יומא | דף יז | דרך ימין

סוגייתנו עוסקת במיקומה של לשכת הטלאים במקדש. בדף י"ז מבקשת הגמרא ליישב את הסתירה בין המשנה במידות ובין המשנה בתמיד בעניין זה, ומציעה שאין כל מחלוקת, וההבדל אינו אלא בשאלה כיצד סוקרים את מיקומן של הלשכות – מימין לשמאל או משמאל לימין. אולם הגמרא מקשה על הצעה זו – "והאמר מר כל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין", ומתרצת: "הני מילי בעבודה, אבל הכא חושבנא בעלמא הוא".

לכאורה התירוץ פשוט, עד שכלל לא ברור מה היתה ההוה-אמינא: ההלכה שלפיה יש לפנות לימין מתייחסת לעבודת המקדש, ולא לסדר הדיבור בתיאור מבנה המקדש! תשובה לתמיהה זו ניתן למצוא במקור הדברים, בסוגיה בזבחים (סב-סג), שבה נאמר שהחובה לפנות דרך ימין מבוססת על תיאור ה"ים של שלמה" – מאגר המים הגדול שהתקין שלמה בעזרה. הגמרא מצטטת את הפסוקים בספר דברי הימים, ורש"י שם מסביר שההוכחה היא מ"מנינא דקרא, דקחשיב ואזיל דרך ימין", כלומר ההוכחה איננה מהלכה כלשהי שיש בה פנייה לדרך ימין, אלא מלשון המקרא: העובדה שכאשר סוקרים את כיווני הים עושים זאת בדרך ימין מלמדת שבאופן כללי לעולם יש לפנות לימין. אם זהו מקור ההלכה, מסתבר שאף התנאים נדרשו לדייק בלשונם ולהתייחס לימין תחילה.

אולם ערבך ערבא צריך, והתוספות בסוגייתנו (יז ע"ב ד"ה והא) הקשו על עצם ההוכחה שמביא רש"י: האומנם ניתן לדייק מסדר הדברים בפסוק הלכה עקרונית? האם לא מצאנו במקרא פסוקים רבים הערוכים גם בסדר אחר, ולאו דווקא על דרך ימין? התוספות מתרצים:

"ונראה לי לתרץ דמִיָּם גמרינן, משום דכתיב 'פונים' 'פונים'".

לדעת התוספות, החזרה המרובה על המילה "פונים" מלמדת שתיאור הים של שלמה אכן מבקש להתנסח באופן מדויק ולהקפיד על סדר הכיוונים. דומה שניתן לבסס הצעה זו על פשוטו של מקרא, ולשם כך נעיין באותם מקראות בדברי הימים ב' (ד, ב-ה):

"וַיַּעַשׂ אֶת הַיָּם מוּצָק עֶשֶׂר בָּאַמָּה מִשְּׂפָתוֹ אֶל שְׂפָתוֹ עָגוֹל סָבִיב וְחָמֵשׁ בָּאַמָּה קוֹמָתוֹ וְקָו שְׁלֹשִׁים בָּאַמָּה יָסֹב אֹתוֹ סָבִיב: וּדְמוּת בְּקָרִים תַּחַת לוֹ סָבִיב סָבִיב סוֹבְבִים אֹתוֹ עֶשֶׂר בָּאַמָּה מַקִּיפִים אֶת הַיָּם סָבִיב שְׁנַיִם טוּרִים הַבָּקָר יְצוּקִים בְּמֻצַקְתּוֹ: עוֹמֵד עַל שְׁנֵים עָשָׂר בָּקָר שְׁלֹשָׁה פֹנִים צָפוֹנָה וּשְׁלוֹשָׁה פֹנִים יָמָּה וּשְׁלֹשָׁה פֹּנִים נֶגְבָּה וּשְׁלֹשָׁה פֹּנִים מִזְרָחָה וְהַיָּם עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה וְכָל אֲחֹרֵיהֶם בָּיְתָה: וְעָבְיוֹ טֶפַח וּשְׂפָתוֹ כְּמַעֲשֵׂה שְׂפַת כּוֹס פֶּרַח שׁוֹשַׁנָּה מַחֲזִיק בַּתִּים שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים יָכִיל".

קשה שלא להבחין בנימה ה"סיבובית" הגלומה בפסוקים אלה. אם כן, הים של שלמה מלמדנו פרק בענייני סיבובים, וקובע כי חובה לפנות דרך ימין.

הסברנו מבהיר את ההוה-אמינא שבגמרא, אך המסקנה היא, כאמור, שהחובה לפנות דרך ימין אינה אלא בעבודה, אך במסגרת דיבור והתנסחות ניתן להציג את השמאל לפני הימין.

נזכיר בקציר האומר גם חקירה אחת הנוגעת לדין זה של פנייה דרך ימין. לכאורה, ההחלטה שלעולם יש לפנות לימין נובעת מעדיפות הימין ומחשיבותו. העדפת הימין על השמאל מצויה לא רק בענייני עבודה במקדש אלא גם בהלכות שונות. כך למשל מורגלים אנו בנטילת ידיים ליטול תחילה את יד ימין ורק אחר כך את יד שמאל, וכדרך שכתב המשנה ברורה (ד, ו):

"כדי שיתגבר ימין שהוא חסד על שמאל שהוא דין".

עם זאת, ייתכן שהפנייה לדרך ימין במקדש נושאת משמעות עמוקה יותר, שעניינה לא רק בהעדפת הימין על השמאל אלא גם בהדגשה יתרה של מוקד הפעולה: העובד במזבח מקיף דרך ימין כדי שפניו תהיינה כלפי המזבח, העולה להר הבית מקיף דרך ימין כדי שפניו יהיו כל העת כנגד המקדש וכן הלאה. הבנה זו של דין דרך ימין מפורשת בדבריו של רש"י בסוגיות שונות (זבחים ס"ב, זבחים נ"ג, סוכה מ"ח), ומשמעותה שהכהן העובד או האדם העולה להר הבית נדרש כל העת להבין מהו מוקד המקום, מהו העיקר, ולהיכן עליו לכוון את פניו.

נראה שלפנינו שני דינים המחייבים את הפנייה דרך ימין: הדין האחד נובע מהעדפת הימין, והדין השני מבקש למקד את גופו, וממילא גם את תודעתו של הבא בשערי המקדש, בַּעיקר. לא נוכל לסקור כאן את ההשלכות השונות של שני הדינים, ועוד חזון למועד.