דילוג לתוכן העיקרי
עיון ברכות -
שיעור 5

קריאת שמע של שחרית ושל ערבית לאחר עלות השחר

קובץ טקסט

 

מקורות:

1.        גמרא ח: 'תניא רשב"י..דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא';

2.        תוספות (ח:) ד"ה 'לא';

3.        העשרה: פני יהושע שם;

4.        תוספות (ט.) ד"ה 'לעולם';

5.        חידושי הרשב"א (ח:) ד"ה 'הכי גרסינן';

6.        רא"ש פרק א, סימן ט;

7.        העשרה: פני יהושע, ריש ח:;

8.        העשרה: שו"ת משכנות יעקב, סימן עח;

9.        רי"ף (ב. בדפי הרי"ף), 'תניא רשב"י..הלכה כרשב"י';

10.     בעל המאור שם;

11.     רמב"ן במלחמות (בעיקר הקטעים המצורפים);

12.     ראב"ד בהשגותיו, שם;

13.     חידושי הרשב"א (ח:) ד"ה 'איכא';

14.     העשרה: אבן האזל - הלכות קריאת, פרק א, הלכה א

 

         א.         הקדמה בעניין הגדרת הזמן של עה"ש:

סוגייתנו עוסקת בקיום מצוות ק"ש בעה"ש, קודם שנדון בסוגיא זו נדון בדינו של עה"ש. ובעיקר באיפיונו מבחינה ההלכתית. האם מדובר ביום גמור או שהגדרתו כיום אינה מוחלטת.

ההגדרה הפשוטה היא שהיום תחילתו בעה"ש לכל דבר ועניין, ואילו הלילה תחילתה בצה"כ אלא שכבר מהשקיעה[1] ישנו  ספק לילה- והוא המוגדר כבין השמשות. נבאר את הדברים:

הגמ'[2] לומדת מהפסוקים בנחמיה שצה"כ היא התחלת הלילה ועה"ש היא התחלת היום. "ואנחנו עושים במלאכה וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים, ואומר והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה"[3] מכאן שעה"ש הוא יום ומצוות התלויות ביום יכולות להתקיים כבר בעה"ש. אמנם המשנה והגמ' במגילה קובעות שעה"ש אינו זמן הראוי לכתחילה לקיום מצוות היום [כקריאת מגילה טבילת זבה וכו'].

כך פסקה המשנה  במגילה :

אין קורין את המגילה, ולא מלין, ולא טובלין, ולא מזין, וכן שומרת יום כנגד יום - לא תטבול עד שתנץ החמה. וכולן שעשו משעלה עמוד השחר – כשר.

ופירש רש"י שם

וכולן שעשו כו' - דמעלות השחר יממא הוא אבל לפי שאין הכל בקיאין בו צריכין להמתין עד הנץ החמה.

לשיטת רש"י מעה"ש הוי יום גמור, ומדאורייתא אין כל פגם בקיום מצווה קודם הנץ אלא שישנו חשש שמא יטעה ויקדים את קיום המצווה לפני עה"ש. [4]

את זמן עה"ש מגדירה הגמ' בפסחים צ"ד כמהלך ד' מילין קודם הנץ. והדבר מקובל בפוסקים ללא כל ערעור, לאור דברי רש"י משם ואילך הינו יום גמור [י"א 72 דקות וי"א 90 דק'[5]]. המציאות היא שבזמן זה ישנו חושך גמור ורק קרן אור מתחילה להופיע.

לגבי תחילת הלילה המצב מורכב יותר:

הפסוקים בנחמיה לימדונו שהלילה מתחיל בצה"כ ולכן מצוות הלילה לא יכולות להתקיים אלא לאחר צה"כ. אולם לגבי הלילה ישנו זמן נוסף אשר בהיקפו ובהגדרתו נחלקו תנאים והוא בין השמשות.

לעניין היקפו של הזמן ישנם דעות שונות מהתנאים ועד לראשונים. בגמ' בשבת ל"ד. ישנה מחלוקת תנאים כיצד לזהות את זמן ביה"ש:

ואיזהו בין השמשות - משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין, הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון - בין השמשות, הכסיף העליון והשוה לתחתון - זהו לילה, דברי רבי יהודה. רבי נחמיה אומר: כדי שיהלך אדם משתשקע החמה חצי מיל. רבי יוסי אומר: בין השמשות כהרף עין, זה נכנס וזה יוצא, ואי אפשר לעמוד עליו.

השיטה המקובלת היא לפסוק כר' יהודה שביה"ש מתחיל בשקיעה ומסתיים 3/4 מיל אחריה המוגדר כצה"כ. אלא שנחלקו מהי השקיעה עליה דיברו חכמים.

שיטת הגאונים היא שצה"כ היא מהלך [6]3/4 מיל אחרי השקיעה. לעומתם שיטת ר"ת שצה"כ הינו מהלך ד' מילין אחרי השקיעה ו3/4 מיל לפניו הוא זמן ביה"ש. מהשקיעה ועד אותו זמן הינו יום גמור. [ומותר לדעתו לאחר השקיעה לעשות מלאכה בע"ש ולאכול בעיהו"כ!]

כלומר תחילת הלילה מוגדרת בהלכה בשני שלבים.

שלב א'- ביה"ש שאורכו מהלך 3/4 מיל, המתחיל לדעת הגאונים בשקיעה ולדעת ר"ת מתחיל מהלך 3.25 מיל לאחר השקיעה. וצאה"כ לאחריו. לילה הוא רק לאחר צה"כ ואז ניתן לקיים את מצוות הלילה, לפניו זהו רק ספק לילה.[7]

  נמצאנו למדים שישנם כמה הבדלים בין הגדרת היום להגדרת הלילה:

1.        אם נשווה את תחילת הלילה [צה"כ] לעה"ש- נמצא שמידת האור בצה"כ עולה על זו של עה"ש. אמנם לשיטת ר"ת שצאה"כ הוא מהלך ד' מילין לאחר השקיעה הרי שצה"כ ועה"ש שוים לעניין זה. לדעת ר"ת ניתן לטעון שיום ולילה מוגדרים לפי אור/חושך והגדרת האור זהה. לדעת הגאונים מידת האור בתחילת היום פחותה בהרבה מזו שיש בתחילת הלילה.[8]

2.        בלילה ישנו מושג של "בין השמשות" מה שלא מצינו ביום שבו לאחר עה"ש הוי יום גמור. אין זמן ביה"ש[9].

3.        שקיעת החמה היא פרמטר בהגדרת הלילה אולם לזריחה נראה שאין כל משמעות ביצירת היום.

דרך סוגיא זו של ק"ש בעה"ש נברר את מעמד עה"ש באופן כללי, האמנם מדובר ביום גמור. אולי נצליח לפחות חלקית לבאר האם ומדוע שונה עה"ש מהשקיעה/צה"כ.

         ב.         סוגיית ק"ש של שחרית וערבית לאחר עה"ש

הגמ' בדף ח: מביאה שתי ברייתות הנראות כסותרות:

לדעת הברייתא הראשונה נראה כי זמן ק"ש של ערבית הוא עד עה"ש ומשם ואיך זק"ש של שחרית:

"תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: פעמים שאדם קורא קריאת שמע שתי פעמים בלילה, אחת קודם שיעלה עמוד השחר, ואחת לאחר שיעלה עמוד השחר, ויוצא בהן ידי חובתו, אחת של יום ואחת של לילה.

מהברייתא השניה נראה כי זמן ק"ש של שחרית הוא מנץ החמה ועד אז שמן ק"ש של ערבית:

רבי שמעון בן יוחי אומר משום רבי עקיבא: פעמים שאדם קורא קריאת שמע שתי פעמים ביום, אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנץ החמה, ויוצא בהן ידי חובתו, אחת של יום ואחת של לילה.

בראשונים יש שתי שיטות מרכזיות:

הדעה הראשונה בתוס' על אתר היא שאכן שתי הברייתות חולקות התוס' ביומא וכן בעה"מ על אתר פוסקים כברייתא השניה, ולפי"ז זק"ש של ערבית מעיקר הדין הינו עד נץ החמה, ורק משם ואילך זק"ש של שחרית.

שיטה זו מעניינת שכן כאמור לכל שאר דיני תורה מעה"ש ואילך הוי יום גמור ומדוע לעניין ק"ש הוי לילה? התוס' מסבירים זאת בכך ש"איכא דגנו". אמנם זמן זה מוגדר כיום אולם כיוון שזמן ק"ש אינו תלוי רק ביום ולילה אלא ב"זמן שכיבה וקימה" הרי שעה"ש, גם אם הוא יום, הוא זמן שכיבה.

אם נדייק בתוס' נשים לב שהגמ' אומרת "איכא דגנו" ו"איכא דקמו". ושאלת השאלה: מדוע לקבוע שעה"ש הוא זמן ק"ש של ערבית כי איכא דגנו, אולי להיפך? מסתבר שתוס' מחדש שעה"ש אינו יום גמור אלא הוא זמן שיום ולילה משמשים בערבוביא- המחלוקת בין הברייתות היא האם עה"ש הוא בעיקר יום או לילה.

רש"י במגילה ביאר שעה"ש הוא יום גמור אולם לתוס' נראה שאין זה נכון. כך עולה גם מדברי התוס' ביומא. מלשונו וכן מההקשר בו מובאים דבריו נראה כי "דבר שזמנו ביום מצותו אחר הנץ". אין זו רק גזירה אלא מעיקר הדין. הואיל ועה"ש אינו לגמרי יום לכן לכתחילה יש לחכות עד לנץ החמה.

כך גם שיטת המרדכי במגילה. המרדכי מבאר באילו מצוות הקפידה המשנה שלא לקיימם עד הנץ:

"אין קורין את המגילה וכו' עד הנץ החמה נראה לראבי"ה דהני מילי בהנהו דכתיב בהו ביום בהדיא אבל ציצית לא כתיב ביה יום בהדיא אלא וראיתם אותו בראייה תליא מילתא ומעמוד השחר שרי לכתחילה וכן עמא דבר"

מצוות שתלויות ב"יום" א"א לקיימם לכתחילה לפני הנץ כיוון שאיננו יום גמור.

אולם השיטה השניה בתוס' וכך שיטת רוב הראשונים היא שהברייתות אינן חולקות וניתן לקיים לאחר עה"ש הן את מצוות ק"ש של ערבית והן ק"ש של שחרית.

בהסבר שיטה זו נראה שיש שתי אפשרויות:

רשב"א: אמנם לאחר עה"ש הוי יום גמור, אולם מצוות ק"ש אינה תלויה בדין יום ולילה אלא בזמן שכיבה וקימה, מכיוון שעה"ש הינו זמן שכיבה וקימה גם יחד ניתן לקרוא ק"ש של שחרית וק"ש של ערבית גם יחד. לדעתו ניתן לקרוא ק"ש של שחרית ושל ערבית באותו פרק זמן. ואין כאן "תרתי דסתרי" כי אכן מעה"ש הוא זמן קימה ושכיבה.

מהרא"ש נראה, שאכן כשיטה הראשונה שבתוס' מצוות ק"ש תלויה בהגדרת יום ולילה, אלא שבעה"ש יום ולילה משמשים בערבוביא, ולכן האדם יכול לפי הרגליו שלו [זמן שכיבה או קימה] להגדיר את הזמן כיום או כלילה. הואיל וע"י ק"ש האדם מגדיר את הזמן כיום או כלילה לכן ניתן לקרוא רק" ק"ש אחת, אם האדם יקרא גם ק"ש של שחרית וגם של ערבית יש בזה משום תרתי דסתרי.

 

לסיכום עד כאן:

השיטה הראשונה שבתוס' [דעת ר"ת]

  • הגדרת עה"ש- עה"ש אינו יום גמור, כך מבואר במרדכי במגילה ובתוס' ביומא.
  • הגדרת זמן ק"ש- זמן ק"ש של שחרית הוא ביום, ובתנאי שהוא זמן קימה. ולהיפך בלילה.
  • הברייתות אכן חולקות, הראשונה קובעת את זמן עה"ש כזמן ק"ש של שחרית, השניה קובעת את עה"ש כזמן ק"ש של ערבית כי "איכא אינשי דגנו"
  • הברייתא השניה שהלכה כמותה, סוברת שעיקר עה"ש הוא לילה

שיטת הרשב"א

  • עה"ש: יום גמור [כשיטת רש"י במגילה], לפי"ז אם ק"ש היתה תלויה ביום/לילה הרי שעה"ש ראוי לק"ש של שחרית.
  • אולם ק"ש תלויה בזמן שכיבה וקימה
  • אע"פ שעה"ש הוא יום אנחנו יכולים להגדיר אותו גם כזמן שכיבה וגם כזמן קימה.

השיטה השניה בתוס' ושיטת הרא"ש

  • עה"ש הינו זמן שיום ולילה משמשים בערבוביא,
  • זמן ק"ש תלוי ביום/לילה- ולכן צריך להגדיר את עה"ש האם הוא יום או לילה, ע"פ זמן שכיבה וקימה. אולם זו הגדרה של הזמן.
  • הואיל והברייתות אינן חלוקות ניתן להגדיר את הזמן או כיום או כלילה.

אם נרצה הרי שמחלוקת הראשונים תלויה בהבנת הספרי בואתחנן:

"ובשכבך, יכול אפילו שכב בחצי היום תלמוד לומר ובקומך, יכול אפילו עמד בחצי הלילה תלמוד לומר בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, דרך ארץ דברה תורה."

ההו"א בספרי ברורה- זמן שכיבה וקימה מנותק לחלוטין מהמונחים של יום ולילה, מה מסקנת הספרי?

רא"ש- למסקנא התלות הבסיסית היא ביום ולילה, אולם בתוך המסגרות של יום ולילה צריך למצוא את זמן שכיבה וקימה.

רשב"א- אכן ההו"א נכונה, אולם לא ייתכן זמן שכיבה ביום וזמן קימה בלילה. מכאן שאם נמצא זמן שאע"פ שהוא יום יש בו זמן שכיבה הרי שראוי לק"ש של ערבית, וכך הדין בעה"ש .

  

          ג.          הגדרת זמן עה"ש:

לאור דברינו נבחן את ההתייחסות ההלכתית לזמן עה"ש במצוות השונות:

·         לעניין מצוות היום [משנה במגילה כ.- טבילה מילה וכו']:

o        רש"י ורשב"א יום גמור וגזרו לכתחילה שמא יבוא לקיים קודם עה"ש.

o        תוס'- אין זו מצווה מן  המובחר, מכיוון שאין זה יום גמור.  המרדכי בשיטת התוס' חילק בין מצוות שנאמר בהם יום לבין מצוות שלא נאמר בהם יום.

·         לעניין עבודת המקדש: לכו"ע מעה"ש הוי יום ואפילו לכתחילה [הן לעניין דין עבודה ביום, משנה ביומא כ"ח. כך הדין גם לעניין פסול נותר המתחיל כבר בעה"ש.]

·         לעניין ק"ש-

o        לרשב"א הוי יום אלא שהוא זמן שכיבה ולכן ניתן לקרוא גם ק"ש של ערבית וכמובן גם של שחרית.  [בניגוד לנץ שלא יכול להיות מוגדר כזמן שכיבה אע"פ שאיכא דגנו.]

o        לתוס' ולרא"ש – מכיוון שהוי זמן שכיבה לכן הוא יכול להיות מוגדר כלילה או כיום. ושתי שיטות נאמרו בתוס' בעניין. לשיטת ר"ת להלכה מוגדר כלילה וניתן לקרוא ק"ש של ערבית בלבד, לשיטת הרא"ש ההגדרה היא כיום או כלילה וניתן לקרוא אחד משניהם.

שיטת רש"י והרשב"א ברורה- ההתייחסות העקורנית של ההלכה לעה"ש היא אחידה. עה"ש הוא יום. מעשית אמנם יש שוני בין התחומים. בשאר המצוות חששו חכמים לטעות וגזרו לכתחילה עד הנץ, ומכאן שבביהמ"ק לא גזרו מכיוון שכהנים זריזים הם. לעניין ק"ש יוצא ידי"ח ק"ש של ערבית אע"פ שהוא יום מכיוון שהוא זמן שכיבה אלא שיש לדון לשיטתם בהבנת הגזירה מדרבנן. מדוע אותה הגזירה שקיימת לעניין מילה וטבילה אינה קיימת לעניין ק"ש? כמה מן האחרונים עמדו על שאלה זו. בשפת אמת על המשנה במגילה ביאר שאין מקום לגזירה מכיוון שאה"נ מדאורייתא יוצא בזמן קימה אפי' אם הוא לילה ומכאן שאם האדם טעה הרי שהוי זמן קימה:

דאפי' אם הוא טועה באמת מ"מ כיון דנראה לכל העולם שכבר האיר השחר שפיר בכלל זמן דקיימי בההיא שעתא היא ויוצא בק"ש אפי' אי לילה היא.

עוד תירץ:

ואפשר עוד דבמצוה הקבוע בכל יום לא רצו לבטל הזריזות דמצפרא דכל הני דחשיב הכא היא רק במצוה הבאה לפרקים.

נראה שיש מקום לבאר כי במצוות המנויות במשנה במגילה הזמן הוא עה"ש, בניגוד למצוות ק"ש תפילין וציצית בהם הזמן אינו עה"ש אלא מ"שיכיר". זמן עה"ש הוא זמן בעייתי להגדרה והבחנה ולכן יש חשש לטעות, אולם זמן מ"שיכיר" הוא זמן מובחן יותר לכן יש פחות חשש.[10]

לשיטת התוס' השאלה קשה יותר-  ההלכה קובעת שלוש התייחסויות עקרוניות שונות לביה"ש: לעניין מצוות הוא יום בדיעבד מכיוון שאיננו יום גמור ובכ"ז מוגדר כיום ולא כלילה, לעניין ק"ש הוא לילה[11]  ולעניין קרבנות הוי יום גמור.

מכאן נחזור לראשית דיוננו כיצד ההלכה קובעת את המעבר שבין יום ללילה:

היום והלילה יכולים להיות מוגדרים ע"פ אור וחושך או ע"פ גרמי השמים. הגרי"ד עומד על השניות הקיימת כבר בבריאת העולם:

"ויקרא א-הים לאור יום ולחושך קרא לילה". ע"פ פסוק זה צה"כ ועה"ש הינם נקודות המעבר שבין היום לבין הלילה.

בניגוד לאור ולחושך, למאורות יש תפקיד כפול

"יהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים... אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים "

במעבר שבין היום ללילה ישנו גם מעבר של מועד ומעבר זה תלוי כולו במאורות ולא באור וחושך. אולם למעבר שבין היום ללילה יש יש שני מגדירים, אור ושמש. לאחר השקיעה[12]  ולאחר עה"ש, אחד המגדירים קיים והשני נעלם, [יש אור ומצידו הזמן מוגדר כיום אולם אין שמש ומצד זה הזמן מוגדר כלילה.] הסתירה שבין המקרים השונים [מצוות-ק"ש-קרבנות] נובעת מן השאלה באיזה פרמטר אנו מתחשבים באור או ביום. ע"מ לבאר את השוני שבין המצוות לבין ק"ש מחד, וביהמ"ק מאידך, נתבונן בירושלמי בפירקנו (פ"א ה"א)

חברהון דרבנן בעי כמה דאת אמר בערבית נראו שלשה כוכבים אף על פי שהחמה נתונה באמצע הרקיע לילה הוא ומר אף בשחרית כן [הסבר- חברי החכמים התקשו הרי אמרת שבערבית אם נראו ג' כוכבים אע"פ שהשמש באמצע הרקיע הרי זה לילה, מדוע בשחרית הדין שונה- מדוע כאשר השמש "באמצע הרקיע" כבר מוגדר כיום?]

מה הכוונה שיש ג' כוכבים והחמה באמצע הרקיע, הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי לראות דבר כזה? גם לו תצוייר מציאות כזו, מנלן שמציאות כזו יש לה דין לילה?! נ"ל שכוונת הירושלמי היא שבצאה"כ כאשר נראו ג' כוכבים החמה "נתונה באמצע הרקיע". הכוונה ע"פ הסבר ר"ת בתוס' בפסחים "מתחלת שקיעה דהיינו משעה שמתחלת החמה ליכנס בעובי הרקיע עד הלילה הוי ד' מילין". ר"ת טען שהשמש נכנסת בשקיעה מאחרי מסך אחד ו"בשקיעה השניה" [מהלך 3.25 מיל] נכנסת מאחרי מסך נוסף, בין שתי השקיעות החמה נתונה "באמצע הרקיע". כנראה שזו גם תמונת העולם של הירושלמי, אך המסקנה ההלכתית מכך היא שונה- אמנם החמה נכנסת בין שני רקיעים ולכן זה לילה - בניגוד לר"ת.[13]

ומכאן שאלת הירושלמי. אם עובי הרקיע מוגדר כלילה מדוע בעה"ש שג"כ השמש בעובי הרקיע מוגדר כיום? במילים אחרות, אם נשווה את תחילת הלילה [צה"כ] לעה"ש- נמצא שמידת האור בצה"כ עולה על זו של עה"ש. מניין נובע הבדל זה?[14]

מכאן נותן הירושלמי כמה הסברים מנין שעה"ש מוגדר כיום אע"פ שמבחינת כמות האור יש לדונו כלילה, ובסוף דבריו אומר הירושלמי:

אמר רבי הונא נלפינה מדרך הארץ שרי מלכא נפק אף על גב דלא נפק אמרין דנפק שרי עליל לא אמרין דעל עד שעתא דייעול. [ בתרגום חופשי- כאשר המלך עומד לצאת מן הארמון, אע"ג שעדיין לא יצא אומרים העולם שיצא. אולם כאשר המלך נכנס לארמון העם לא אומר שנכנס עד שנכנס בפועל.]

כך המשל, והנמשל הוא שכאשר השמש או היום (שהוא המלך) מתחיל לצאת, והכוונה לעה"ש רואים כאילו כבר יצא, ואילו כאשר נכנס אנחנו לא רואים אותו כנכנס עד שנכנס בפועל.[15] 

המשל והנמשל מניחים שהיום הוא המלך והלילה הוא רק העדר של המלך, ואכן באשר למצוות היום, הדוגמאות של המשנה במגילה הם כאלה שביום יש מצווה ובלילה אין. "אין קורין את המגילה[16], ולא מלין, ולא טובלין, ולא מזין". כלפי דינים אלו אכן היום הוא המלך והלילה הוא העדרו של המלך. לעניין ק"ש כיוון שיש ק"ש של ערבית ושל שחרית, א"א לראות בכניסת היום כניסה של המלך, אלא כניסה של מלך אחד ויציאה של מלך אחר. כאן גם הלילה הוא מלך. מובן לכן שישנה יותר נטיה להאריך את הלילה לעניין ק"ש מאשר לעניין שאר מצוות.

ניתן אולי לנעוץ שאלה זו בפתיחת המסכת. המשנה פותחת בדיני ק"ש של ערבית "מאימתי קורין את שמע בערבין?" הגמרא. תמהה על כך: "ותו, מאי שנא דתני בערבית ברישא? לתני דשחרית ברישא!" זו אינה שאלה טכנית. זו שאלה מהותית. ההבנה הבסיסית היא שהלילה אינו זמן עצמאי, אלא זמן שמהותו היא הירגעות ומנוחה מעמל היום, ומכאן שגם ק"ש של ערבית אינה פתיחה ללילה אלא סיום ליום. היום פותח בקבלת עול מ"ש וחותם בקבלת עמ"ש. לפתוח בק"ש של ערבית אכן זו הפיכת היוצרות.

תשובת הגמרא: "תנא אקרא קאי, דכתיב בשכבך ובקומך" אינה מספקת, שכן התשובה רק מגלגלת את השאלה מהמשנה לתורה, ומדוע פתחה התורה בק"ש של ערבית?! נראה שהתשובה השניה של הגמ' עונה על כך "ואי בעית אימא: יליף מברייתו של עולם, דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד." אם בריאת העולם מתחילה מהערב ברור שהערב אינו רק סיום ליום אלא יש לו משמעות בפני עצמו, וממנו מתחיל היום. "אמר רבי שמעון בן לקיש: לא איברי סיהרא אלא לגירסא."[17]

מכיוון שק"ש של ערבית מוגדרת כפותחת את היום, הרי שלפחות באותה מידה שתחילת דברי הירושלמי נכונים על עה"ש כפתיחת היום - "מלכא נפק אף על גב דלא נפק אמרין דנפק", כך הם נכונים גם לגבי עה"ש כסיום הלילה - " עליל לא אמרין דעל עד שעתא דייעול". לכן לעניין ק"ש הנטיה הבסיסית להקדים במצבי ספק את זמן היום לא נכונה.

לעניין שאר המצוות, כלפי המצווה המסויימת שאנו דנים בה אכן היום הוא "מלך" והלילה הוא העדר. אולם הלילה במהותו אינו העדר, אם היום הולך אחר הלילה  - "ויהי ערב ויהי בוקר" - הרי שגם ההגדרה השניה של הלילה כמציאות נכונה, ומצידה אין מקום להקדים את זמן היום.

הניגוד הוא ביהמ"ק- בביהמ"ק הואיל והלילה הולך אחר היום[18] הרי שהיום הוא "המלך" הבלעדי, והלילה אינו אלא העדר. לכן אין שום שניות ביחס לעה"ש, לגבי ביהמ"ק עה"ש הוא יום גמור גם לעניין לכתחילה.

נסכם את הדברים:

ביום, תחילת תהליך ההארה מוגדר כתחילת היום כי "שרי מלכא", אולם תחילת תהליך ההחשכה אינו מוגדר כסוף היום כי "שרי עליל".

כל זה בהנחה שאכן הלילה הוא העדר. אכן בביהמ"ק הוא העדר שהרי הלילה הולך אחר היום ותפקידו הוא לסיים את היום.[19] לכן היום מתחיל בעה"ש.

לגבי ק"ש כשם שהיום הוא "מלכא" כך גם הלילה, לכן אין עדיפות לפתיחת היום על פני דחיית הסיום של הלילה, לכן עה"ש יכול להיות מוגדר הן כיום והן כלילה.

לעניין מצוות- באשר למצווה המסויימת אכן הלילה הוא העדר, אולם בגבולין הלילה אינו העדר "ויהי ערב ויהי בוקר" ומכאן שלכתחילה לא רצוי לקיים את המצווה כי במהות הזמן אינו יום גמור, כלפי המצווה אכן הוא יום ויוצא בה בדיעבד.

  

מקורות לשיעור הבא יישלחו במשך.

 

 


[1] בהגדרת השקיעה ישנה מח' ראשונים אולם לכו"ע ביה"ש מתחיל במה שהלכתית מוגדר "שקיעה".

[2] מגילה כ: וברכות ב:

[3] נעיר שגם לאחר הפסוקים ישנו מרחב גדול להגדרת צה"כ ועה"ש. לגבי צה"כ- כמה ואיזה כוכבים? לגבי עה"ש כמה אור מוגדר כעה"ש?

[4] ראיה נוספת שעה"ש הוי יום גמור היא שקרבנות היום היו קרבים כבר בעה"ש לכתחילה. מכיוון ש"כהנים זריזים" בביהמ"ק לא שייכת גזירה שמא יטעה בזמן עה"ש.  [עיין משנה יומא כ"ח.]

[5] בשיעור מהלך מיל ישנם דעות שונות, ברמב"ם עצמו ישנה סתירה: 18 דקות או 24 דקות.

[6] שיעור 3/4 מיל: 13.5-18 דקות עיין הערה 4 לעיל.

[7] לא נרחיב בדין בין השמשות אולם נעיר כי ישנם דינים התלויים לגמרי בשקיעה ולגביהם השקיעה אינה רק ספק לילה אלא סוף היום היום לכל דבר ועניין. דם הקרבן נפסל בלינה בשקיעה, ולדעת ר"ת בתוס' בזבחים הכוונה לשקיעה ממש.

[8] ניתן לתרץ את שיטת הגאונים שעה"ש מגדיר יום כי מתחיל תהליך הארה, לכן די במעט אור כדי לקבוע את תחילתו של התהליך, כך גם בלילה תחילת ההחשכה היא צאה"כ סיומו אמנם הוא צאה"כ של ר"ת. אך אם נדון את היום והלילה כתחילתו של התהליך [תחילת ההארה ותחילת ההחשכה] גם כאן לא ירוח לנו, שהרי תחילת ההארה אמנם היא עה"ש, אולם תחילת תהליך ההחשכה היא שקיעה.  עיין מגילה כ: המעלה אפשרות זו ודוחה אותה מסיבה זו ממש: "למאיר ובא קראו יום. - אלא מעתה, ולחשך קרא לילה, [למחשיך ובא קרא לילה]? הא קיימא לן דעד צאת הכוכבים לאו לילה הוא! - אלא אמר רבי זירא, מהכא: +נחמיה ד'+ ואנחנו עשים במלאכה וכו'"

[9] מצינו שיטה חריגה בעניין זה הטוענת שיש זמן ביה"ש גם בשחר. החת"ס בהגהותיו לשו"ע סי' פ"ט, טוען כי 3/4 מיל לאחר עה"ש הם ביה"ש אשר אינם ראויים לתפילת שחרית. דבריו מסתברים מאוד אולם לא ידוע לי על כל מקור אחר לא בגמ' ולא בראשונים, גם החת"ס אינו מביא לכך כל מקור.

[10] לדברינו היה מקום לתקן שכל המצוות לא יקוימו אלא "משיכיר".

[11] בעיקר קשה לשיטת ר"ת שיוצאים ידי"ח ק"ש של ערבית בלבד- אמנם ביארנו ש"איכא דגנו" אולם איכא דגנו מבוסס על העובדה  שהזמן מוגדר כלילה. אחרת היינו מתחשבים באותם שקמו.

[12] גם אם נגדיר את השקיעה כר"ת שהיא 3.25 מיל לאחר השקיעה הנראית עדיין לדעתו זו השקיעה האמיתית. עד אז השמש בשמים גם אם אין אנו רואים אותה.

[13] כדי להקהות את המוזרות שיש בתמונת העולם של ר"ת והירושלמי, נסביר שעובדתית ר"ת צודק, אמנם לאחר כ20 דקות מהשקיעה ישנם ג' כוכבים אולם חושך גמור ויציאת כל הכוכבים קורה רק לאחר כ72 דק'. בין לבין ר"ת הגדיר שהשמש "בין הרקיעים". בלשוננו נאמר שהזוית של השמש מהאופק עדיין מאפשרת לראות קרני אור המתמעטות והלכות. המרחק שבין הזוית שנוצרת 20 דק' לאחר השקיעה לבין זו הנוצרת 72 דק' לאחר השקיעה מוגדר בלשונם כ"עובי הרקיע".

[14] כפי שהסברנו עה"ש הוא בין72-90 דק קודם הנץ, צאה"כ לגאונים הוא כ20 דקות אחרי השקיעה, ברור שאם נבחן את הפרמטר של אור וחושך יתקבלו תוצאות שונות.

[15] באו"ש פ"ה מהל' שבת ה"ד הסיק שהירושלמי סובר כאן כר"ת ובצדק, מאידך ראינו ששאלת הירושלמי מבוססת על ההנחה שהלילה מתחיל כבר לאחר יציאת ג' כוכבים אע"פ שהשמש "באמצע הרקיע". נראה שהירושלמי לא רוצה לטעון שעד שהמלך לא נכנס לגמרי [צאה"כ של ר"ת] לא התחיל הלילה אלא שצריך כניסה משמעותית, [צאה"כ] בניגוד ליציאה שכבר תחילת היציאה מוגדרת כיום.

[16] אמנם להלכה יש קריאת מגילה גם בלילה אולם קריאת מגילה בלילה אינה מוזכרת במשנה, מקורה הוא במימרה של ריב"ל. ד. "חייב אדם לקרוא את המגילה בלילה ולשנותה ביום" מדין המשנה מגילה נקראת ביום בלבד. עיין טו"א כ"א. ד"ה דבר שעמד על כך.

[17] עירובין ס"ה.

[18] תמורה י"ד.

[19] בפועל המשמעות היא שניתן לסיים חלק מעבודות היום בלילה, הקטר חלבים ואיברים, ואכילת קדשים הנאכלים ליום אחד.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)