קיצוני. הוא קובע, שמאחר ובשטר קל יחסית לגבות קרקע, אפילו במקרים שהיא נמכרה לאחרים, הקרקע נעשית המוקד העיקרי של הטענה. מאידך, בלי שטר קשה יותר לגבות מהקרקע, ולכן השיעבוד ממוקד במה שקל יותר לגבות ממנו- המטלטלים שברשות הלווה.

מי שחילק באופן כולל יותר בין סוגי השיעבודים הוא ר' חיים סולובייצ'יק (חידושי ר' חיים הלוי, אישות פט"ז הכ"ה ושבועות פ"ח הי"ג). הוא טען ששטר יוצר שיעבוד שונה לגמרי מזה של הלוואה בעל פה. הוא מתאר שני סוגים אלו של שיעבוד ע"י שימוש במילים "שיעבוד נכסים" ו"שיעבוד הגוף". מי שסובר שמן התורה, יש שיעבוד על הקרקעות גם במלווה על פה, סובר כך משום שהאחריות האישית של שיעבוד הגוף מועברת לקרקע הלווה, אך אין שיעבוד נכסים על הקרקע עצמו. לכן אין כפירת שיעבוד קרקעות במלווה ע"פ, ואין פטור משבועה. לפי ר' חיים, הפסול נובע מאופי השיעבוד על גוף הקרקע ולא משימוש בקרקע כאמצעי לתשלום. לכן, אפילו אם הלווה מחזיק בקרקע והמלווה אינו מוותר על השיעבוד, עדיין ייתכן חיוב שבועה במלווה על פה (בשונה מתוספות).

 ג. האם יכול שיעבוד להתקיים גם ברמה התיאורטית?

השאלה הנ"ל, האם פטור שבועה במקרה של שיעבוד קרקעות תלוי בשיעבוד לתשלום מעשי או מאופי וסוג השיעבוד התיאורטי, תלויה במחלוקת בין הראשונים. הר"י מיגש (מצוטט בשיטה מקובצת) דן במקרה בו הוויכוח הוא בהלוואה בשטר, אך השטר אבד. למרות שהלווה מודה להלוואת הכסף בשטר, הר"י מיגש טוען שמאחר והמלוה לא יכול לגבות את החוב מהקרקע, זה לא יכול להיות מקרה של כפירת שיעבוד קרקעות. הרמב"ן מצטט שיטה זו ויוצא כנגדה עקב סיבה טכנית. הוא טוען שלמרות שהשטר אבד, יש סיכוי שהוא יימצא ואז שוב יוכל המלוה לגבות משיעבוד הקרקע, ובכך הוא שולל את חיוב השבועה. הרא"ש (שבועות ה', ג), לעומתו, טוען, שאפילו אם השטר אבד לגמרי, שיעבוד הקרקעות עומד בעינו. השיעבוד הוא עובדה אובייקטיבית ואיננו מבוסס על קיומו של השטר.

עמדת הר"י מיגש (ואפילו זו של הרמב"ן) משקפת דעה ששיעבוד קרקעות פועל כצורה מסוימת של ערבות ממשית, ואין הוא יכול לפעול כאשר הערבות אבדה. הרא"ש, מאידך, סבור שהביצוע המקורי של השיעבוד תקף גם בהיעדרה של הערבות. מה יכולה להיות נקודת המחלוקת בשאלת שיעבוד הקרקעות בהלוואה בשטר? שמעתי מהרב מיכאל רוזנצווייג הסבר בשם הרב סולובייצ'יק זצ"ל, ששתי הגישות השונות נטועות בשינויי גרסאות בסוגיא בבבא בתרא קעו. גירסה אחת היא "משעת כתיבה הוא דשעבד נפשיה". כלומר, השיעבוד נכנס לתוקפו בשעת הכתיבה. הגירסה השניה היא "משעת כתובה הוא דשעבד נפשיה". כלומר, השיעבוד הוא תוצאה של המוצר הכתוב הסופי. לפי הגירסה הראשונה, השטר יוצר את השיעבוד (שטר קנין), ולכן הוא לא נחלש גם אם אבד השטר - כדעת הרא"ש. לפי הגירסה השניה, בתוך השטר קיימת ההוכחה לשיעבוד (וזה, כמובן, לא קיים כאשר אין אפשרות מעשית להציג את השטר). גירסה זו תומכת, אם כן, בשיטת הר"י מיגש.

הסמ"ע (חושן משפט פ"ח, נא) מסביר, שהפטור שנוצר ע"י השטר קיים אפילו אם אין ללווה שום קרקע, ואין שום אפשרות לשלם ממנה, ואפילו מקרקע שכבר מכר לאחרים. אף על פי כן, השטר עצמו נחשב כקרקע לענייני שבועות, מאחר והשטר נכתב בכדי שיוכל לשמש כאמצעי לגביית החוב מהקרקע. ברור שהסמ"ע הולך בכיוון ששטר יכול לשמש כשיעבוד גם ברמה התיאורטית. אך יש כאן צעד אחד יותר ממה שצעד הרא"ש. הרא"ש קבע ששיעבוד קרקעות יכול להתקיים גם אם השטר אבד, בעוד שהסמ"ע טוען ששיעבוד קרקעות יכול להתקיים אפילו בהעדרה של קרקע! עמדתו של הסמ"ע מבוססת היטב בלשון השו"ע:

"דשטר הוי כמו קרקע כיון שהוא על שעבוד קרקעות"   (חו"מ פ"ח, כח).

אולם הש"ך מגביל את פסיקתו של השו"ע למקרים בהם יש קרקע ממשית לגבות ממנה- בעקבות שיטת התוספות ועוד ראשונים.   

אפשרות נוספת להסביר שיעבוד תיאורטי יכולה להתבסס על הרמב"ם (הלכות טוען ונטען פ"ה ה"ב):

"וכן החופר בשדה חבירו בורות שיחין ומערות והפסידוה והרי הוא חייב לשלם- בין שטענו שחפר והוא אומר לא חפרתי, או שטענו שחפר שתי מערות והוא אומר לא חפרתי אלא אחת, או שהיה שם עד אחד שחפר והוא אומר לא חפרתי כלום - הרי זה נשבע היסת על הכל".

הראב"ד חולק על הרמב"ם:

"נראין דברים שתבעו למלאות החפירות ולהשוות החצירות, אבל אם תבעו לשלם פחתו הרי הוא כשאר תביעת ממון וכמי שאמר לו חבלת בי שתים והוא אומר לא חבלתי אלא אחת".

מדוע לפי הרמב"ם, אין שבועה מדאורייתא אם שני הצדדים מתווכחים כמה כסף חייב המזיק? כיצד אפשר לראות כסף כקרקע? אחרונים רבים השתמשו בהלכה זו ברמב"ם בכדי להסביר שטענה על בסיס קרקע יכולה להיחשב כקרקע, אפילו אם נושא התביעה הוא כסף או מיטלטלין. לפיכך, יש אפשרות להרחיב את ההבנה הזו מקרקע לשיעבוד קרקעות, ולהסביר שאפילו אם אמצעי התשלום לא כוללים קרקע, כל עוד בסיס התביעה הוא שטר (שהוא, כהסבר השו"ע, כקרקע) לא תוכל  להיות כל שבועה.

ד. עמדתו של הרמב"ם

ראשונים ואחרונים רבים דנו בשאלה איפה בדיוק למקם את הרמב"ם בסוגיה של "אין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות", ובסוגייתנו בבבא מציעא. בכדי להבין את גישתו, נבחן את פסיקותיו במקומות שונים:

1. הלכות שבועות פ"ח הי"ג:

"וכן מי שהיתה עליו מלוה בשטר וכפר בה ונשבע פטור משבועת הפקדון, שהרי בשטר נשתעבד הקרקע ונמצא זה ככופר בקרקע וכבר בארנו שהכופר בקרקע פטור משבועת הפקדון...".

כאן אנו מוצאים פסיקה ישירה של דינו של ר' יוחנן משבועות לז:. הטעם המובא שם הוא ש"אין מביאים קרבן על כפירת שיעבוד קרקעות".

2. ההלכה הבאה היא בהלכות טוען ונטען פ"ד ה"ד:

"אין מודה במקצת חייב שבועה עד שיודה בדבר שאפשר לו לכפור בו. כיצד מי שטען חבירו ואמר מאה דינרין יש לי אצלך חמשים שבשטר זה וחמשים בלא שטר. אין לך בידי אלא חמשים שבשטר- אין זה מודה במקצת שהשטר לא תועיל בו כפירתו והרי כל נכסיו משועבדין בו ואפילו כפר בו היה חייב לשלם לפיכך נשבע היסת על החמשים".

נראה שהלכה זו מבוססת על הסוגיה בבבא מציעא ד:. אך הרמב"ם מסביר את זה רק לפי הטעם הראשון המופיע בגמרא- שהשטר מסייע לטענתו. מה עם הטעם השני- "אין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות"? 

3. הלכות אישות פט"ז הכ"ה:

"היא אומרת בתולה נישאתי ועיקר כתובתי מאתים, והבעל או יורשיו אומרים בעולה נשאת ואין לה אלא מאה, אם יש עדים שראו ... או שאר דברים שאין עושין כך אלא לבתולה הרי זו נוטלת מאתים ואם אין לה עדים בזה הרי זו נוטלת מנה. ואם היה הבעל קיים יש לה להשביעו שבועת התורה שהרי הודה במקצת הטענה...".

הראב"ד משיג על הלכה זו:

"שבועת התורה אין כאן שהרי כפירת שיעבוד קרקעות היא".

כאן נראה, שהרמב"ם דוחה לגמרי את ההסבר של "אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות".

4. הלכות שבועות פ"י הי"א-י"ב:

"האשה שהשביעה עד אחד שיעיד לה במיתת בעלה וכפר חייב בשבועת העדות שאילו העיד היתה נשאת ונוטלת כתובתה. במה דברים אמורים כשהיה לה לגבות כתובתה מן המטלטלין אבל אם אין לה לגבות כתובתה אלא מן הקרקע הרי זה פטור משבועת העדות...".

כאן עולה מהרמב"ם שהוא מכיר ברמה מסויימת בכפירת שיעבוד קרקעות, אך בתנאי שאותו לא מצאנו בפ"ח הי"ג, כלומר, שאין לה לגבות מן המיטלטלין.

איזו עמדה עולה מתוך מקורות אלו, הנראים סותרים אחד את השני?

פרשנים רבים עוסקים בנתינת הסברים מקומיים לשני המקורות האחרונים שהבאנו (ראה, לדוגמא, את המגיד משנה ואת חידושי ר' חיים הלוי בהלכות אישות פט"ז הכ"ה, שם הוא נותן הסבר מקומי ומאריך לדון בשיטת הרמב"ם באופן כללי). אולם, אפילו אם נגדיר את שני המקורות האחרונים כשונים, בעקבות הסברים מקומיים, עדיין נישאר עם שני המקורות הראשונים, שאחד מהם לכאורה מאמץ את הדין של "אין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות", בעוד שבמקור השני מתעלם הרמב"ם מכלל זה לחלוטין.

כיצד מבין הרמב"ם את הסוגיה שלנו, אם כפירת שיעבוד איננו טעם חשוב? הנמוקי יוסף מסביר, שלפי הרמב"ם, הגמרא שלנו מביאה את הטעם של שיעבוד קרקעות רק לשיטת ר' חייא, שסובר ש"הילך" (מקרה בו ההודאה מלווה בתשלום מיידי) לא פוטר משבועה (ראה בשיעור הקודם). ר' חייא לא יקבל את הטעם הראשון בסוגיה – "דקא מסייע ליה שטרא". קריאה זו בגמרא מחייבת את ההבנה שהשטר מסייע למלוה בכך שהלווה לא יכול להכחיש אותו, ולא כמו שרש"י הבין בסוגיה, שהשטר מסייע ללווה. אפשר לדחות קריאה שכזו בסוגיה, אם נאמר שאי יכולת להכחיש את הטענה (בעצם, העדר הודאה) שונה מ"הילך".

ר' חיים סולובייצ'יק והרב גוסטמן (קונטרסי שיעורים בבא מציעא סי' ו') מציעים הסברים שונים לרמב"ם. ר' חיים (שבועות פ"ח הי"ג) מסביר ששבועת הפקדון שונה מהותית משאר השבועות ביחס לשיעבוד קרקעות. בשאר השבועות, מאחר והשיעבוד מורכב משיעבוד על מיטלטלין וגם משיעבוד על הקרקעות, הריהו מכחיש גם את הקרקע וגם מכחיש את המיטלטלין, והשבועה יכולה לחול על מרכיב הכחשת המיטלטלין לחוד. המחייב של שבועת הפקדון הינו מעשה של גזל. לכן, הוא יכול להיחשב כגזל אך ורק אם כל החוב מוכחש, ובמקרה כזה כפירת שיעבוד קרקעות נחוצה, שהרי אין די בהכחשת השיעבוד על המיטלטלין לבדו כדי להגדיר אותו כגזלן.

הרב גוסטמן מציע הסבר ברמב"ם, על פי ההלכה שראינו לעיל (הלכות טוען ונטען פ"ה ה"ב). שם, כמו שרבים הסבירו אותו, סובר הרמב"ם שמעמד של קרקע מתייחס לטענה, רק אם מקורה וכוחה של הטענה הוא בקרקע. הרב גוסטמן מעיר, שבכל הנוגע לשבועת מודה במקצת, התורה מתייחסת למקרה כאל "כי יתן". מעבר זה של החפץ, כסף או סתם מיטלטלין, הוא שיוצר את הבסיס לחיוב שבועה, ולא הקרקע. אולם, כשזה נוגע לשבועת הפקדון, התורה משתמשת בביטוי "וכחש". הדגש כאן הוא לא על המעבר המקורי, כי אם על הגזל שהושג ע"י השבועה. במקרה של שטר, ההכחשה היא על שיעבוד קרקעות.
 

מקורות לשיעור הבא

1. ד: "מתיב מר זוטרא מחייב".

2. רש"י ד: ד"ה 'פטור', תוספות ה. ד"ה 'אי נמי', 'והודה'.

3. בבא קמא לה: "גופא לגמרי".

4. שבועות מ. "ואמר רב נחמן אדמון היא", כתובות קח: "הטוען לא טענו".

שאלות מנחות

1. מדוע, לפי רש"י, "הודה בקרקע וכפר בכלים" פטור משבועה?

2. מדוע "טענו חיטין והודה לו בשעורין" לא נחשב מודה במקצת? (נסה להסביר אפילו בהנחה שרבה בר נתן בבבא קמא נדחה).

3. מהי ההתלבטות לגבי המקרה של "טענו חיטין והודה לו בשעורין"? במה שונה מקרה זה מהמקרה של מי שטען כדי שמן מלאים ונענה בהודאה של כדין שמן ריקים?

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)