דין `ממשקה ישראל` - איסור הקרבת קרבנות מדברים אסורים

דין "ממשקה ישראל" - איסור הקרבת קרבנות מדברים אסורים

בכמה מקומות בש"ס מציגה הגמרא את דין "ממשקה ישראל". המילים לקוחות מפסוק בספר יחזקאל פרק מה, המתאר את הקרבנות ככלל. הגמרא לומדת מפסוק זה כי הקרבנות הקרבים על גבי המזבח צריכים להיות מדברים המותרים באכילה ובשתייה - מן המותר לישראל. הגמרא במסכת מנחות (ה ע"א, ו ע"א) פוסקת כי טבל (תבואה שלא הופרשו ממנה תרומות ומעשרות) וטרפה (בהמה שלא תחיה יותר משנה בגלל מום או מחלה) אינם כשרים לקרבנות. במסכת חולין (צ ע"א) דנה הגמרא בהשלכות של הלכה זו ביחס לקרבן מגיד הנשה, ובמסכת תמורה (כט ע"א) היא עוסקת בבהמה שנעבדה כעבודה זרה. הראשונים דנים במקרים אלו ובמקרים אחרים, ואנו נעסוק בבירור אופיו של האיסור באמצעות מקורות אלו.

האם דין זה מרחיב את איסור אכילה על מאכלים מסוימים באופן שיכלול גם את המזבח, ולא רק את האדם? ייתכן כי כשם שאין אנו רשאים לאכול מאכלים אלו כך אין אנו רשאים "להאכיל" מהם את המזבח. לחלופין, נוכל לומר כי זוהי הלכה מיוחדת, המאפיינת דווקא את תחום הקודשים. בדיני הקרבנות ישנם פרטים רבים הפוסלים קרבן מהקרבה על גבי המזבח, וייתכן כי אף כאן מדובר בדין המיוחד לקרבנות - דבר שאסור באכילה נאסר בהקרבה בגלל המגבלות החלות על קרבנות ככלל. במילים אחרות: האם הלכה זו היא הרחבה של איסור אכילה החל על בני האדם, ומעשה ההקרבה מקבל גם הוא גדר של אכילה מסוימת, או שמא יש כאן פסול חדש בקרבנות הבנוי באותה מתכונת של איסורי אכילה החלים על בני האדם? נראה כי על מנת לבחון שאלה זו עלינו לבחון כמה מקרי גבול: מקרים שבהם הקרבן הוא מדבר האסור באכילה לישראל אך אין בו דין "ממשקה ישראל", ומקרים שבהם יש דין "ממשקה ישראל" על אף שמותר לישראל לאכול את הדבר. קיומם של מקרים כאלה יכול לשקף את מידת עצמאותו של האיסור.

הגמרא במסכת זבחים (פח ע"ב) אוסרת הקרבת מנחות מן המדומע - חיטה שהיא תערובת של תרומה וחולין. רש"י מפרש כי הלכה זו היא חלק מדין "ממשקה ישראל". תוספות (ד"ה מין) חולקים עליו: תערובת זו הלוא מותרת באכילה לכוהנים, ועל כן היא צריכה להיות כשרה להקרבה לאותם כוהנים! לכן מסבירים תוספות כי הגמרא מתייחסת לתערובת של ערלה ותבואה מותרת- על תבואה כזו יחול דין "ממשקה ישראל", שכן היא אסורה לכוהן ולישראל כאחד.

ייתכן שרש"י ותוספות חלוקים בגדר דין "ממשקה ישראל". אם נאמר כי דין זה הוא הרחבה של איסור אכילה החל על ישראל יש מקום לומר כי דבר שאינו אסור באכילה לגבי חלק מבני האדם יוכל להיקרב על גבי המזבח כקרבן של אותה קבוצה, ועל כן סוברים תוספות כי מותר לכוהנים להקריב קרבן מדבר המותר להם באכילה. אולם אם נבין את דין "ממשקה ישראל" כדין עצמאי, הפוסל דברים האסורים באכילה מהקרבה, ייתכן שנוכל לכלול מדומע בדין זה על אף שהוא מותר באכילה לכוהנים. עדיין נוכל להתייחס אל התערובת כאל דבר המוגדר כאסור בעצם, הגם שלחלק מן האוכלוסייה הוא מותר באכילה.

ייתכן שנוכל לאתר מקרה הפוך: מקרה שבו החפץ אסור באכילה לכול, אך עדיין אין הוא מוגדר כאסור מדין "ממשקה ישראל". הגמרא במסכת סוכה (מח ע"ב) פוסלת יין או מים מגולים מהקרבה. במשך תקופת הגילוי ייתכן כי נחש או כל מזיק אחר טעם מן היין והטיל בו ארס. רש"י כותב כי טעם האיסור הוא שייתכן שאין ביין השיעור הנדרש להקרבה משום שמקצת מן היין הוחלף בארס. אולם הירושלמי מנמק את הפסול באופן שונה: יין זה אסור בשתייה לכל אדם בגלל חשש פיקוח נפש, ואין להקריב קרבן מדבר שאדם אינו יכול לשתותו.

מצב זה יכול לשמש כאבן בוחן לשאלה שהעלינו. אם דין "ממשקה ישראל" משווה את היתר ההקרבה לגבי מזבח להיתר אכילה לאדם, ייתכן שיש לאסור הקרבה של יין מגולה על המזבח, כדברי הירושלמי. אולם אם נראה בו דין חדש, שעל פיו מאכלות אסורות אסורים בהקרבה על גבי מזבח, אפשר שנגביל את הדין רק למאכלים האסורים מצד עצמם. שתיית יין מגולה שיש בו חשש סכנה אינה עברה על קטגוריה הלכתית מסוימת בדיני מאכלות אסורות; חכמים המריצו אותנו לנהוג בצורה אחראית ודרשו זאת מאתנו, כפי שמבואר ברמב"ם בפרק יא מהלכות רוצח ושמירת הנפש, אך אין זה בגדר קביעה הלכתית על החפצא המסוכן אלא בגדר ציווי על הגברא. איננו יכולים לומר כי יינות אלו אסורים מצד עצמם. לכן ייתכן שדין "ממשקה ישראל" לא יחול על יין מגולה אם נאמר כי הוא איננו בגדר מאכלות אסורות. רש"י סבר כי דין "ממשקה ישראל" הוא דין מיוחד הפוסל מאכלות אסורות מהקרבה, ועל כן כלל בדין זה את המדומע, על אף שישנם אנשים שיכולים לאכלו (כוהנים), והוציא מכללו את המשקאות המגולים, על אף שאיש אינו שותה אותם. מקרים אלו מדגישים את אופיו העצמאי של הדין.

נוכל למצוא מקרה מקביל בדברי התוספות במסכת חולין (קמ ע"א, ד"ה למיעוטי). הגמרא פוסלת ציפורי עיר הנידחת לטהרת המצורע (לאחר ריפוי הצרעת מביא המצורע שתי ציפורים: האחת משוחררת והשנייה נשחטת. עיין ויקרא יד), והיא נזקקת לפסוק מיוחד על מנת ללמוד דין זה. תוספות שואלים מדוע יש צורך בפסוק מיוחד: הלוא כל רכושה של עיר הנידחת אסור בהנאה, ואם כן ציפורים אלו נכללות בדין ממשקה "ישראל"!!

ביסודו של דבר דומה מקרה זה ליין מגולה. הציפורים אינן מוגדרות כמאכלות אסורות באותו אופן שבו מוגדרים בשר נבלה או תערובת של בשר וחלב, למשל. רכוש עיר הנידחת נאסר משום שהיה קשור לעיר שתושביה עבדו עבודה זרה. אמנם איננו יכולים להפיק הנאה מרכוש זה, ואף מצווה עלינו לשרפו, אולם עדיין עלינו לשאול אם רכוש זה אסור בעצם ונכלל בדין "ממשקה ישראל". ייתכן שלדעת תוספות דין "ממשקה ישראל" הוא הרחבה של איסור אכילה החל על ישראל לאיסור הקרבה על המזבח. ממילא, כל מה שאינו כשר לאכילת ישראל אינו יכול ליקרב על גבי מזבח, ללא תלות בשאלה האם האיסור הוא איסור על החפץ בעצם או שמדובר באיסור מפני גורמים חיצוניים. אין להקריב על המזבח משקאות שיש בהם חשש הרעלה או ציפורי עיר הנידחת שיש בהם איסור הנאה רק מפני שדברים אלו אסורים באכילה לישראל.

הגמרא במסכת מנחות (פד ע"א) מביאה דוגמה נוספת לדבר שאינו אסור בעצם אך אינו יכול להיאכל מבחינה מעשית. על אף שפירות שמיטה מותרים באכילה, אין הם מותרים בסחורה או באחסון. דין זה נלמד מהפסוק "ואכלו אביוני עמך", והוא ידוע בשם "משומר": על התבואה בשנה זו להיות הפקר, ואין לשמור עליה תחת בעלות מסוימת. הגמרא שם דנה במינוי שומר בשנת שמיטה על החלקה שממנה יוקרב העומר. תוספות סוברים כי כיוון שתבואה זו מקבלת מעמד של משומר ואין היא יכולה להיאכל לישראל, היא אף אינה יכולה לעלות על המזבח מדין ממשקה ישראל. ברור כי תבואה זו אינה נכללת בכלל מאכלות אסורות, אלא שאכילה ממנה תהיה עברה על דין שמיטה. באכילת פירות משומרים יש משום עברה על מדיניות ההפקר הנוהגת בשמיטה. ניתן היה, אם כן, שלא להכליל פירות אלו בדין "ממשקה ישראל". אלא שתוספות, כפי שכבר ראינו לעיל, אימצו הבנה נרחבת הרבה יותר של דין ממשקה ישראל; כל דבר שישראל אינו יכול לאכלו - ואין זה משנה אם האיסור מהותי לחפץ או חיצוני לו - אינו יכול לשמש כקרבן.

סיכום:

עסקנו בשני סוגים של מקרים שבהם ניסינו להחיל את דין "ממשקה ישראל". הסוג הראשון - דברים שאינם יכולים לעלות על גבי מזבח על אף שהם כשרים באכילה (תערובות תרומה), והשני - מאכלים שאינם נאכלים, אך עם זאת ייתכן שהם יכולים לשמש כקרבן (משקאות מגולים, בהמת עיר הנידחת, פירות שמיטה שנשמרו ולא הופקרו).

לסיום נוכל לשאול שאלה אחרת: אילו סוגים של קרבנות נכללים בדין "ממשקה ישראל"? ראינו את דעתם של התוספות במסכת חולין, הסבורים כי דין "ממשקה ישראל" חל על ציפורי מצורע על אף שאין הן קרבות על גבי המזבח. שאלה דומה עולה בדברי המקדש דוד (הרב דוד רפפורט הי"ד), ששאל אם דין "ממשקה ישראל" חל על השעיר לעזאזל - השעיר שהיה משתלח ביום הכיפורים לאחד הצוקים ונדחף משם כלפי מטה. בעל חיים זה אינו קרב על המזבח, על אף שהיה קשור לקרבן שהוקרב בבית המקדש. אם נאמר כי דין "ממשקה ישראל" מרחיב את איסור האכילה החל על בני האדם גם כלפי המזבח ייתכן כי קרבנות אלו לא ייכללו בו; המזבח אינו צורך את הקרבנות הללו, ועל כן אין סיבה לאסרם בדין "ממשקה ישראל". לעומת זאת, אם נגדיר את דין "ממשקה ישראל" כדין עצמאי, שלפיו כל מאכלות אסורות אינם קרבים לגבי מזבח, ייתכן כי האיסור יחול על יותר קרבנות.

המקדש דוד מעלה שאלה נוספת הקשורה לעניין: האם הדין יחול על קרבנות שהביאו גויים, ואם כן, האם דבר שאסור באכילה ליהודים ומותר לגויים מותר בהקרבה כקרבן גוי? כיצד יכולה החקירה שהעלינו להשפיע על שאלה זו?

נקודות מתודיות:

1. כאשר אנו שואלים האם הלכה מסוימת מבוססת על גורם א או על גורם ב, הדרך לדון בבעיה היא למצוא מקרים שבהם א קיים ללא ב ומקרים שבהם ב קיים ללא א.

2. מהותה של הלכה מסוימת יכולה להשפיע על היקפה. אופיו של דין "ממשקה ישראל" יכול להשפיע על סוג האיסורים שפוסלים דבר מה להקרבה וכן על סוג הקרבנות שעליהם הדין חל.